בקיצור: פרויקט מחשבים שאפתני, שאמור היה לשנות את פני עולם המחשבים בישראל ובעולם כולו. מה עלה בגורלו?
חלק א': מותק, המחשבים התכווצו
משה ישראלי
המחשב האלקטרוני הספרתי האוטומטי (להלן "המחשב") נולד בשנות ה-40 של המאה הקודמת ועבר מאז דרך ארוכה, בעיקר בזכות המצאת הטרנזיסטור וה"אינטגרציה בקנה מידה גדול" (היכולת לשים מיליוני טרנזיסטורים על פיסת סיליקון קטנה אחת). בהתחלה הוא תפס אולם שלם והצריך נהר כדי לקררו. היום הוא עומד על השולחן, נח על הירך או נתון בכף היד, ואף על פי כן עוצמתו גדולה אלפי מונים מזו של אביו הקדמון. בראשית דרכו עלה המחשב מיליוני דולרים. היום צאצאו הקטן מתחרה במחיר השולחן שעליו הוא ניצב. אנלוגיה ידועה טוענת כי אילו תעשיית המכוניות היתה עוברת תהליך דומה היה אפשר היום לקנות קאדילק בדולר ולטייל איתו מסביב לעולם בסנט.
בתחילת דרכו, בזמן מלחמת העולם השניה, שימש המחשב בעיקר ליישומים צבאיים כמו חישוב מסלולי פגזים ופיענוח צופנים. עשור אח"כ הוא יצא לשוק המדעי והמסחרי ושימש לצרכים מדעיים (כמו חיזוי מזג-אוויר, פיסיקה גרעינית וכו') ומינהליים (כמו ניהול כח-אדם, כספים, מלאי וכו'): עדיין גדול, יקר – מחשב "מרכזי" (Mainframe). עשור אחר כך מופיעה בשוק גירסת מיני שלו: יותר קטן, יותר זול – מחשב מחלקתי. עוד עשור, וכבר יש לו גירסת מיקרו: עוד יותר קטן, עוד יותר זול – מחשב אישי. עם כל קפיצה טכנולוגית כזאת שימושי המחשב הולכים ומתגוונים. הוסיפו לכך את הקמת רשת האינטרנט, הפרושה על פני כל התבל – והשמיים הם הגבול.
כבר מתחילת דרכו שבה המחשב את דמיונם של רבים וטובים, אשר ניבאו לו גדולות ונצורות: מתרגום אוטומטי משפה לשפה, דרך אליפות העולם בשחמט ואפילו ניהול כל העולם (איזאק אסימוב, בספרי המדע הבדיוני שלו, מתאר מחשב ענק בשם מולטיואק המנהל את העולם וכל אשר בו). מאידך, דווקא אלה שהיו צריכים לדעת יותר טוב, לא ראו את הפוטנציאל הטמון בו. תומאס ווטסון, נשיא יב"מ, טען בתחילת דרכו של ה"מיינפריים" כי 5 מחשבים כאלה יספיקו לצורכי כל העולם ל-100 שנה. ביל גייטס, מייסד מיקרוסופט, שהמחשב האישי הפך אותו לאיש העשיר בעולם, האמין בתחילת דרכו של המחשב האישי שזכרון בן 640 אלף "בתים" (KB640) יספיק לכל צרכיו של מחשב זה לעולם ועד (מאז גדל זכרונו של המחשב האישי פי עשרות אלפים). קשה מאד לחזות, בעיקר את העתיד.
חלק ב': חשמל זורם בכפות ידייך
משה ישראלי
לצורך סיפורנו נחזור עכשיו כמה עשורים אחורה ונראה מה קורה בשוק המחשבים ה"מרכזיים" המשמשים לעיבוד נתונים: כל מפעל עושה שבת לעצמו, רוכש מחשב "מרכזי" יקר, מקים יחידה לענ"א (עיבוד נתונים אוטומטי), מגייס אנשים ומכשיר אותם לצרכיו. התוכניתנים החדשים כותבים אינסוף תוכניות, בשפות פרימיטיביות, ללא סטנדרטים תעשיתיים – מתגלחים על זקנו של המפעל. אם מסתכלים על עבודתם יותר מקרוב רואים שהם חוזרים וממציאים כל הזמן את הגלגל מחדש: כמה שונה יכול להיות ניהול מלאי במפעל א' מניהול מלאי במפעל ב'? שוק עולמי ענק המגלגל מיליארדי דולרים (בנקים, חברות ביטוח, משרדי ממשלה) מתנהל כמו שוק פשפשים. בלגן. אי-שביעות רצון. משבר (התוכנה).
באקדמיה מחפשים פתרון למשבר בדמות עיצוב סטנדרטים לניתוח מערכות ותכנות, כמקובל ביתר המקצועות הטכנולוגיים, ואילו בתעשיה מנסים לייעל את תהליכי המיחשוב על ידי חיפוש המשותף להם ובניית פתרונות "כלליים" הניתנים להתאמה למצבים השונים ("קונפקציה").
אחד האנשים שהרימו את הראש מעל דפי המחשב שלפניהם וחיפשו פתרון למשבר היה אבי שץ, סמנכ"לו הצעיר והנמרץ של המל"מ (המרכז למיכון משרדי). בהרצאה שנשא בכנס השנתי של איל"א (האיגוד הישראלי לעיבוד אינפורמציה), אי-שם בשנות ה-70 המוקדמות של המאה הקודמת, לאחר שעימעם את האורות באולם ויצר בו אווירת מיסתורין, מתח אבי שץ קו משווה בין התפתחות מערכת החשמל מגנרטורים מקומיים לרשת חשמל ארצית – להתפתחות ייצור כח-מיחשוב: ממחשבים מקומיים במפעלים, למחשב ענק שיוצב במקום כלשהו, וממנו יצאו קווי תקשורת שיגיעו לכל פינה. מי שיצטרך מיחשוב יחבר מסוף אל שקע בקיר ויקבל אותו – כמו במקרה של החשמל. יתר על כן, יישומי המיחשוב עצמם "ירוצו" במחשב הענק. גם בסיסי הנתונים ומקורות המידע יימצאו במחשב המרכזי. המשתמשים יישבו מול המסופים, המקושרים למערכת המרכזית ויפעילו משם את היישומים השונים לצרכיהם. אם נוסיף לזה גם ריכוז מומחיות וטיפוחה במקום אחד, ואולי אף בניית פתרונות מיחשוב סטנדרטיים לבעיות דומות – פתרנו את משבר התוכנה והבאנו גאולה לעולם. האור באולם נידלק. מחיאות כפיים סוערות. חזון אביאל לבית שץ, אשר חזה על המיחשוב בטרם היות המחשבים האישיים, רשת האינטרנט וחוות השרתים.
חלק ג': החלום ושיברו
יוסף רגב
הרעיון החדשני היה כאמור שבמרכז המחשבים הזה, ליד המחשב המרכזי הגדול, ישבו מתכנתים, שיבנו מערכות מידע לרבים מן הצרכים המקובלים, כשהשימוש בתוכנות יהיה כלול בדמי השימוש במחשב, ללא כל חיוב נוסף. כמו כן, במרכז המחשבים ייבנו בסיסי נתונים מרכזיים, שיספקו מידע עדכני לכל דורש. אם המתכנתים של אבי שץ יעשו את התיכנות פעם אחת, יוכלו לשרת את כל המפעלים, דבר אטרקטיבי מעין כמוהו, יעיל ורווחי. לדוגמה: פרויקט של מאגר מידע של ידיעות מן העתונות היומית בברית המועצות, שיתורגמו מרוסית לאנגלית באופן מיידי ע"י עולים מרוסיה לצורך חוקרים אמריקאיים.
אבל בניית מרכז מחשבים גדול, יעיל ורווחי כזה, עם מאגרי המידע הגדולים, דרשה השקעה ראשונית גדולה, השקעה שמהווה סיכון. מה יהיה אם השירות בתקשורת לא יהיה מוצלח? מה יהיה אם הלקוחות לא יאהבו את מערכות המחשב הסטנדרטיות שאבי שץ יספק לכולם, אותו דבר? כדי להקטין את הצורך בהון סיכון ראשוני אדיר, ובעקבות פנייה של המשרד לקליטת עליה והמשרד המסחר והתעשיה, הרעיון של אבי שץ היה לבנות את מרכז המחשבים שלו בימית שבסיני. היה זה בתקופה שאיש לא חלם שיבוא יום ויהיה שלום עם מצרים, שלום שבעטיו תחזור ימית לשלטון מצרי. חוק עידוד ההשקעות בישראל היה כזה שמפעל המוקם בימית היה עתיד לזכות במענק עידוד באחוזים נכבדים מנתח ההשקעה, שהייתה אמורה להיות אז כ- 8.5 מליון דולר לציוד, ו-6.5 מליון דולר להוצאות התפעול (כך אבי שץ) עד הגעת הפרויקט לאיזון. מה ששץ לא טרח להדגיש בחזונו המלהיב היה שממשלת ישראל הייתה צריכה לספק, במקביל, השקעה גדולה גם בבניית רשת קווי תקשורת מן העיר ימית בסיני לערי ישראל, בהן ישבו הלקוחות, וגם לתת רשיון להפעלת תחנת קרקע לתקשורת לווינים לארה"ב. אבי שץ מצא מליונר אמריקאי שהיה מוכן להשקיע בזה 10 מליון דולר בלבד, בהנחה שממשלת ישראל תיתן למפעל סטטוס של מפעל מאושר, תיבנה את רשת קווי התקשורת ותאפשר את הפעלת תחנת התקשורת הלווינים מימית לארה"ב. המדובר היה בסכומים כאלה, שאי אפשר היה להוציא אותם מן התקציב הרגיל. ממשלת ישראל הייתה צריכה לקבל החלטה מיוחדת על הוצאה נכבדה כזאת. הממשלה העבירה את ההחלטה לשני גופים – האחד משרד הדואר והשני "אילתם", חברה ממשלתית שעסקה בקידום נושא המיחשוב בישראל. שני אנשים היו צריכים לבדוק את הנושא ולהמליץ בפני הממשלה אם להשקיע במיזם הזה. הראשון היה, אם זכרוני אינו מטעה אותי, חברי אברהם גייאר, במשרד הדואר. השני היה אהרון גרץ ב"אילתם". גייאר קיבל משץ את הדרישות, בדק אצל חברות התקשורת והגיש לאהרון גרץ את תחשיב ההשקעה הדרושה בתקשורת. בזמנו, הוא אמר לי את הסכום שאליו הוא הגיע. איני זוכר את המספר בו הוא נקב, אבל אני זוכר שזה היה סכום רציני. אבי שץ זוכר שהמדובר היה ב-15 מיליון ל"י. אהרון גרץ הושיב את אנשי המחשב שלו לעשות הערכה כמה כסף יידרש באמת להשקיע במיזם הזה כדי שהוא יהיה מותאם לממש את הרעיון הכביר של אבי שץ: לספק שירותי מחשב, 24 שעות ביממה, ביום לישראל, בערב לאמריקה ובלילה לאוסטרליה, כולל תיכנות של מרבית היישומים המקובלים ותפעול מאגרי המידע הבינלאומיים.
אנשי "אילתם" העריכו את ההשקעה הקבועה ב-122 מליון ל"י ועוד 8 מליון ל"י למבנה. כאמור, ההשקעה שנדרשה להקמת רשת התקשורת לימית הוערכה בכ-15 מליון ל"י. אני יודע כי אהרון גרץ הגיש המלצות לממשלה ובהן הוא כתב כי מדובר בסכומים אדירים, לצורך השקעה במיזם, שאין בטחון שיצלח, ואשר לא ניתן להבטיח כי יחזיר את ההשקעה בזמן סופי. אם אבי שץ רוצה, שיביא משקיעים שיממנו את כל הפרויקט האדיר. לא ממשלת ישראל היא שצריכה לקחת את הסיכון. הון סיכון? בימים ההם לא היו קרנות הון סיכון כענף מוכר בכלכלה.
התוצאה של ההמלצות של אהרון גרץ הייתה, כמובן, שהממשלה סירבה לאשר את השתתפותה במיזם השאפתני של אבי שץ. עם כל כושר השכנוע שלו, לא הצליח אבי שץ למצוא משקיעים לסכום העצום – והמיזם נפל. בהתחשב בכיוון שתעשיית המחשבים לקחה בשנות התשעים, לרשת תקשורת, האינטרנט, המחברת בין מחשבים אישיים (לא מסופים) לשרתים מרכזיים, דומני שהכיוון של אבי שץ לא היה הכיוון שתעשיית המחשבים הלכה בו. ואולי, אם אבי שץ היה מצליח להעמיד את הפרויקט שלו על הרגליים, אולי תעשיית המחשבים העולמית היתה מקבלת כיוון אחר – ואז תעשיית המחשבים הישראלית הייתה נמצאת היום במקום הראשון בעולם.
זה סוף הסיפור על פרויקט שאפתני ומבריק, פרויקט שלא צלח. אולי טוב שלא הסתבכנו בו, ואולי קטני האמונה הם שהכשילו אותו. אני משאיר זאת לכם להחליט.
מעריב. 27 בפברואר, 1975. עמוד 20
מעריב. 6 במרץ, 1975. עמוד 18
דבר. 15 באפריל, 1975. עמוד 14
על המשמר. 18 במאי, 1975. עמוד 7.
