יוסי רגב: המחשבים הראשונים בטכניון – זכרונות משנות הששים

לרשימת הזכרונות של יוסי רגב

בקיצור: בשנת 1963 מחשב Elliott עם K4, בשנת 1969 מחשב IBM 360/50, סרטי נייר מנוקבים, כרטיסים מנוקבים, שיתוף זמנים, IBM מול CDC, שיטת המבוך להרצת עבודות סטודנטים, אלגול, פורטראן, PL/1 – זכרונות של מי שהיה אז מנהל מרכז החישובים

המחשב הראשון, מחשב Elliott 803 הגיע לטכניון בסוף 1963, לקראת תחילת שנת הלימודים תשכ"ד. המחשב המרכזי של הטכניון היה אז מחשב קטן, עם זיכרון קטן למדי, אולי K4, ללא זיכרון עזר, שעבד על סרטי נייר של 5 נקבים. הפלט נעשה באמצעות מכשיר טלטייפ אטי ורועש. לא זכורה לי מהירות ה-CPU שלו, אך היא היתה נמוכה למדי. לאחר זמן מה הורחב הזיכרון ל-K8. הוא עבד בשפת Autocode, שהיתה שפת תיכנות חצי גבוהה, מעין Fortran 0.5. היה לו גם אסמבלר לשפת מכונה וכל עבודת הסיסטם נעשתה בשפה זו. אנשי הסגל האקדמי שהשתמשו בו תיכנתו באוטוקוד. את האסמבלר ואת קומפיילר האוטוקוד היה צורך לטעון מסרטי הנייר בכל פעם שתוכנית גרמה לשגיאה בקומפיילר, דבר שקרה לעתים קרובות. מערכת ההפעלה הזעירה שלו היתה צרובה בזיכרון הקבע שלו, שנקרא Bootstrap. הצוות שלו כלל את ליאון בורוצ'ין ואת קלרה זנדהאוז. ליאון עשה את כל העבודה: היה מפעיל, טכנאי, אלקטרוניקאי, מנהל –בבת אחת. קלרה היתה נקבנית ומזכירה. המחשב הופעל בכוך קטן במרתף של אחד הבניינים, דומני במרתף של בניין מכון המתכות.

הקורס הראשון לאנשי הסגל ניתן ע"י פרופ' ישעיהו שביט, מהמח' לכימיה, בסמסטר א' תשכ"ד, אוקטובר 1963 . בקורס השתתפו כעשרים חברי סגל, ברובם מהסגל הזוטר, כולל מאירה איצקוביץ (אז רובינשטיין), וכולל אותי. אשתי חיה השתתפה בקורס שהתקיים בסמסטר ב' באותה שנה, קורס שניתן ע"י עדי בן ישראל.

המחשב השני, Elliott 503, הגיע באמצע 1966. אני הצטרפתי לסגל מרכז החישובים במרץ 1966 , נאמר לי אז שהוא יגיע בקרוב ואכן הוא הגיע כמתוכנן. בתחילה הוא פעל בבניין הסנט ואחר נבנה לו בניין טאובר, המשמש את מרכז המחשבים עד היום. זה היה מחשב רציני יותר. מהירות ה-CPU שלו היתה גבוהה בהרבה, אך אינני זוכר גם אותה. הזיכרון שלו היה כנראה K64. הוא עבד עם סרטי נייר משוכללים יותר, סרטים של 8 נקבים והיה לו זיכרון עזר של סרטים מגנטיים (הגדולים ההם). לא היתה לו מדפסת והפלט נעשה באמצעות מכשירי Flexowriter, מכונות ניקוב סרטי נייר מהירות יותר, אך רועשות לא פחות, בהן הריצו את סרטי הנייר שיצאו מהמחשב עם התוצאות. מלבד האסמבלר היה לו מערכת הפעלה והיה לו קומפיילר לשפת 60 ALGOL, שפת תכנות נחמדה מאד, שממנה התפתחה אח"כ שפת התכנות PASCAL, שהיתה נפוצה למדי באוניברסיטאות בשנות התשעים. את מערכת ההפעלה ואת הקומפיילר, שהגיעו על סרטי נייר, טען על סרטים מגנטיים, יוחנן שטיר. איני זוכר מי לימד אותנו את האלגול בפעם הראשונה, אולי רפי פסו, שהיה מהנדס התחזוקה שלו ונסע לאנגליה כדי ללמוד אותו. הצוות התרחב וכלל את בובי, יוחנן, אני, עוזי הטכנאי, לאה וכן מספר מפעילים (שלמה שנאפ, ברנרד ואחרים). עכ"פ אני למדתי את האלגול והחל מאוקטובר 1966 התחלתי לתת את הקורסים לחברי הסגל, במקומו של פרופ' שביט. כל קורס היה בן סמסטר אחד והשתתפו בו 40 חברי סגל, בכירים וזוטרים כאחד. גם אני נתתי קורס כזה אחד בכל סמסטר.

קוריוז שהוא משמעותי עבורי היה שכלל לא התכוונתי לעסוק במחשבים. אני הייתי מסטרנט בפיזיקה ולקחתי את הקורס של שביט, וכן את הקורס של שטיינברג על אנליזה נומרית, לצורכי מחקרי. בגלל בעיות שקשורות במנחה שהסתלק לפתע, לא הספקתי לסיים את המסטר בזמן ולכן פניתי לבורוצ'ין שקיבל אותי לעבודה, מבחינתי, זמנית. ישבתי בחדרי החדש ומדי פעם היה בא מישהו עם תוכנית אוטוקוד ומספר שהוא שובר את הראש כבר שעות ואינו מגלה מה הסיבה לתוצאות השגויות. אני הייתי מציץ בתוכנית ומראה לו מייד את הבאג. אנשים הסתכלו עלי כעל אשף. זה נורא מצא חן בעיני וזנחתי את הפיזיקה לטובת המחשבים. בקושי טרחתי למסור את התיזה שלי, כדי לקבל את תואר המסטר. תפקידי הראשון, מלבד מתן שירותי דבגינג לתוכנות שאנשי הסגל כתבו, היה לבנות מרוטינות קיימות מערכת לטיפול במטריצות גדולות ומערכת להרצת תוכניות שעוברות את ה-K64, בעזרת רבדים Overlays. דברים אלה לא היו אז חלק מהמערכת הסטנדרטית. כמו כן עסקתי במתן תמיכה לחברי הסגל בשיטות חישוביות, כלומר כיצד לפתור בעיות מדעיות ומתמטיות בעזרת מחשב, תחום שהיה אז קרקע בתולין.

זמן ניכר לאחר האליוט הגיע מחשב י.ב.מ. 1401. זה היה מחשב קטן למדי, זיכרון 8K אבל היתה לו מדפסת שורות מצוינת (וגם סרטים מגנטיים). מאותו רגע הוא שימש להדפסות של האליוט, שיצאו על סרטים מגנטיים ועברו לי.ב.מ. להדפסה. דומני שהריצו עליו גם את תוכנית המשכורת שקיבלנו מי.ב.מ.. למחשב זה היתה רק שפת אסמבלר ולא ניתן היה להריץ עליו משהו בשפה רצינית יותר בזמן סופי.

בורוצ'ין קיבל הצעה לתפקיד נכבד בצרפת ועזב וגם שביט נסע לקולומבוס אוהיו. אליעזר קנטורוביץ ויעקב כצנלסון הגיעו במקומם. יעקב כצנלסון ביקש ממני לעזוב את היעוץ לתכנות מדעי ולעבור לתכנות מערכות. אחר התמנה מנחם גוטרמן לממונה על מרכז המחשבים. הוא היה אז צעיר וחסר נסיון בניהול. הצוות החל לגדול. סולומון גולדברג הגיע ואחר ליאון בריל, דיק גרונה וגדי צימרמן. בשנת 1968, אם אינני טועה, הוקמה הועדה האינטר-דיסציפלינרית להוראת המחשב, החלו קורסים ואני לימדתי לראשונה את הקורס "שיטות חישוביות". יעקב כצנלסון ויהודה וולאך היו גם הם בין המורים. באותה תקופה החלו להינתן קורסים לסטודנטים, במחלקות שביקשו זאת. גם אליעזר רפופורט הגיע בתקופה ההיא.

המחשב הבא היה מחשב י.ב.מ. 360/50, שהגיע, דומני, בשנת 1969. הוא לא היה מהיר יותר מאשר האליוט אולם היה לו פורטראן והיו לו כרטיסים מנוקבים. כיון שכך ניתן היה להריץ עליו תוכניות שחברי הסגל קיבלו מאוניברסיטאות אחרות. כמו כן היתה לו ספרית תוכניות גדולה בהרבה, לעומת האליוט שהיה מחשב אזוטרי, בעל תפוצה נמוכה בעולם. למחשב זה היו גם קומפיילרים לשפות 60 ALGOL ו- ALGOL-W. היו חברי סגל רבים שהעדיפו את פורטראן. במאמץ לעצור את הנהירה לפורטראן, העליתי את הרעיון של שימוש בשפת PL/1 ודחפתי אותו חזק. למדתי את השפה ונתתי את הקורס הראשון, ממנו יצאו אח"כ קורסים רבים. לצערי, שפת PL/1 לא זכתה להתקבל בעולם כשפה עלית מובילה, בין היתר משום שחברות המחשבים האחרות התקשו לבנות לה קומפיילרים. שפה אחרת שנסינו לקדם באותה תקופה היתה שפת APL. למדתי אותה, נתתי קורסים קצרים על שפה זאת, אך זה לא תפס, בעיקר משום שהיו בה המון סימנים מיוחדים, דבר שדרש מיקלדת מיוחדת, שלא היתה בנמצא, או הקלדה של צירופי מקשים מבלבלים. כשהגיע מחשב י.ב.מ. 360/50 היו בהתחלה בעיות רבות בהפעלתו, בעיקר בעיות ארגוניות. בשנת 1969 הוקמה המחלקה למדעי המחשב ואברהם גינזבורג הועמד בראשה. אני פרשתי ממרכז המחשבים והצטרפתי למחלקה החדשה.

בתחילת שנת 1970 קיבל מנחם גוטרמן הצעה לג'וב טוב ועזב. אני הכנתי הצעה מפורטת כיצד להתגבר על הבעיות הארגוניות של מרכז החישובים ובזכות הצעה זאת חזרתי למרכז המחשבים והפעם בתפקיד הממונה, כלומר המנהל. הייתי בן 30 וחסר כל נסיון ניהולי אבל תוך חצי שנה הצלחתי להעמיד את מרכז המחשבים על הרגליים, ליתר דיוק הצלחנו, שכן ההישג היה בזכות חברי הנ"ל, ובמיוחד קלרה זנדהאוז, שהיתה הרכזת המינהלית שלצדי ודיק גרונה, שחולל נפלאות כמתכנת מערכות גאוני. כשמרכז החישובים היה מאורגן למתן שירותי מיחשוב (הרצת תוכניות ויעוץ בדבגינג) פניתי אל חברי הסגל האקדמי של הטכניון, שהיו ברובם תלמידי, ושכנעתי אותם לזנוח את מכונות החישוב מסוג Facit ולשלב את המחשב במחקריהם ובהוראה. חלק מההצלחה הנ"ל היה בזכותה של מאירה איצקוביץ, אותה שכנעתי לעזוב את הכימיה ולהקים במרכז החישובים מדור לתמיכה בתיכנות מדעי. התוצאה היתה שהדרישה לשרותי מחשב גדלה בתקופתי, תוך שנה, בשני סדרי גודל. דרשתי מהנהלת הטכניון ומאלכסנדר (סאשה) גולדברג נשיא הטכניון לרכוש מחשב חדש גדול יותר. מלכתחילה התקבל הדבר בכעס אך לבסוף נתקבלה דרישתי. ועדה שנבחרה לכך נסעה לארה"ב וחזרה עם המלצה לרכוש מחשב CDC. ההמלצה התבססה על Benchmark (הרצת השוואה) שהיה פגום. הצלחתי להוכיח כי חברת CDC רימתה את הטכניון בהרצת הבנצ'מרק הזה, ואולי היתה זו טעות בתום לב. אני המלצתי לרכוש מחשב י.ב.מ. 370/165. בעקבות זה החל ריב איום, שפילג את הטכניון. בסופה של המהומה המלצתי התקבלה, אך הצעתי לבנות מבוך (עליו ארחיב בהמשך) לא התקבלה ואז החלטתי לקבל פנייה של אונ' הנגב (לימים אונ' בן גוריון בנגב) לבוא ולבנות להם מרכז מחשבים, כמו שצריך.

מחשב י.ב.מ. 370/165 הגיע לטכניון בשנת 1972, זמן קצר לאחר שעזבתי. פה המקום להתייחס לנושא של שיתוף זמנים (Time sharing). בהיותי תלמידו של יעקב כצנלסון, שמתי דגש על נושא זה: לאפשר לחברי הסגל להשתמש במחשב מממסופים בחדריהם שברחבי הקמפוס ולא שיצטרכו לבוא לבניין המחשב, לעבוד בשיטת האצווה, כלומר למסור חבילת כרטיסים מנוקבים ולהמתין שעות עד שתצאנה התוצאות המודפסות במדפסת המחשב. כבר על מחשב 360/50 התחלתי בהרצה של שעתיים ביום של מערכת RACS, שנתנה מעין שיתוף זמנים. דבר זה עורר תרעומת אצל משתמשי האצווה שראו בכליון עיניים כיצד המחשב עומד שעתיים, כאשר קורא הכרטיסים והמדפסת אינם פועלים, והם מחכים לתוצאות שלהם. מחשב י.ב.מ. 370/165 היה אמור לתת שיתוף זמנים מלא, לאורך כל היממה, במערכת OS/TSO. בשלב ראשון היו למערכת זאת בעיות קשות, שכן הנהלת הטכניון לא קיבלה את הצעותי ולא התארגנה לקבלת המחשב החדש, בעיות שנמשכו זמן רב. אך בסופו של דבר הצליח הצוות בראשותו של דורון כהן, שבא אחרי, להתגבר עליהן ולהכניס את המערכת לפעולה סדירה. יש לציין כי "המחשב הגדול" הזה היה יותר קטן (בעוצמת חישוב אך לא בנפח) ממחשב אישי שיש לילדים רבים בישראל כיום.

עניין אחר שראוי להזכירו הוא עניין השירות לסטודנטים בשיטת המבוך. הרעיון הוא שסטודנט ייכנס לאולם בצד אחד, ימסור את חבילת הכרטיסים בכניסה, יעבור במעבר ארוך, מעין מבוך, ובהגיעו לצד השני יחכו לו כבר התוצאות המודפסות במדפסת מיוחדת לסטודנטים. אני ראיתי בזה עניין מהותי ודרשתי מקום לבנותו. הנהלת הטכניון סירבה וכאמור אני התפטרתי, בעקר על רקע זה. כשהגיע דורון כהן, הוא העלה הצעה דומה (בלא לדעת על התוכנית שלי) והפעם לא יכלה הנהלת הטכניון לסרב פעם שניה והיא נאלצה לקבלה. בסופו של דבר הוקם המבוך בבניין מדעי המחשב, בדיוק כמו שתכננתי. אחר הועבר לבניין אולמן והתקיים שנים רבות, עד שעברו גם הסטודנטים לעבודה במסופים בשיטת שיתוף הזמנים, שהיתה מיועדת בראשונה רק לחברי הסגל. היום, בעידן המחשבים האישייים, נראים כל הויכוחים הלוהטים ההם, IBM או CDC, סרטי נייר או כרטיסים מנוקבים, כן מבוך או לא מבוך, שיתוף זמנים או אצווה, כעניין הסטורי בלבד, אולם אז היו אלה נושאים למאבקים חריפים, ואפילו לאלימות מילולית.

זכרונות מימי הבראשית של המחשב בטכניון, זכרונות שכתבתי בשנת 2001 לפי בקשת פרופ' אליעזר קנטורוביץ ופרופ' אברהם גינזבורג. השבוע מתקיים כנס בנושא הסטוריה של המיחשוב ולכן העליתי את הזכרונות הללו מבית גנזי.