נכתב על ידי משה ישראלי, תוכניתן ראשי במשרד החינוך בשנים 1968 – 1975.
נערך ונמסר לאתר "תולדות הדיגיטל בישראל" על ידי יוסי רגב.
לקריאת עבודת הגמר לקראת תואר "מוסמך במדעי הנהול" – מערכות מידע מאת זאבה לוי.
בשנת 1974 היו מהומות בארץ. המורים לא קיבלו את משכורותיהם. בוגרי התיכון לא קיבלו את ציוני הבגרות. למה זה קרה? זה סיפור עלייתה ונפילתה של היחידה לעיבוד נתונים במשרד החינוך בשנים 1968 עד 1975. סיפור של אירוע שהיה חסר תקדים בתולדות יחסי העבודה וגם בתולדות המחשבים בארץ.
(א) עלייתה של היחידה לעיבוד נתונים במשרד החינוך.
אי אז, באמצע שנות ה-60 של המאה הקודמת, ישבו בחדר קטן במשרד החינוך בירושלים 3 עובדים שזה לא מכבר סיימו קורס ניתוח מערכות ממשלתי: נפתלי אלקין, כרמלה רונן ובני רוזנברג, מתוגברים באיש יב"מ, רפאל (ראפא) גולדפארב, אשר נתרם על ידי יב"מ כדי לעזור לצוות הנ"ל בעבודתו (ובהזדמנות זו לעזור ליב"מ למכור למשרד החינוך מחשב מתוצרתה). ארבעת המוסקטרים האלה שתו אינסוף ספלי קפה, עישנו אינסוף סיגריות ובסוף הוציאו מתחת ידם "תוכנית-אב למיכון משרד החינוך" (בימים ההם "מיחשוב" נקרא "מיכון"). אחר כך הם קוששו במל"מ (המרכז למיכון משרדי) "מתכנן ראשי", שרגא ארד, ו"מתכנת ראשי" – עבדכם הנאמן (בימים ההם "מנתח מערכות" נקרא "מתכנן" ו"תוכניתן" נקרא "מתכנת"). כך נולדה במשרד החינוך "היחידה למיכון", שאח"כ החליפה את שמה ל"יחידה לעיבוד נתונים" (היחידה לענ"א). צוות תוכנית האב, שהיה חסר נסיון בתרגום תוכנית אב לשפת המציאות, האמין לתומו כי תרגום תוכנית האב לתיקי תיכנות הוא ענין של שבועיים שלושה ולכן אצה לו הדרך לגייס מתכנתים. בהתחלה הוא רצה לגייס מורים "מתוך המערכת" ולהכשיר אותם כמתכנתים, אבל הניסיון הזה לא צלח והוא החליט לפנות לציבור הרחב.
או אז, מתישהו בשנת 1967, פירסם משרד החינוך מיכרז חיצוני שבו הודיע לציבור כי דרושים לו מתכנתים למיכון המשרד. למיכרז הנ"ל ניגשו כ-200 איש ואישה. נציבות שירות המדינה העבירה אותם מסלול מכשולים של מבחן פסיכוטכני וראיונות קיבוציים ואישיים, ומשרד החינוך אירגן בשבילם, בסיוע יב"מ ישראל, קורס תיכנות. 40 המועמדים שצלחו בצורה הטובה ביותר את תהליך הסינון הנ"ל, רובם צעירים כישרוניים בוגרי אוניברסיטה, ישבו ללמוד את מקצוע התיכנות – בתשלום (כלומר, משרד החינוך שילם להם שכר לימוד כדי שילמדו תיכנות, בתנאי שיתחייבו לעבוד במשרד לפחות שנתיים ימים). הקורס ניפתח בתחילת 1968, הימים היו אחרי מלחמת 6 הימים, ירושלים חוברה לה זה עתה יחדיו ומשרד החינוך, שקיבל לחסותו את מוזיאון רוקפלר בעיר המזרחית, העמיד לרשות קורס התיכנות אולם במוזיאון הנ"ל. היה אז חורף, בירושלים ירד שלג והאולם לא היה מוסק כראוי. על כן נדד הקורס בשלב מסויים לחדר המתים של בית החולים האיטלקי (אחד הבתים היפים בירושלים, אשר שימש את משרד החינוך לצרכיו השונים והמשונים).
הקורס נמשך כ-3 חודשים וכלל בין היתר מבוא לתיכנות, את שפות התיכנות "קובול" ו-RPG, את שפת הפיקוח JCL והרבה תירגול מעשי (את קורס הקובול הדריך איש יב"מ, יהושע מץ, שהיה נוהג לשלב בכל נושא שלימד את דימויו של מגלה האלקטרון ג'יי ג'יי תומסון, על "האלקטרונים המשובצים באטום כצימוקים בעוגה". את ה-JCL לימד ניב אחיטוב, לימים פרופסור למערכות מידע באוניברסיטת תל-אביב וגם מנכ"לה). התירגול המעשי הרב נעשה משני טעמים: הטעם הראשון, שעדיף שהמתכנתים החדשים יתגלחו על תרגיליהם במקום על תוכניות אמיתיות, מה שהוכיח את עצמו במשך הזמן מעל ומעבר למצופה (כמו שהיו אומרים ב"שקם"); הטעם השני היה שכאשר הסתיים הקורס, לאחר כחודשיים, התברר שאין תיקי תיכנות (ההנחה הנאיבית שתרגום תוכנית האב לתיקי תיכנות תארך שבועיים-שלושה לא עמדה במיבחן המציאות) וכמי שניהל את הקורס והדריך בו התבקשתי למשוך אותו עוד חודש ימים עם תירגול נוסף. בתום 3 חודשי ההכשרה התקבלו לעבודה במשרד החינוך כ-20 מבוגרי הקורס אשר פוזרו בין הצוותים השונים (משכורת מורים, בחינות בגרות, רישום לבתי-ספר, "תקן מול מצבה", "סקר" למי שזוכר מה זה, וכדומה). העובדים החדשים הוכשרו אמנם כמתכנתים, אבל כשהתברר כי גם אחרי 3 חודשים עוד אין תיקי תיכנות, לא היתה ברירה והמתכנתים החדשים הפכו רובם ככולם למתכננים, ועד שאלה הוציאו מתחת ידם תיקי תכנות ראויים לשמם עברו עוד חודשים ארוכים (בימים ההם לא היתה הגדרה ברורה למקצוע ה"תכנון" או "ניתוח המערכות", ולא היה ברור מה צריך המתכנן לדעת ומה צריכה להיות הכשרתו. המתכנתים החדשים, צעירים, משכילים וכישרוניים, לאחר קורס תיכנות אינטנסיבי, התאימו לתפקידם החדש לא פחות מכל אחד אחר – אולי יותר).
תוך כדי ריצתו למימוש "תוכנית האב למיכון" פירסם משרד החינוך מיכרז נוסף, לרכישת "מחשב מרכזי" (Mainframe) שעליו תרוצנה תוכניות המחשב אשר תממשנה את תוכנית האב, וכצפוי זכתה בו יב"מ. המחשב שהציעה יב"מ למשרד החינוך היה 360/40I IBM, שבא עם זיכרון ענק של K128 (המחשב האישי הקטן שעליו אני כותב את הסיפור הזה מצוייד בזיכרון הגדול ממנו פי 15,000). 4 שנים קודם לכן, בשנת 1964, עשתה חברת יב"מ את "הימור 5 ביליון הדולר" שלה ויצאה עם משפחת מחשבים חדשה בשם System/360. המחשב 360/40 שקנה משרד החינוך היה אחד האחים הצעירים במשפחה, והוא רץ אז תחת מערכת הפעלה שנקראה DOS. זה היה למיטב זכרוני ה- DOS הראשון בעולם המיחשוב. מעניין גם לציין, בהזדמנות בלתי-חוזרת זו, כי משפחת ה-360 באה לעולם עם 5 מערכות הפעלה שונות (לפחות): OS לאחים הבכירים; DOS לאחים הבינוניים עם דיסק; TOS לאחים הצעירים עם טייפ; BPS לאחים הקטנים עם כרטיסים מנוקבים ו-TSS לאחים החורגים שעבדו בשיטת "שיתוף זמנים". יב"מ כונתה כזכור "הענק הכחול", בשל הצבע הכחול של מחשביה, אבל אפשר היה להזמין אצלה את המחשב גם בצבע אדום – וזה מה שעשה משרד החינוך, בהמלצתי (פירושים מיותרים). כאשר הגיע המחשב הכחול (אלא מה) התבקשה יב"מ להחליפו באדום, כמוזמן וכמצוין במסמכי הרכישה. לאחר ויכוחים סוערים הביאה יב"מ צבעי מוסמך וזה צבע את כל הארונות, שתפסו את כל שטחו של חדר המתים בבית החולים האיטלקי, בצבע אדום.
מנכ"ל משרד החינוך בעת רכישת המחשב היה יעקב שריד, אביו של יוסי, והלה שאל בתמימות מדוע צריך משרד החינוך, שעיסוקו בחינוך, להתעסק בגריז. הוא שאל למה המחשב של משרד החינוך לא יופעל ויטופל על ידי מע"ץ (המועצה לעבודות ציבוריות, אשר עסקה בעיקר בתשתיות כמו סלילת כבישים). יעקב שריד היה אמנם חף מכל ידע בהילכות מחשבים, ושאלתו הנ"ל עשויה להיראות לכמה מומחים כ"לא לענין", בלשון המעטה. ברם, מתברר שהוא היה איש חכם שראה את הנולד והיום, שנים רבות לאחר מכן, קוראים לרעיון המקורי שלו "מיקור חוץ". ואם ביעקב שריד עסקינן, ראוי אולי לספר בהזדמנות חגיגית זו גם את הסיפור הבא: פרוייקט "משכורת המורים" עבר למשרד החינוך מן המל"מ ביחד עם אביו-מולידו שרגא ארד. המיזם הנכבד והכבד הזה כמעט שהכריע תחתיהם את היחידה לענ"א במשרד יחד עם המחשב שלה. הקשיים שהוא גרם הוצגו למנכ"ל ללא כחל ושרק. יעקב שריד שיבח אותנו על גילוי ליבנו אבל ביקש להתייעץ עם מומחים חיצוניים כדי לבדוק אם אנחנו יודעים מה שאנחנו עושים – דבר שהסכמנו לו בנפש חפצה (גם אנחנו היינו סקרנים לדעת אם אנחנו יודעים מה שאנחנו עושים עם משכורת המורים. היא היתה כל כך כבדה עד שתוכנית החישוב לבדה רצה במחשב 3 יממות רצופות).
מי המומחה הראשון במעלה בארצנו לעניינים טכניים שאל את עצמו יעקב שריד, ובעט את הכדור הטכני הזה אל נשיא הטכניון, עמוס חורב, שקלט ובעט אותו אל מנכ"ל יב"מ-ישראל, דוד כהן, שהקשית אותו אל מנהל סניף יב"מ בירושלים, יהושע מאור (לימים מנכ"ל יב"מ ישראל), שמסר אותו לאחד מעובדיו, חיים יקר. הלה זימן את עצמו למשרד החינוך, שאל מה ששאל, בדק מה שבדק, ובזוכרו כי כשלון של משרד החינוך בנושא המיכון הוא גם כשלון של יב"מ (שהיתה כזכור שותפה ל"תוכנית האב למיכון" של המשרד וגם מכרה לו מחשב בסכום סימלי של למעלה ממיליון דולר) – הנפיק דו"ח מלא שבחים לעובדי משרד החינוך וציין בו שלא רק שהם יודעים מה שהם עושים, אלא שהם עושים זאת על הצד הטוב ביותר. עכשיו עשה הדו"ח של חיים יקר מסלול הפוך: הוא מסר אותו ליהושע מאור, שהקשית אותו לדוד כהן, שבעט אותו אל עמוס חורב, שהנחית אותו בשערו של יעקב שריד – שקרא את הדו"ח המלומד הזה ודעתו נחה (מי שרוצה ללמוד מן הסיפור הזה יותר ממה שיש בו עושה זאת על אחריותו).
בינתיים עברו כשנתיים והשנה נהייתה 1970 (איך שהזמן רץ). תוכנית האב תורגמה לתיקי תיכנות ומשרד החינוך נזקק למתכנתים שיוציאו אותה אל הפועל. שלא כמו היום, שהאוניברסיטאות הפכו לבתי-ספר מקצועיים להכשרת תוכניתנים, בימים ההם הוכשרו מתכנתים בקורסים בני 2-3 שבועות, בחדרי מדרגות שהוסבו לבתי-ספר לתיכנות. מי שרצה יותר מזה הכשיר את מתכנתיו לעתיד בעצמו. כך עשה צה"ל, בקורסים החצי-שנתיים שלו שנערכו בממר"ם (מרכז המחשבים הצבאי), וכך החליט לעשות גם משרד החינוך. שוב פורסם מיכרז, שוב נבנה מסלול מכשולים לבחירת מועמדים, ושוב נבחרו 40 מאושרים(?) שעברו קורס תיכנות בן חצי שנה. הפעם נערך הקורס לא בחדר המתים של בית החולים האיטלקי אלא בבית החלוצות ברחביה (אחד המשתתפים בקורס אמר כי השקיע בקורס הזה יותר אנרגיה מאשר בתואר הראשון שלו בפיזיקה). בגמר הקורס נקלטו 20 הראשונים בעבודה, ומן היום הראשון תפקדו כזקנים, בקיאים ורגילים (הרעיון לערוך קורס תיכנות בן חצי שנה, שלא כל שומעיו שיבחוהו, ויש אפילו ששאלו מה אפשר ללמד בקורס תיכנות כל כך ארוך, ניסמך כזכור על ההנחה שעדיף שהעובדים החדשים ילמדו את מקצוע התיכנות בקורס מאשר ילמדו אותו בעבודה, הנחה שכאמור הוכיחה את עצמה מעל המצופה).
תהליך דומה של גיוס מתכנתים חזר על עצמו שוב כעבור עוד שנתיים, ב-1972. הפעם נערך הקורס בן חצי השנה לא בבית החלוצות אלא בבית המהנדס שבמרכז ירושלים – בתוצאות מוצלחות דומות (פרט ללוח, שבניסיון לשפר את הטוב ולעשותו לטוב מאד צופה פורמייקה, שהגיר החליק עליה בלי להשאיר סימנים. לא יאומן מה שלוח רע יכול לעולל לקורס טוב). עכשיו מנתה היחידה לענ"א במשרד החינוך כ-60 איש ואישה. קבוצת האנשים הזאת, שכאמור היו רובם ככולם צעירים, משכילים וכישרוניים, היוותה קבוצה מלוכדת מאד אשר קיימה חיים חברתיים תוססים בעבודה וגם מחוצה לה, ושמרה על קשרים טובים במשך הרבה שנים – גם כאשר נפרדה החבילה (מן ההתחלה הצנועה ב-1968 גוייסו בסך הכל כ- 60 איש ואישה, מהם נשארו לאחר כ-7 שנים כ-50). שמה של היחידה המובחרת הזאת, סיירת המתכנתים של משרד החינוך, יצא לתהילה בכל הארץ (אם לא שמעת עליה סימן שאתה לא בעניינים).
(ב) המאבק על בחירת המחשב למשרד החינוך
עם חלוף הזמן גדלו הצרכים, הקיימים והמתוכננים, והמחשב נעשה קצת קטן עלינו. רצינו להחליפו באחר מאותה משפחה (אשר שודרגה בינתיים מ-System/360 ל-System/370). לכאורה ענין פשוט של החלפת מחשב אחד במחשב אחר, גדול ומהיר ממנו – מאותו המין. הענין הפשוט הזה של שידרוג המחשב הפך לפרשה שלמיטב ידיעתי אין לה תקדים בתולדות יחסי העבודה בארץ, ושבסופה קרסה היחידה לענ"א במשרד החינוך ולא נותר ממנה (כמעט) זכר. זה עיקרו של הסיפור שלי וסיבת כתיבתו (כל היתר הוא רק תפאורה). ומעשה שהיה כך היה: הממונה על משק המחשבים הממשלתי באגף התקציבים של משרד האוצר באותה עת, רמי גוזמן, לא רצה שכל ביצי המיחשוב בממשלה יושמו בסל אחד, של יב"מ, והחליט שגם החלפת מחשב קיים, להבדיל מרכישת מחשב חדש, צריכה מיכרז. מנהל היחידה לענ"א במשרד החינוך, נפתלי אלקין, שהמיכרז ניכפה עליו בניגוד לדעתו, קיבל בהתחלה את הדין באומרו "מילא, שישחקו הנערים לפנינו" והוסיף, ביידיש: "Let the best man win" (אח"כ, כפי שנראה, הוא שינה את דעתו). כך קרה שהאינטרס של אגף התקציבים לגוון את שוק המחשבים הממשלתי התנגש באינטרס של משרד החינוך להמשיך בעבודה פרודוקטיבית ללא הפרעה, וכפי שנהגו להגיד בברית המועצות – אגף התקציבים רצה לעשות טוב ויצא לו כרגיל.
המיכרז הופנה אל 4 חברות המחשבים שהיו פעילות אז בשוק הישראלי: יב"מ, סי.די.סי. אנ.סי.אר ובורוז (האחרונה יוצגה בארץ ע"י "תמכין", חברת בת של "כלל" ולימים "כלל מחשבים"). אנ.סי.אר הודתה על הכבוד – וויתרה עליו. סי.די.סי היססה בהתחלה, אך לאחר זמן מה נהגה גם היא בחוכמה וויתרה על השתתפות במיכרז אבוד מראש (לסי.די.סי היו מחשבים מדעיים מצויינים, אבל היה לה מעט מאד מה להציע ליישומים מינהליים). גם המל"מ ניגש למיכרז הזה והציע "עיבוד מרוחק": משרד החינוך יתקין אצלו עמדת "עבודה מרחוק" (RJE), אשר תהיה מחוברת בדרך זו או אחרת (חוטית או אלחוטית) אל המחשב הגדול של המל"מ – שיספק לה שירותי מיחשוב (סמנכ"ל המל"מ באותם הימים, אבי שץ, בחור צעיר באמצע שנות ה-20 שלו, ניסה לקדם חזון שבו כוח-מיחשוב יסופק לצרכניו כמו חשמל: אי-שם יוצב מחשב ענק שאליו אפשר יהיה להתחבר מכל מקום באמצעות שקע בקיר ולשאוב ממנו כוח-מיחשוב. האי-שם נועד להיות בחבל ימית, שאז עוד היה "שלנו לנצח". השנה כאמור היתה 1972 והמושגים "שרת" או "חוות שרתים", "תחנות עבודה" ו"רשת האינטרנט", עוד היו צפונים בחיק העתיד).
לצורך בחירת הזוכה במיכרז מונתה ועדת נכבדה אשר כללה פרופסור לפיזיקה מן האוניברסיטה העברית, דניאל עמית, מפקד ממר"מ, רוממיה הלוי סגל (לימים יו"ר המועצה המקומית סביון), מנכ"ל חברת טכ"ם, מאיר משהו (שם משפחתו זרח מפרכוני) ונציג אגף התקציבים, דב שטיין. בראש הוועדה הוצב מנהל היחידה לענ"א במשרד החינוך, נפתלי אלקין. תפקידי במיכרז, כמתכנת ראשי, היה לבדוק את התאמת ההצעות השונות לצרכינו. את משפחת ה-360 של יב"מ הכרתי היטב מעבודה רבת שנים איתה. את המערכת של בורוז, חומרה ותוכנה, למדתי מן היסוד. היו למערכת של בורוז הרבה חידושים מעניינים: מעבד (CPU) שפקודותיו תואמות לשפת התיכנות קובול, כונן דיסקים Head per Track, מערכת הפעלה מצוינת ותוכנה עילית לתמיכה בתקשורת ובבסיסי נתונים. הארכיטקטורה של המחשב תמכה ב"ריבוי תוכניות" (Multi-Programming) באופן טבעי (ביב"מ ריבוי תוכניות נראה כמו אוכף על פרה. הקורא האינטליגנטי ישאל בצדק "אם הם היו כל כך טובים, למה יב"מ תפסה אז 70% משוק המחשבים העולמי בעוד בורוז הסתפקה ב-4-5%?". שאלה מצוינת, שהתשובה עליה היא מחוץ לתחום הסיפור שלי).
כדי לבדוק את הצעת המל"מ לעבודה מרחוק שלחתי למל"מ שני עובדים שלי, ישראל רוזנפלד ומרים הרשלר, שניהם חרדים למהדרין בחייהם ובלבושם. אני נשארתי מאחור להפעיל את תחנת העבודה המרוחקת. אנשי המל"מ, בראותם את הופעתו החיצונית המיוחדת של הזוג ששלחתי, חשבו כנראה ששלחתי להם אנשים מתחתית החבית ועשו צחוק מהעבודה: רוקנו את המחשב כמעט מכל עבודה אחרת ונתנו לעבודות שלנו עדיפות עליונה. הזוג ששלחתי, הכי טובים שיש, ראו הכל ודיווחו אחורנית על מה שראו. כששמעו אנשי המל"מ מפי על הדיווח שקיבלתי הם ביקשו בדיקה חוזרת, אשר נערכה ונתנה תוצאות די דומות (לדעתי לא היתה צריכה להיערך, אבל ה"נוהל התקין" כנראה דרש אותה). ועדת הבחירה לא התפעלה מהצעת המל"מ בטענה שמשרד החינוך ראוי למחשב משלו ואינו צריך להיות סמוך על שולחנם של אחרים (יכלו לחסוך לי את כל העבודה).
בשלב זה נשארו במירוץ 2 סוסים: יב"מ ובורוז. איך בוחרים ביניהם? היחידה לענ"א הוציאה לאור חוברת חטובה העונה לשם "שיקולים בבחירת מחשב" (ירושלים תמוז תשל"א – יוני 1971) אשר פירטה את תנאי המיכרז. בין היתר הופיע בה סעיף ששמו "דרך בחירת הציוד (לצורך המיכרז נקרא המחשב "ציוד") שהיה כתוב בו כי "בשלב ראשון קבענו את הצרכים הבסיסיים שהמחשב הבא חייב לענות עליהם. בשלב שני נבדוק ונאמת שאמנם עונות שתי החברות על הצרכים הבסיסיים, בהתאם להגדרה. בשלב שלישי נקבע את הקונפיגורציה לכל ציוד. בשלב רביעי נשווה מחירים. קבענו בשלב זה שלא להחליף את הציוד הנוכחי לציוד של חברה אחרת, אלא אם כן יתגלה פער רציני במחיר לטובתה של חברה אחרת, וזאת מן הטעם שלא כדאי להתנער מן הנסיון והידע שנצבר עם ציוד חברת י.ב.מ. ולהכנס לעול של הסבה מסובכת ללא סיבה חזקה ובולטת במיוחד. לשלב חמישי נכנס רק אם יווצר איזון – כלומר – אם המחיר של בורוז יהיה נמוך מזה של י.ב.מ. במידה שלא תאפשר קבלת החלטה חד משמעית. אם נגיע לשלב זה, יכנסו לשיקול מערכת קריטריונים נוספים, שהם מעבר למתן מענה ישיר על הצרכים" (הקורא האינטליגנטי בודאי שם לב כי לא פורטו בסעיף הזה פירושם המדויק של המושגים "פער רציני במחיר" ו-"איזון", והשטן כידוע נמצא בפרטים). עלי הוטל לבדוק ש"אמנם עונות שתי החברות על הצרכים הבסיסיים".
כיצד בודקין? עורכים "מיבדק" (בנצ'מרק). לקחתי צבר של תוכניות אמת, הרצתי אותן על המערכות המוצעות ורשמתי לפני את זמני הביצוע שלהן. כזכור, המחשב של משרד החינוך היה יב"מ 360/40, והצבר שבחרתי רץ על המערכת התואמת שהוצעה ע"י יב"מ, 370/145 תחת DOS, ללא צורך בשום שינוי. לא כן הדבר ביחס לבורוז: שם נדרשה הסבת התוכניות למערכת שלהם. במיבדקים בארץ, על מחשבים תואמים מדור קודם, השיג מחשב היב"מ תוצאות יותר טובות מאלה של הבורוז ביחס של 2 ל-3, אולם שניהם עמדו ב"צרכים הבסיסיים" שהוגדרו במיכרז (לפחות פי 3 מן המחשב הקיים). בחו"ל, על המחשבים שהוצעו במיכרז. הישוותה בורוז פחות או יותר את התוצאות לאלה של יב"מ (על התופעה הזאת העיר חבר הוועדה, הפרופסור לפיסיקה, כי ניתן להסבירה בכך שבארץ רשת החשמל עובדת בתדירות של 50 הרץ בעוד שבארה"ב היא עובדת בתדירות של 60 הרץ). כאן אולי המקום לציין כי ביחידה לענ"א היתה התנגדות כללית להחלפת מחשב היב"מ במחשב הבורוז מסיבות שונות, שהעיקרית והנשמעת מביניהן היתה הצורך בהסבת התוכניות – תהליך ארוך ועקר שבסופו אתה עומד באותו מקום שבו עמדת קודם. כאמור בחוברת "שיקולים בבחירת מחשב", צריך סיבה טובה במיוחד כדי לבצע הסבה כזאת, ועובדי היחידה לענ"א לא ראוה (דעתי הטובה על הארכיטקטורה המצוינת של המערכת הבורוזית לא נראתה להם כסיבה מספקת, וגם לא הפרש המחיר – הבורוז היה זול יותר ב-17%).
תהליך בחירת המחשב במשרד החינוך שהתחיל בשנת 1971 נמשך, לא יאומן כי יסופר, יותר מ-3 שנים. הוא כלל אינסוף דיונים, אינספור בדיקות, לחצים שונים ומשונים, נסיעה לחו"ל לצורך עריכת הבנצ'מרק – ואת מלחמת יום הכיפורים. לאחר המלחמה ניסתה היחידה לענ"א במשרד החינוך לטעון שעכשיו, אחרי רעידת האדמה, זה לא הזמן המתאים להתעסק בבחירת מחשב וצריך לחזור מהר ככל האפשר לעבודה פרודוקטיבית, אבל טענותיה נפלו על אוזניים אטומות (דוגמה או שתיים ללחצים שאני יודע עליהם: ליב"מ בימים ההם היה מינהג מגונה שכאשר הם לא השיגו את מה שרצו היו פונים לדרג יותר גבוה, מעל לראשו של הדרג העובד מולם. כך הם עשו גם במקרה הזה: הם פנו אל מנכ"ל משרד החינוך ואמרו לו כי מנהל היחידה שלו לענ"א, נפתלי אלקין, תקוע בעבר ואינו מסוגל להתמודד עם העידן החדש של הזכרון הוירטואלי – אז חידוש טכנולוגי אשר הוכנס במעבר ממשפחת ה-360 למשפחת ה-370 והיום נחלתו של כל מחשב אישי קטן. או, למשל: יום אחד ירדתי בעניני המיכרז לתמכין בתל-אביב. לפתע זומנתי אל מנכ"ל כלל, אהרון דוברת, אשר נזף בי, היחיד מעובדי היחידה לענ"א שצידד בבורוז, על התנגדותם לבורוז של עובדי היחידה האחרים. אחד מאנשי תמכין אשר נכח בחדר אף רמז לי "נפצה אותך", שעל זה עניתי "הפיצוי היחידי שאני מכיר הוא שכר הוגן על עבודה טובה". כל הדרך חזרה לירושלים תהיתי על משמעות ה"נפצה אותך" הזה, וכמעט שגרמתי לתאונה. זה היה רגע מכונן בחיי: עד אז, ומאז, לא הציע לי איש לפצות אותי). מנהל היחידה לענ"א, נפתלי אלקין, לאחר שנפתל עם בחירת המחשב כמעט שלוש שנים, ובראותו את הנזק שנגרם ליחידתו כתוצאה מן הנפתולים האלה, החליט ש"מספיק זה מספיק". הוא לא רצה לשמוע יותר על המיכרז ועל בורוז. ברם, הוא איחר את המועד והדברים כבר לא היו בשליטתו. ועדת הבחירה ישבה על המדוכה שבועות רבים, פעם או פעמיים בשבוע, שמעה מה ששמעה, בדקה מה שבדקה, אכלה מה שאכלה, שתתה מה ששתתה ובסוף הכריזה, 4 כנגד יו"ר הוועדה, שהזוכה במכרז היא חברת תמכין עם בורוז. (הביצועים של שתי המערכות היו זהים פחות או יותר, אבל הצעת תמכין היתה זולה ב-17%).
<אינטרמצו> בהיותי בארצות הברית של ארה"ב, לרגל מיבדקי המחשבים שהוצעו לנו, ביקרתי בסניף של שברולט בדטרויט אשר רכש לא מכבר מחשב בורוז, כדי להתרשם משביעות רצונם מן המחשב. בין היתר ביקשתי ממנהל יחידת המחשב שם לספר לי על תהליך הבחירה שלו. הלה הוציא ממגירתו דף אחד בודד, מלא רק בחציו, ונתן לי לעיין בו. מה שמצאתי שם היה בערך כך: המחשב קטן. צריך להגדיל אותו. בדקתי ככה וככה, התוצאות היו ככה וככה, אני ממליץ לרכוש מחשב בורוז כזה וכזה. נקודה. לאחר שהתאוששתי, ובזוכרי את החוברות גדושות הנתונים וההסברים שהוציאה לאור היחידה לענ"א במשרד החינוך בעניין המיכרז להחלפת המחשב שלה, שאלתי אותו "זה הכל?". "מה צריך עוד" הוא השיב. סיפור אחר: יב"מ רצתה לערוך את הבנצ'מרק שלה בגרמניה. שם, היא אמרה, הכי נוח לה. אמרתי להם שבפרינציפ אני לא נוסע לגרמניה. אז תטוס למינכן שבדרום גרמניה הם אמרו, מונית תאסוף אותך מנמל התעופה ותביא אותך לחדר המחשב ששם תערוך את מיבדקך, כשתגמור המונית תחזיר אותך לנמל התעופה ומשם תעוף לך לאן שתרצה. סירבתי באדיבות להצעה הנ"ל והמיבדק של יב"מ נערך במקום בדרום גרמניה – בצפון אמריקה, בפילדלפיה אשר במדינת פנסילבניה. לאחר כישלונה (היחסי) של יב"מ במיבדק בפילדלפיה היא גילגלה את האשמה עלי, בטענה שהמחשב בפילדלפיה היה "אב טיפוס" ולא התאים לבדיקת ביצועים. אילו נערכה הבדיקה בגרמניה… ה"נוהל התקין" חייב מתן הזדמנות נוספת, שנערכה כעבור כמה ימים בעיר היהודית הגדולה בעולם, ניו יורק, בתוצאות זהות. על זה אמרה יב"מ שאילו רק נערכה הבדיקה בגרמניה… (מה שיב"מ רצתה לעשות, ונכשלה, הוא להנפיק ביצועים הרבה יותר טובים משל הבורוז, כדי לחפות על הפרש המחיר) <סוף אינטרמצו>
(ג) אין משכורת למורים. אין גם ציוני בגרות
עובדי היחידה לענ"א במשרד החינוך, שכבר מזמן לא עשו (כמעט) כלום פרט לצפיה אובססיבית בתהליך בחירת המחשב, לא אהבו את החלטת הועדה על זכיית מחשב הבורוז במיכרז. הם ערערו עליה אצל מנכ"ל משרד החינוך דאז, אלעד פלד, בטענה שיש לשתף את העובדים בבחירת הציוד שהם עובדים איתו, ושדעתם בעניין הזה צריכה להישמע. כמו כן טענו העובדים כי המעבר ממחשב יב"מ למחשב בורוז יצריך הסבה ארוכה ולא פרודוקטיבית, שלא תתרום דבר למטרותיו של משרד החינוך (הלשונות הרעות טענו שהעובדים התנגדו להחלטה הנ"ל מפני שהיא היתה מורידה את ערכם בשוק המיחשוב: כמה מתכנתים יודעי בורוז צריך השוק הזה, שרובו ככולו יב"מ?). מנגד טען אחד מבכירי משרד החינוך, איש האמרכלות יצחק (איציק) פרידמן, שאם המנכ"ל ייענה לדרישות העובדים הם יוכלו תמיד לכפות עליו את דעתם (לא יפה, איציק, לזלזל ככה באינטליגנציה של המנכ"ל). עוד הוסיף הנ"ל וטען שתוכניות המחשב הן ישנות וזקוקות לרענון, והסבה מיב"מ לבורוז תהיה הזדמנות מתאימה לכך (בחייך איציק. איך נאמת את תוצאות ההסבה, עם ה"רענון" הזה?). המנכ"ל, שמצא את עצמו בין הפטיש (המלצת הוועדה) לסדן (עובדי היחידה לענ"א במשרדו), אמר שאפילו אם ההחלטה לא טובה בעיני עובדיו, היא התקבלה ב"נוהל תקין" ולכן יש לאמץ אותה (ידידי המלומד גדעון יובל, ששמע ממני את הסיפור הזה, העיר שהמנכ"ל היה צריך לקבל החלטה הפוכה, כלומר החלטה טובה – אפילו בנוהל לא תקין). מנהל היחידה לענ"א, נפתלי אלקין, כינס את עובדיו ואמר להם בשפה רפה שעכשיו, שהפור נפל, "כולנו צריכים להתגייס לעבודה ולבצע את החלטת המנכ"ל". קשה להגיד שעובדיו קיבלו את דבריו בהתלהבות יתירה (אני עוד ניסיתי לספר בשבחה של המערכת הבורוזית, ולתאר את יופיה ויעילותה, אבל דבריי נשמעו גם לי חלולים, כעולים מאוב).
עכשיו נותרה היחידה לענ"א עם בעיית ההסבה, שעובדי היחידה היו אמורים לבצעה בנוסף לעבודתם הרגילה בתפעול ואחזקת המערכות הקיימות. הם ניגשו לעניין ללא חמדה, והיה ברור לכל בר-דעת שהתיש הזה לא ייתן חלב. בנסיון לקדם את נושא ההסבה שוחחתי עם אחד מנערי האוצר, הגימלאי מרדכי (קיקי) קיקיון (שלפני קום המדינה היה שפיון, לאחר קומה הקים את ממר"ם והיה מפקדו הראשון, ואחרי שיצא לגימלאות שימש, בין היתר, יועץ לעניני מיחשוב לאגף התקציבים), והצעתי לו לסבסד את ההסבה מיב"מ לבורוז ולשלם למבצעיה סכום מסויים עבור הסבת כל תוכנית, כדי ליצור אצלם מוטיבציה. קיקי הבטיח לבדוק את הצעתי, אבל אגף התקציבים דחה אותה בבוז בטענה ששום עובד לא ירוויח אגורה מסרבנותו. עובדי היחידה לענ"א שכמו יעקב אבינו הלכו לישון עם יב"מ וקמו בבוקר עם בורוז; שהמורל שלהם היה קבור עמוק באדמה; שהמנכ"ל שלהם קיבל החלטה בניגוד לדעתם; שנערי האוצר בזו להם; שאפילו אנשי תמכין, אחרי זכייתם במיכרז, הפנו להם כתף קרה – מצאו את עצמם במצב בלתי נסבל מבחינתם והחליטו, בניגוד למקובל ביחסי העבודה בארץ ובאופן חסר תקדים, לא להתבצר בחדר המחשב, לא לשרוף צמיגים, לא לשרוף את המועדון – אלא להתפטר כולם כאיש אחד (הכתף הקרה של תמכין, והאופן שבו הם לא נערכו להסבת הלבבות ביחידה לענ"א, היו הקש ששבר את גבי וגרם לי לשנות את דעתי ולהצטרף לדיסידנטים, חברי "שורת המתנגדים" לבורוז). מאירה, בוגרת הקורס הראשון ומהעובדים הותיקים והבכירים של היחידה, מתארת פגישה של העובדים עם המנכ"ל אלעד פלד:
כולנו ישבנו סביב שלחן הישיבות. המנכ"ל התעכב והתחלנו לשיר כל מיני שירי מדורה, בלחש שלא להפריע לסביבה. אחד השירים ששרנו היה: we shall overcome. בעודנו שרים אותו אני רואה מולי את המנכ"ל פוסע לכוון חדר הישיבות עם חיוך קל וכוונה להיות נחמד. כמו שהוא שמע את השיר – כאילו עבר מישהו עם מטלית על פניו והן הפכו כעוסות מאד ומיד שאל אותה שאלה " … מי מתכוון להתפטר". ולאט לאט בזו אחר זו הורמו הידיים, בלי שקודם מישהו מאיתנו דיבר על הנושא או גיבש כוונה כלשהי, אבל צורת הפניה של המנכ"ל היתה מעליבה ומקוממת ומכאן התגובה הספונטאנית, ומכאן – הכל היסטוריה.
העובדים מינו לעצמם עורכי-דין "מתוך המשפחה" (בעלים של…) שייצגו אותם במו"מ על תנאי הפרישה שלהם. צוות המו"מ פנה להסתדרות וגולל באוזניה את כל הפרשה. נציגי ההסתדרות הודו שהם לא מבינים הרבה בענייני מחשבים (הם גם לא נטו להתייחס לטענה שיש לשתף את העובדים בבחירת כלי עבודתם), אבל בסכסוכי עבודה ופיצויים, כך הם אמרו, הם מבינים טוב מאד. ההסתדרות נכנסה למו"מ עם נציגי משרד החינוך שבסופו נחתם הסכם בין הצדדים ובו נפסקו לעובדים "שימצאו את עצמם נפגעים מהחלטת המנכ"ל ויתפטרו תוך זמן קצוב", פיצויי פיטורין בסך של 150% ועוד 3 משכורות חודשיות. מאחר שבהסכם לא נאמר דבר על מסירת העבודה בצורה מסודרת; ומאחר שרוב העובדים היו, כאמור, צעירים, משכילים, כישרוניים ובעלי מקצוע מעולים; ומאחר שניתן להם זמן קצוב לממש את הבוננזה שנפסקה להם – התפטרו רובם כמעט בין לילה ואחרי זמן מה גם הנותרים. מכ-50 עובדי היחידה לענ"א נותרו במשרד החינוך 2-3 אנשים. הממונה על תיק המיחשוב באגף התקציבים, רמי גוזמן, שהיה מעורב בתהליך ההרסני הנ"ל מתחילתו ועד סופו, עוד עשה מאמץ אחרון להכשיל את העובדים המתפטרים ולמנוע את קבלתם לעבודה במשרדי הממשלה השונים, אבל העובדים הצעירים, המשכילים והכישרוניים הללו מצאו חיש מהר משרות חליפיות (2 רסיסים גדולים מקבוצה המתפטרים הזאת התקבלו, האחד בבנק ישראל והשני באוניברסיטה העברית, ולימים היוו שם את רוב המנין והבנין המקצועיים).
משרד החינוך מצא את עצמו לפתע במצב של איבוד נתונים: בלי יחידה לעיבוד נתונים, בלי משכורת מורים ממוחשבת, בלי בחינות בגרות ממוחשבות, בקיצור – בלי מכנסיים. חברת תמכין אמנם התחייבה למנכ"ל כי תכניס את אנשיה במקום העובדים המתפטרים, וששערה לא תיפול מקרחת משרד החינוך, אבל הבטחות לחוד ומציאות לחוד, והמציאות היתה שלא היתה משכורת ולא היו ציוני בחינות בגרות. המשרד התחיל לשלם למורים "בערך" את מה שמגיע להם, והמורים איימו בשביתה כללית. המשרד נכנס לתקופה ארוכה של זעזועים, וקנה את השקט התעשייתי של המורים בהרבה כסף (ראיון ארוך עם מנהל היחידה לענ"א, נפתלי אלקין, בעניין הנדון, התפרסם באותם הימים ב"מעריב" והשתרע שם על 2 דפים שלמים). גם בענין בחינות הבגרות חלה נסיגה, ותלמידים היו צריכים לחכות לפעמים שנתיים לקבלת תוצאות בחינות הבגרות שלהם, מה שמנע מהם להירשם למוסדות להשכלה גבוהה. בקיצור – בלגן. בזמן הבלגן הזה התפרסמה באחד העיתונים בארץ ידיעה שבה נאמר כי ועדת החינוך של הכנסת שוקלת הבאת מומחים מחו"ל לטיפול במשכורות המורים (בחינות הבגרות עניינו פחות את הועדה הנ"ל, אולי מפני שלא היו להן השלכות פוליטיות והתלמידים הזכאים לתעודת בגרות לא איימו לשבות ולהשבית את מערכת החינוך).
הידיעה הנ"ל, על הבאת מומחים מחו"ל, הצחיקה אותי מאד: חישוב משכורת נחשב אז (גם היום?) לאחד מיישומי המחשב המורכבים ביותר. חישוב המשכורת בישראל – למסובך בעולם וחישוב משכורת המורים – למורכב והמסובך בישראל. אם תבדקו תלושי משכורת של מורים בישראל תמצאו שאין 2 תלושים זהים. המחשב טוב בעבודה שגרתית, לא במצבים כאוטיים כאלה. לקח לצוות משכורת המורים 7 שנים להקים את היישום הזה, וועדת החינוך של הכנסת רוצה להביא "מומחים" מחו"ל. לא היו אז בכל העולם אנשים שהתקרבו במומחיותם בנושא הזה למומחיות של אנשי צוות משכורת המורים ביחידה לענ"א של משרד החינוך. כל מה שהיה צריך לעשות זה לשים את האגו של נערי האוצר בצד, לפנות אל העובדים שהתפטרו, להתקשר איתם בחוזה חיצוני ולהפעיל שוב את "משכורת המורים" על מחשב מתאים. את הדברים האלה, פחות או יותר, כתבתי ליו"ר ועדת החינוך של הכנסת דאז, ח"כ אברהם שכטרמן מן הליכוד, וזה הזמין אותי אליו לכנסת. ביום המיועד התייצבתי אצלו, יחד עם נפתלי אלקין, בקומת הוועדות של הכנסת. בתחילה חזרנו באוזניו על כל הפרשה – מי, מה, כמה ולמה. אח"כ אמר לנו אברהם שכטרמן, שהיה יהודי חכם, כך: רבותי, הרי לא באתם הנה רק כדי לגלגל באוזניי את הסיפור שלכם. יש לכם בטח איזו הצעה מעשית לפתרון הבעיה. הצענו לו להקים חברה חיצונית לביצוע משכורת המורים, שתורכב מעוזבי משרד החינוך שמומחיותם בכך. הוא הבטיח לבדוק את הצעתנו ויותר לא שמענו ממנו (וגם לא מן המומחים מחו"ל).
(ד) מחקרים ומסקנות
בידי נשארו אז העתקי כל המסמכים הנוגעים לפרשה הנ"ל, ולאחר זמן מה החלטתי להציע אותם לאיש אקדמיה מתאים שיכתוב עליה עבודת מחקר. מסרתי את התיק עב הכרס לפרופסור למדע המדינה באוניברסיטה העברית, גבי שפר. זה החזיק בתיק כמה חודשים ואח"כ החזיר לי אותו בתול. והנה, יום אחד החליטה גברת נכבדה אחת, זאבה לוי, מאוניברסיטת בר-אילן(?), לכתוב תיזה לתואר שני על פרשת משרד החינוך. נפגשתי איתה, הובלתי אותה במסדרונות משרד החינוך ובארכיון של היחידה לענ"א ונתתי לה את כל החומר שהיה בידי. היא נפגשה עם עוד חבר באגודתנו, נח שדמי, שמסר לה גם הוא את גירסתו למה שקרה. לאחר כמה חודשים או אולי קצת יותר (הדברים התרחשו לפני למעלה מ-30 שנה וזכרוני כבר אינו מה שהיה) היא הוציאה לאור את התיזה שלה בצורת חוברת עבת כרס שכתבה על הנושא הנ"ל. המימצא העיקרי שלה היה "התנגדות לשינוי" אצל העובדים (ידידי נח שדמי, שקיבל כמוני עותק של החוברת הזאת עם הקדשת המחברת, העיר על המימצא המדהים הנ"ל כי "תיזה לתואר שני לא צריכה לחדש, רק להראות שהכותב יודע לכתוב עבודה לתואר שני). יב"מ טענה לאחר מעשה כי פרשת משרד החינוך היתה המכירה המוצלחת ביותר שלה: אחרי הסיפור הזה אף אחד לא רצה להתקרב אל תמכין ובורוזיה (גם במשרד החינוך הוסיפו לאחר כמה שנים מחשב יב"מ, והשאירו את הבורוז לטפל רק במשכורת המורים).
לסיום, אולי כאנקדוטה: יחידת המחשב של המשטרה עמדה באותו הזמן בדיוק באותו מצב: גם לה היה מחשב של יב"מ, גם היא רצתה להחליפו בגדול ממנו, גם עליה כפה אגף התקציבים במשרד האוצר לצאת למיכרז וגם לה הוגשו אותן הצעות – מאותן חברות. אלא ששם התנהל התהליך אחרת לגמרי – לא מונתה ועדת בחירה ולא היה טריק או שטיק שמפקד היחידה, נצ"מ צפיר, לא הפעיל כדי להשיג את שלו. סי.די.סי., אשר נסוגה אחור במגרש של משרד החינוך, החליטה משום מה להמשיך לשחק במגרש של המשטרה אף על פי שהיה ברור שלא היה לה שם שום סיכוי (אני זוכר לילה אחד שבו ביליתי בחדר המחשב של אוניברסיטת תל-אביב כנציג אגף התקציבים בבנצ'מרק של המשטרה, בחברתו של ישראל (איזי) בורוביץ' (לימים יו"ר אל-על) שהזדמן לשם במקרה (בתפקידו כפרופסור למתמטיקה באוניברסיטת תל-אביב), משתתף בבדיקת יישום של המשטרה על מחשב ה-CDC הגדול של האוניברסיטה. היישום עסק בקובץ הרישום הפלילי ואני ביקשתי, בתור קוריוז, להקליד את מספר הזהות שלי ולראות מה יקרה. מה שקרה הוא שלעיני כל העולם הופיע רישום פלילי שלי על החזקת רימוני יד במחסן ביתי – זכר למבצע סיני). לאחר זמן מה נטשה סי.די.סי גם את מגרש המשטרה, ואת תמכין ובורוזה מרח נצ"מ צפיר בזפת וגילגל בנוצות. בסופו של דבר הוא השיג את שלו וקיבל את המחשב שרצה, ויחד איתו הוא קיבל גם כמה מטובי העובדים לשעבר של היחידה לענ"א במשרד החינוך, שעברו לעבוד במשטרה לאחר ההתפטרות ההמונית שם (אחד מהם, שרגא ארד, אף היה במשך הזמן למפקד היחידה, לאחר פרישתו של תנ"צ צפיר לגימלאות). עד כאן בנושא "נוהלים תקינים" (כמו שאמר גראוצ'ו מרקס: אלה העקרונות שלי, ואם הם לא מוצאים חן בעיניך – יש לי גם עקרונות אחרים).
