סיפורו של פרויקט FLUID – פרויקט חינוכי שהקמתי בבאר שבע שנות השבעים של המאה העשרים.
פרויקט FLUID
24 עמדות, מאות תלמידים, עשרות מורים, חמישה מקצועות, מאות שעות של חומר לימוד – זה היה פרויקט FLUID. זה היה פרויקט חינוכי שהתקיים בבאר שבע בשליש האחרון של שנות השבעים של המאה העשרים.
הסיפור מתחיל בשנת 1976, כשאני מעלה רעיון לבנות מערכת הב"מ (הוראה בסיוע מחשב, CAI), שתפעל על המחשב המרכזי של אונ' בן גוריון. זה היה רעיון שהשתעשעתי בו מאז התקופה שאחרי מלחמת יום הכיפורים. המחדל של המלחמה ההיא, בשנת 1973, וההבנה שהמדינה שלנו מתנהלת לא טוב, גרמה לרבים רבים לחפש מה לעשות כדי לשפר את המצב. אסיפות, דיונים, קמות מפלגות חדשות. אחרי חצי שנה – הכל נרגע. אני לא נרגע. אני המשכתי לחפש דרכים לקדם את החינוך בישראל, וכך הגעתי לרעיון של FLUID, מערכת שתלמד, גם סטודנטים באוניברסיטה, וגם תלמידים במערכת החינוך. לנגד עיני עמדו אז תלמידים בשכונות כמו שכונה ד' בבאר שבע ושכונת "התקווה" בת"א, שכונות שבהן התלמידים שסובלים מהיעדר מורים טובים.
הרעיון, השיטה
הרעיון העיקרי ב- FLUID היה זה. המורה מכניס למחשב יחידות יחידות. כל יחידה עוסקת בקטע קטן של חומר לימוד. קודם מופיע קטע לימודי, קטע קצר. אחריו יש שאלה על הנאמר ביחידה, וכן מספר תשובות אפשריות לשאלה הזו. את התשובות התלמיד אינו רואה. המחשב מציג את הקטע הלימודי, מציג את השאלה, ומצפה לתשובה פתוחה, מה שהתלמיד רוצה. המחשב בודק את התשובה שהתלמיד נתן, ומשווה אותה לתשובות המוכנות. אם התשובה של התלמיד קרובה לאחת התשובות המוכנות, המחשב יודע לאיזו יחידה לעבור בהמשך, בהתאם למה שתיכנן המורה. אם אין התאמה – המחשב מציג את כל התשובות המוכנות, נותן לתלמיד לבחור אחת מהן, ואז המחשב יודע לאן לעבור. אבל המחשב גם שומר את התשובה הפתוחה שהתלמיד נתן, וגם את הבחירה של התלמיד באחת התשובות המוכנות – לצורך שיפור חומר הלימוד. אחרי שבוע, המחשב מציג בפני המורה את אוסף כל התשובות שהתלמידים נתנו בפועל, על כל שאלה, תשובות שהמורה לא חשב עליהן, המערכת מאפשרת למורה להוסיף את התשובות הבלתי צפויות לרשימת התשובות, ולהוסיף את ההוראה לאן לעבור. בהמשך. מאפשרת המערכת למורה להוסיף יחידה חדשה, שתטפל בנקודה שהתלמידים לא הבינו. המערכת נותנת למורה גם את האפשרות לתקן את מה שכתב, כך שיהיה ברור יותר. וכך מדי שבוע חומר הלימוד הולך ומשתפר: גם הקטעים הלימודיים, גם אוסף התשובות האפשריות לכל שאלה, וגם אוסף המעברים בין יחידה אחת לחשנייה, בהתאם למה שהתלמיד הבין, או לא הבין. מכאן שם המערכת FLUID = Feedback Learning Utilising Interactive Dialog.
המורה במחשב
המטרה שלי, או ליתר דיוק השערת העבודה שלי, היתה שניתן לבנות חומר לימוד טוב, ולשפר אותו, עד לרמה שרוב התשובות שתלמידים נותנים – תקלענה לתשובות שהמערכת מוכנה להן. החלום שלי היה שהדיאלוג בין התלמיד לבין המורה שבמחשב יהיה "דיאלוג בוברי", דיאלוג שבו השניים מבינים אחד את השני, שניהם בראש אחד. במציאות לא הצלחתי להתקדם בכיוון הזה, ועד היום אינני יודע אם זה ניתן לביצוע או לא. אבל על כך בהמשך.
אמרתי "המורה במחשב", וזה לא סתם לשון דיבור. התכוונתי באמת לכך. בשיעור ההדגמה, שאותו היצגתי בפני כל מי שבא לראות את המערכת שלי, הופיעו שתי סיסמאות. הראשונה היתה: "המחשב לא בא להחליף את המורה, אלא רק לחזק אותו". הסיסמה השנייה היתה: "המחשב הוא טלפון, לא בין מקומות, אלא בין זמנים". הרעיון שלי היה שהמחשב יהיה כלי בידיו של מורה, מורה מסויים, אותו המורה שגם מלמד את התלמידים בכיתה, כלי להגיע לכל תלמיד ולשוחח איתו באופן אישי, מה שהמורה אינו יכול לעשות בכיתה, שבה יש ארבעים תלמידים.
כאשר סיימתי לגבש את הרעיון הזה, באתי לאנשים באוניברסיטה, לבוס שלי באוניברסיטה נפתלי אלקין ע"ה ולאחרים, והיצגתי את הרעיון. רובם התלהבו. אם זה יכול לשפר את ההוראה באוניברסיטה – טוב. אם זה יכול לשפר את ההוראה בבתי ספר בבאר שבע – גם כן טוב, תרומה של אוניברסיטת בן גוריון לחברה בישראל. ישבתי וכתבתי את התוכנה בעשר אצבעותי. זאת לא היתה תוכנה מסובכת ולקח לי רק כמה שבועות לתכנת אותה. כתבתי גם שיעור לדוגמה, שבו הסברתי את הרעיון שלי. ואז נתקעתי.
נתקענו
התחלתי להזמין אנשים ולהציג את המערכת שלי. השנה היתה כאמור שנת 1976. לא היו אז מחשבים אישיים. מחשב עדיין היה כלי אזוטרי, לא מוכר לרוב האנשים, מפחיד לכל המורים. הזמנתי אנשים לחדרי ונתתי להם להתנסות במערכת. הזמנתי פרופסורים באוניברסיטה. פניתי לחברי סגל זוטר באוניברסיטה, שהם פתוחים יותר לרעיונות חדשניים. הזמנתי מורים ומנהלים של בתי הספר התיכוניים בבאר שבע. כולם אמרו "יפה מאוד", אבל אף אחד לא בא פעם שנייה. כמו שקרה גם ארבע שנים מאוחר יותר, בשנת 1980, כשבניתי בבאר שבע את מערכת הדואר האלקטרוני, הראשונה בארץ, והיצגתי אותה בפני האנשים באוניברסיטה – האנשים חששו מפני החדש והבלתי-מוכר. עשר שנים מאוחר יותר, כשהדברים היו נושא חם, אותם האנשים רצו בהתלהבות כדי להיכנס לדואר האלקטרוני, או למערכת הוראה בסיוע מחשב. אבל כשאני היצגתי את הרעיון לראשונה באו רק פעם אחת – ולא באו פעם שנייה.
השיא היה כאשר בחור נפלא בשם יוסף מורטון (ע"ה), מקיבוץ 'שובל' התלהב מהעסק. הוא לקח את אחד הקורסים במחלקה שלו והשקיע חצי שנה מחייו בכתיבת קורס ממוחשב על הקורס הזה. ואז הוא בא בגאווה לפני ראש המחלקה שלו להציג את ההישג. ראש המחלקה ראה – ולא הגיב. שנים לאחר מכן, כשישבתי עם אותו ראש מחלקה, שאז כבר היה מוכן לשלם אלפי דולרים בשביל תוכנות מלמדות, הוא נזכר בזה ואמר לי: "לא יודע למה לא התלהבתי מזה".
בני חן
לאחר כמה חודשים באה התפנית. לאוניברסיטה הגיע איש סגל צעיר חדש. ד"ר בני חן (ע"ה) הגיע לבאר שבע לאחר סיום הדוקטורט שלו באחת מאוניברסיטאות היוקרה בארה"ב. הוא הגיע אלי, ראה, הבין מייד את הפוטנציאל, ונכנס לעסק בכל המרץ. לבני חן היה כושר שיכנוע אדיר. הוא בא עם כמה רעיונות שהביא מארה"ב, ומייד הצליח לשכנע את האוניברסיטה, את החברה להגנת הטבע, את צה"ל ואת משרד החינוך, לתת לו תקציבי מחקר, כדי לממש את כל ההצעות שלו. בשלב מסוים היו לו פרויקטים ממומנים, יותר מכל יתר חברי הסגל באוניברסיטה, כולם ביחד. בני חן לקח את המערכת שלי והציג אותה בפני רבקה בן יעקב, שהיתה אז מנהלת המחוז במשרד החינוך. הוא הלהיב אותה והיא הסכימה לאפשר לאפשר לנו לבנות פרויקט ניסויי גדול, על בסיס מערכת FLUID, ולממן אותו בסכומים גדולים. היא החליטה שהפרויקט יופעל בשני בתי ספר, "נירים" (ממלכתי) ו"קארו" (ממ"ד), שניהם בשכונה ד' בבאר שבע. בכסף שקיבלנו קנינו 24 מסופים, 12 מסופים בכל בית ספר, מסופים שהיו מחוברים למחשב המרכזי של האוניברסיטה בקווי טלפון. כפי שאמרתי, לא היו אז מחשבים אישיים. בכסף הזה שכרנו עוד שתי מתכנתות, תמי חכם ויונית קסטן (ע"ה), כדי להמשיך לשכלל את התוכנה הבסיסית שאני כתבתי. בכסף הזה גם שכרנו סטודנטים שיעשו את העבודה השחורה של הקלדת חומר הלימוד למחשב, מלאכה מעצבנת, שאי אפשר היה לתת למורים לעשות אותה. פנינו לשני בתי הספר. המנהלות חסיה ערן ונורית ליבנה התלהבו, ובעזרתן, וובעזרת כושר השיכנוע של בני חן, הצלחנו להלהיב כמה וכמה מורות, שהסכימו להיכנס לפרויקט, ולהשקיע את נשמתן בפרויקט, תמורת תשלום סימלי ביותר.
זימרה גיל
ואז נתקענו שוב. כדי שהפרויקט יתחיל לפעול בשטח היינו צריכים ששתי הכיתות, אחת בכל בית ספר, תועמדנה לרשות הפרויקט, וקווי הטלפון ייסללו מבתי הספר לאוניברסיטה. אבל כלום לא קרה. בעיריה לא זזו. הזמן עובר. המתכנתות עובדות. המורות מכינות טייטות של חומר לימוד – אבל כלום לא קורה. ואז קרה לנו עוד נס. לבאר שבע חזרה זימרה גיל (ע"ה). זימרה היתה מנהלת בית הספר הישראלי בטהרן והיא חזרה הביתה. לזימרה היה מעמד של קביעות כמנהלת בית ספר במשרד החינוך, אבל כשהיא חזרה לבאר שבע – לא היתה שום מישרה פנויה של ניהול בית ספר לתת לה. אז רבקה בן יעקב זרקה אותה עלינו. וזה היה נס. זימרה התגלתה כבולדוזר לא נורמאלי. תוך זמן קצר היא הצליחה להביא את פקידי העיריה לבצע את המלאכה ולהשלים את התקנת הכיתות, עם קווי הטלפון. ואז היא לקחה על עצמה להוציא מהמורות את חומר הלימוד בקצב מהיר, כדי שלא יהיה מצב שתלמידים יבואו לכיתת המחשבים, ולא יהיה להם מה ללמוד. כל התלמידים בכיתות של המורות שבפרויקט קיבלו מערכת שעות, שבה פעמיים בשבוע היו מגיעים לכיתת המסופים ולומדים את מה שהמורות הכינו להם.
בשלב זה הפרויקט נכנס לשלב הריצה. הכל עבד "תיק תק". המורות כתבו. הסטודנטים הקלידו למחשב את מה שהמורות כתבו על ניירות משובצים. והתלמידים למדו, למדו ונהנו. העסק עבד וכולם התלהבו. כולם היו מבסוטים – מלבדי. העסק לא עבד כמו שאני רציתי. המנוע של הפרויקט היתה זימרה גיל, והיא פעלה מתוך מוטיבציה אחרת. לה היה חשוב שייכתב עוד ועוד חומר, ואשר למשוב למורה ולשיפור חומר הלימוד – זה לא עניין אותה. מה שהמורות כתבו – זה חומר הלימוד. זה טוב, ואין צורך לשפר. הדפים של המשוב, מאורגנים לפי מספר היחידה ומספר התגובה שהתלמיד בחר בסוף – הודפסו, אך איש לא הציץ בהם. וכך הפרויקט היה הצלחה גדולה מבחינת המורים והתלמידים, ושביעות רצון של בני חן ושל רבקה בן יעקב, אבל לא מבחינתי. זה היה מחשב מלמד, ובכלל לא דיאלוג בין התלמיד והמורה.
אחרי הפרויקט
ואז הסתיים הפרויקט מבחינת הניסוי – שהצליח. כתבתי מאמר, שהופיע בעיתון מדעי חשוב בתחום ההב"מ. הרציתי על הפרויקט בכנס "מחשבים בחינוך" העולמי. הרציתי על הפרויקט בכנס "מחשבים בחינוך" בארה"ב. אבל תקציב המחקר נגמר, וגם הנכונות של אוניברסיטת בן גוריון לתרום למערכת החינוך משאבי מחשב, בכמויות אדירות, כפי שדרש הפרויקט הזה – נסתיימה. צריך היה לעבור לשלב הבא.
בני חן החליט שיש מקום להפוך את המערכת לחברה מסחרית, שתמכור את המערכת, את התוכנה ואת הלומדה, כלומר את חומר הלימוד, שיכתבו מורים מעולים. היה צריך לעזוב את המחשב המרכזי של אונ' בן גוריון ולעבור למחשבים האישיים, שכבר התחילו להופיע בשטח. בשנת 1980 נסעתי לארה"ב לתת הרצאה של המערכת שלי בכנס "מחשבים בחינוך" ארצי. בני חן צייד אותי במכתבי המלצה שפתחו בפניי את השערים בכל מרכזי ההוראה הממוחשבת בארכה"ב, וגם ביקש ממני לבדוק איזה מחשב אישי יתאים ךצורך המערכת שלי. שנת 1980, שנה לפני הופעת מחשב ה-PC (של י.ב.מ). בכל המקומות ראיתי את מחשב Apple II בפעולה, והוא לא התאים לצרכים שלנו. נפגשתי עם נציגי חברת אטארי (Atari), חברת משחקי מחשב, שהחליטה אז להיכנס לתחום המחשבים האישיים. הם ניסו לשכנע אותי שהמחשב האישי שלהם, בגירסתו הבאה, יהיה מתאים לצרכים שלי. הם הבטיחו לי שבמחשב הזה תהיה מערכת תיכנות בשפת PASCAL, שפת התיכנות שבה כתבתי את FLUID, כך שניתן יהיה לקחת את כל מה שאני, והמתכנתות שעבדו בשבילי, עשינו – ולהעביר הכל למחשב אטרי בקלות. חזרתי לארץ, העברתי לבני חן את החומר שקיבלתי מחברת אטארי, והמלצתי בפניו להעביר את המערכת שלי למחשבי אטארי. בדיעבד, זה לא היה רעיון טוב. חברת אטארי לא עמדה בהתחייבויות שלה. לא היה PASCAL על מחשבי אטארי.
אדיונטיקס
החברה שבני חן הקים נקראה בשם "אדיונטיקס" (Edunetics). הוא הציע לי לעזוב את האוניברסיטה, להצטרף אליו ולהתעשר. אני סירבתי. אהבתי את עבודתי באוניברסיטה, לטפל בבעייות המחשב של חברי הסגל, והעיקר ללמד את הסטודנטים. עם השנים התרכזתי יותר ויותר בהוראה לסטודנטים, ולא הצטערתי על כך שלא הלכתי עם בני חן, ולא התעשרתי.
בני חן התקשר עם חברת אטארי. הוא קיבל מהם מחשב אישי אחד, מחשב למשחקים, ואיתו הוא הלך בארץ יוהראה למנהלי בתי ספר – את המחשב הצבעוני והיפה שלו, והבטיח להם שעל החמשב הזה הם יקבלו מערכת הוראה ממוחשבת. שמונים מנהלים התלחהבו, השיגו תקציבים, והזמינו את המערכת מבני חן. בכסף שקיבל מהמנהלים הזמין בני חן מאטארי שמונים כיתות של מחשבים, וגם שכר צוות של מתכנתים, שיעביר את המערכת מהמחשב המרכזי של האוניברסיטה למחשב האטארי. אבל למחשבים שבני חן קיבל לא היה PASCAL. בראש הצוות של בני חן עמדה אילנה גוטליב. לרשותה עמדה רק תוכנה עלובה של שאלות ותשובות. בתוך התוכנה הזאת הצליחה אילנה גוטליב להכניס את רוב המערכת של FLUID – מה שניראה בעיניי כמעשה קסמים.
בסוכות 1982 היתה המערכת של אדיונטיקס לפעול בכל שמונים בתי הספר. אילנה גוטליב ואנשיה עבדו כמו משוגעים להיות מוכנים בתאריך הזה. באתי לראות מה יקרה, כשאני מודע לקשיים העצומים שעמדו בפני הצוות של אילנה גוטליב. להפתעתי ראיתי שאכן יש מערכת שפועלת, וגם מלמדת. כששאלתי הודו בפניי, שכעת יש רק שיעור אחד במערכת, ולא כל מאות השעות של לומדה שבנו המורות בבאר שבע.
עם הזמן הצליחו אילנה גוטליב להוסיף עוד שיעורים למערכת. חברת אדיונטיקס היתה הצלחה. לא הצלחה גדולה, אבל בכ"ז כיתות בישראל וכמה כיתות בארה"ב. בשנת 1981 יצאה חברת י.ב.מ. עם המחשב האישי שלה PC. ההתלהבות מהמחשב הזה היתה עצומה, למרות שבעיני אנשי מחשב, שהכירו את התחום – זה היה מחשב לא כל כך מוצלח. גם בעולם ההוראה הממוחשבת – רבים זנחו את מחשב ה-Apple II, ועברו למחשב האישי החדש. גם אדיונטיקס עברה למחשב PC, וזכתה להצלחה. היא נמכרה מערכות רבות לגופים שונים, וגם העסיקה מורים ומרצים רבים, שבנו לה לומדה בתחומים רבים. בני חן התעשר, אבל יום אחד, באתר של סקי, הוא חטף דום לב, והלך לעולמו, איש די צעיר. ההצלחה של אדיונטיקס היתה זמנית. בשוק הופיעו מערכות הב"מ אחרות. לאחר כמה שנים ירדה קרנה של ההב"מ וחברת אדיונטיקס הלכה ודעכה – עד שבשנת 1996 היא נסגרה.
וזה היה הסוף של החלום שלי לבנות מערכת מלמדת עם 'דיאלוג בוברי'.