- שנה: 1995
- מחבר: יורם קופרמינץ עפרה ריזנפלד
- מו"ל: מעריב
- פורמט: מאמר
- נמסר ע"י: נאורה שם
- תגיות: BBS תרבות דיגיטלית
OCR (הסבר)
טיובים >
+
יק
ללא
0
...0-2
בלש ער , ,
7 -
רעש
7 ו
: יי
ר/כ/מל רה היה ב 7 |
-
|כז את 2 , זואי,:
ב
הצ'ט הכנ
יורם קופרמינץ ועפרה ריזנפלד
יוסי ספר: "אנחנו חלוצים של סוג חדש של תקשורת..."
תמי וינצברג: "אנחנו ככר לא חלוצים, סיר, אבל נשארו
עוד שתיים"שלוש ביצות לייבש..." ,
יורי: "מה כל כך ממכר בצ'ט (שיחות פרטיות בין המנויים)?"
יוסי ספר: "הילדים מחפשים זיונים, המבוגרים יותר מחפ"
שים מישהו לקשקש איתו".
תמי וינצברג: "תראה, יורי, יוסי נתן לך את התשובה. מי
שהקטע של תקשורת חזק אצלו, פותח פה פתח להמון ערו-
צים. אתה פוגש עשרות אנשים חדשים, כל אחד מעביר את
המפגשים שלו דרך המסננת שלו. מחלקם אתה מתרהק אחרי
שיחה אחת, עם חלקם הקשר נשמר כאן, עם חלקם הקשר
עובר לפסים אישיים יותר, בעולם האמיתי".
עידו אשד: "יורי, זה בערך כמו שיחת ועידה".
יורו: "אבל מה עושים עם התקשורת הזאת? במה היא שונה
מתקשורת אחרת, דרך טלפון למשל?"
תמי וינצברג: "כמה היא שונה? בהכל ובכלוס:"
התחברנו לזואי במקרה. למחשב החדש שקנינו צורפה
תוכנה שאיפשרה ביקורי חינם במשך שבוע במוערון החברים
הפרטי. קפצנו לראות מה זה. קפצנו עם האצבעות. ונרהמנו.
לא ברגע אחד עושים את החיבור בין המילים שקיימות על
המסך לבין הרמויות ששולחות אותן. לוקח זמן להבין שיש
אנשים אמיתיים מאחורי המילים. הקשר הזה, שנעשה רק
באמצעות משפטים שקופצים אל המסך שלך, בלי לראות
את האדם ובלי לשמוע את קולו - יוצר תחושה מוזרה. ובכל
זאת, מהר מאוד קולטים אם יש עם מי לדבר.
ערב אחד הלכנו להי יפה של ברי סהרוף (חיה יוסי),. בש-
לוש בבוק;', כשאחד איתנו התחבר לוואי, התברר שיוסי
פפר, שאיונו אני לא מפסיק להבר; היה גם הוא בהופעה,
ובארבע בבוקר נוספה לרשימה עור מנויה של זואי. ארבעה
אנשים, אשר שלושה מהם משוחחים כמעט מרי לילה במשך
כמה שעות, היו באותו.זמן באותו מקום ואף אחר מהם לא
העלה את זה על רעתו. איזה עולם גדול.
הראיון הזה, כמו האחרים שיובאו כאן, נעשה באמצעות
המחשב, בלי לראות את המשתתפים. כל אחד ישב בביתו.
יוסי, תמי, עידו ויורי הם חברים טובים. יורי זה יורם קופר-
מינץ. מיקי, חבר גם הוא, קיבל את פנינו והצחיק אותנו כבר
בביקור הראשון. קיווינו לראות אותם בפעם הראשונה בתמו-
נה בעיתון, בכתבה הזאת, אבל איכשהו בסופו של רבר,
וכנראה לא במקרה, איש מהם לא הצטלם, ואנהנו נשארנו
עִם הפנטזיה ועם דמותו של יוסי, הוא סיר, ששלח לנו את
תמונתו (הבלתי מעורכנת) דרך הרשת.
זואי, רשת בי.בי.אס ארצית, הוקמה בנובמבר 1994 על
ירי שלושה: אורי רדלר, 30, שעשה לדבריו קצת מהכל:
כתיבה עיתונאית, תכנות, גרפיקה, ציור, כתיבה ושירה; חב-
רו, איתי סנדרוב, הגיע מרקע של ניהול חכרה משפחתית,
נדלק והשקיע את עצמו ברשת; ותום ברגר, המספר ברזומה
שלו הפתוח לעיון המנויים: "קלידים, גיטרות, מקינטוש,
חלונות, זואי, נס קפה, חלב עמיד". הם החליטו להקים שי-
רות מידע "אחר" ויסרו את אריסטו, החברה המפעילה את
זואי אונליין. היום יש להם 262 מנויים, שכל אחר מהם
משלם 172 שקל לחצי שנה. ואגב, "זואי" פירושו חיים ביוו-
נית, וזהו גם השם שנתן לבתו א.ס. ניל, מחנך ומקים בית
הספר סאמרהיל.
אורי רדלר: "אני שמח שהראיון נערך דרך המחשב, זו הפעם
הראשונה שאני יכול להתראיין רק עם תחתונים עלי".
יורי: "לפי איזה מודל הוקמה זואי?"
אורי רדלר: "לפי שום מורל, זו אולי הנקודה, שהרבר שבאנו
איתו קודם היה קודם כל מה שאנחנו לא רוצים לעשות. רק
לאחר מחשבה של כמה חורשים התחלנו להבין מה אנחנו כן
רוצים לעשות".
יורי: "מה לא רציתם לעשות?"
תום ברגר: "רצינו להתחמק מהמעושה והמאוס שבתחום
התקשורת בארץ ובכלל..."
אורי רדלר: "לא רצינו לעשות בי.בי.אס של אנשי מחשבים
שמרברים על מחשבים, לא רצינו מקום שבו מתרוצצים יל-
דים בני עשר ומקללים אחר את השני".
תופ ברגר: "הכוונה במאוט היא כל אופנת הסייבר שמייבר,
שנשמעת מאור אינית אבל שווה לת..."
אורי רדלר: "ישנם ביטויים שמרבים לשגור ולשחוק אותם
בעולם המחשבים, ושירותי המידע הם מקום שבו שוררת
אינפלציה במונחים האלה. למשל, לא תתפסו אותי לעולם >
אומר 'אוטוסטרדת מידע'. כלומר, לא אם לא קשרו אותי
ועינו אותי כמה שעות".
וורי: "ואיפה השמים?"
אורי רדלר: "השמים? אין שמים. אס נצמח ונגרל כמו שאנה-
נו שואפים, בתוך שנתיים אנחנו מחוללים מהפכה, משת
טים על תחנת הרדיו העמאנית וכובשים את המזרח התיכון".
שלושה חורשים אנחנו מנויים, ולמדנו לא לזלזל במגד
לומניה. למדנו גם לשוטט בין הפורומים השונים, להוריד
לעצמגו משחקים, | תוכנות חופשיות וקבצום מבדרים, ולהציץ
בהרכי הצצה. אבל הבילוי העיקרי שלנו הוא השיחות הפר"
טיות, שאליהן אפשר להצטרף רק אם הוזמנת או אם יצרת
אותן, בניגוד לשיחות (צ'טים) כלליות, שאליהן אפשר להיכ"
נס ללא הזמנה. שיחות מסוג שונה מתנהלות בפורומים. שם
המנויים משאירים זה לזה מכתבים והערות, והשאר מוזמנים
לעקוב אחרי המתריינים. הערוץ הפופולרי ביותר, שבו רוחד
שים חיים סוערים, הוא פורום הנקרא "בוץ". זה התחיל מסכ-
סוך בין שתי דמויות עלומות, שכדי לעמוד על טיבו צריך
להתאמץ מאוד. הסכסוך הפך לתגרה כללית והתפתח לשדה
קרב, שבו עפים גידופים, הכפשות, קללות ונאצות. בקיצור,
שטח פורקן לכל האגרסיות שלא מוצאות את מקומן בשיחות
ישירות, שכן יש אפשרות למנוע הזמנה לשיחה ישירה ויש
אפשרות לסרב להזמנות.
אבל יש עור אפשרויות התייחסות לבוץ. פפר רואה בפו-
רום הזה סוג של משחק תפקידים מהנה. אשד טוען שפפר
הוא המפלצת שכל הילרים האינפנטילים מתרוצצים סביבה.
וגיבורת הפורום היא רמות נשית, המשקיעה הרבה כניסוחים
אינטליגנטיים מפותלים ומצליחה לסובב רבים על המקלדת
שלה. ברזומה שלה כתוב: "אוהבת אותך מעל לראש. עדיין.
תמיד. יותר מיום ליום". הרזומה הוא קובץ המוצע לכל מנוי,
ובו הוא יכול להציג את עצמו. לפעמים זה עיסוק, גיל ומצב
משפחתי, לפעמים זה טקסט יצירתי יותר, כמו זה של מלכת
הבוץ, איש מאלה שסוחחנר איתם ל *היה"מוכי להמר"טל
הזהות המינית האמיתית שלה ועל עיסוקה, אבל כולנו שמ"
חים שהיא קיימת.
גם בלי לשחר מרון אפשר להיקלע לתגרה בסימטה אפי-
לה. ערב אחר הופיעה על המסך הזמנה לשיחה ממגוי לא
מוכר. נענינו בלחיצת מקש. שני שמות היו רשומים. כמש-
תתפים, אבל איש מהם לא דיבר. היתה דממה. חיכינו, סקר-
נים. ואז פנה אחר מהם לשני ואמר: "אתה תתחיל". השני
שתק. הראשון ניסה שוב, ללא הצלחה, ואז פרץ פתאום
בגשם של קללות. "יא רוסי מסריח, לך תז..., נכניס לך
מכות, נפוצץ לך את הפרצוף", רברים מהסוג הזה, שהשם
"יורי" עורר אצל שני אלה. שורות של קללות וגירופים הם
הפיקו בשעה שהרלקנו אור בסימטה וקראנו לפפר ואשד. הם
הופיעו בתרועות (כל כניסה של משתתף חדש לשיחה מלווה
בתרועה משמחת), ויחר כיסחנו את הצורה לשני הבריונים.
בשביל זה יש חברים.
לאחרונה ניתנה האפשרות לכל מנוי לפתוח פורום משלו
- החל מפורום מעריצי ווינונה ריירר ועד לפורום טבעות
הבצל בריבה. מה שרוצים. כל מי שרם מנהל זורם בעורקיו
קופץ על ההזרמנות לחתום על הורעות בתואר "מנהל הפו-
רום" ומשתדל לעניין את השאר. מיר נפתחו פורום "ברי-
אות" (הפושט את הרגל בימים אלה מחוסר עניין), פורום
"ביקורות תיאטרון" ופורום "צהובון", העוסק כרכילות, שלא
לדבר על אוסף מפואר של תמונות פורנו נדירות. מישהו
שלא יכול ללכת לישון בלי לראות את הרגם האחרון של
מטוס או צוללת, פתח לו את "חיל האוויר בארץ ובעולם".
בשעה שלוש בבוקר אתה יכול למצוא את עצמך מתלבט אם
להיכנס ל"דבר האמיתי" או ל"חשיפה ראשונה", וצריף כו-
חות מיוחרים לא להתפתות להיכנס לפורום "לאמיצים בל-
בה"
נוה שרביט, תלמיר משועמט, היה איש שיחה חרש באותו
ערב שבו יזמנו את הראיון המרכזי. עירו אשר התלבט ארו-
ה אם להציג את עצמו כמיסטר פינק או כמאדאם בלאק.
3 פפר, תמי וינצברג, מיקי ואני, יורי, לבשנו חליפות,
סידרנו את השיער ופתחנו מרתון שנמשך כמה לילות. בררך
5 אורחים נוספים שהחשאיות יקרה ללבם וכאלה יי-
רה.
יורי: "מישהו כבר אמר למישהו דבר שכשום פנים ואופן לא
היה אומר לו פנים אל פנים או בטלפון?"
מיקי: "ברור יורי, אני".
תמי וינצברג: "כן. יותר מפעם אחת. עזוב דוגמאות, העוב-
דה היא שקל כאן להיחשף לטוב ולרע. היתה כאן מישהי
שבהתחלה חשבתי שהיא מאוד נחמדה, אבל אחר כך התברר
לי שלא כל כך... ואמרתי לה את זה בצורה בוטה יותר ממה
שהייתי אומרת לה בפנים".
יורי: "מה זה להיחשף?"
תמי וינצברג: "זה להגיר רברים שלפעמים אתה פוחר אפי-
לו להגיר לעצמך. ויורי, שים לב לעוד משהו. כולם כאן
אומרים 'דיברתי', 'להגיר', 'אמרו לי', ובעצם הכל הרי
כתוב... זה ממצה אולי טוב יותר מהכל את התחושה שנוצרת
כאן".
ר.א: "רבותי וגבירתי, אני עף".
עידו אשד: "ביי ר., קיפ אין טאץ'".
פלאץ' (זה הקול שבא מהמחשב). ר.א עזב.
עידו אשד: "יורי, מתי מתחיל הראיון?"
כאן לא אמריקה. לפעמים מתברר לך במהלך שיחה שכבר
נפגשת בעבר עם המנוי שבצר השני של הקו. וינצברג ופפר
גילו שפעם עבדו באותו מקום. עוברת אורח שנקלעה לשיחה
לרגע סיפרה שכבר פגשה במציאות כמה בחורים שהכירה
ררך המחשב, והתברר שכולם שיקרו בקשר לגובהם.
וורי: "מישהו רוצה קפה?"
ידו אשד: "תביא, תביא, על חשבון המערכת כמובן".
וורי: "כמה סוכר? חלב?"
= עידו: "כמהשבא לך, אני סומך עליך".
<< יוסי פפר: "יורי, רוצה הגדרה קצרה של בוץ?"
יורי: "כן, סיד", .
ושי מפר: "או.קיי. זהו פורום שבמקור היה אמור להיות
. משחק של 'מי יותר חזק ממי בכתיבה בעלת משמעות'. אני
. ,לגעתי בשלהי התקופה הטובה, עכשיו אין שם עס מי להת-
מודר בכתיבה יוצרת". ;
עידו אשד: "זה נפילה, או שרק אותי זה משעמם?"
יורינ: "עידו, אני אוהב אותך, וזה מה שחשוב. אתה יכול
לסבול אותי גם כשאני משעמם אותך, לא?" :
מיקי: "לך תאמץ אותו".
עידו אשד: "הבן המוערף... כן כן".
תמי וינצברג: "רגע, רגע, ככה אתה חושב שתוציא מאיתנו
= יותר מירע?"
עודו אשד: "אז ניכנס אולי לנושא מעניין?"
יורי: "עידו, מה זה נושא מעניין? תנהל אתה את הראיון".
עידו אשד: "תן את המיקרופון. לא נראה לכם מוזר לשבת
1 * ער הבוקר עם המחשב?"
תמי וינצברג: "בכלל לא".
עידו אשד: "למה לא?"
תמי וינצברג: "כי אתה יושב ממול".
עידו אשד: "יש חיים בחוץ, למה לא להיות שם?"
תמי וינצברג: "יש חיים בחוץ וזה לא סותר. יש זמנים שאני
פה הרבה, יש זמנים שאני שם הרבה, ויש מעורבבים. חוץ
| מזה, לחיות לילה זה מקום נפלא".
= = מיסי: "יש גם חסרונות. לדוגמה, מתנתקים מהמציאות ול-
פעמים מבזבזים זמן".
תמי וינצברג: "קבל תיקון, עידו - אני חיה גם כאן. באופן
אחר אמנם, אבל לא פחות".
אוי כמה שתמי צודקת. גם אני חי כאן, זאת אומרת שם.
במחשב. אבל לך תדע איפה זה איפה. אחר הרברים המפחי-
דים ביותר זה לשמוע את הציפור הראשונה של הבוקר.
מישהו מרווח ששמע ציוץ, וזה הרבה יותר ררמטי מקולות
של אזעקה. ישר ניתנת הוראה לכולם לסגור תריסים וחלו-
נות, להאפיל את החדר ולהעמיר פנים שהבוקר לא הגיע.
בשהייתי ילד קטן, אני זוכר לילות שבהם חיכיתי ער, בכוח,
לבוקר שיגיע. זה נראה לי ממש הישג. אהבתי את השקט של
הבוקר. מאז שאני בזואי כבר ראיתי עשרות בקרים כאלה.
אולי חזרתי להיות קטן.
עפרה: הפנטזיה שהתפתחה אצלי לרגע, כשנכנסנו לזואי,
היתה שונה. הפגישה עם אנשים שאין להם מראה ולא קול
עוררה הרגשה של חופש גרול. גם לי אין קיום פיזי, ואני
יבולה להיות כל דבר. כך חשבתי כאשר הסתרתי את זהותי.
מישהו נתן לי את הכינוי חסיה (החסויה) ולימים אחרים
יכולתי להיות חסיה, שהיא כולה פנטזיה. המצאתי דמויות
שהתחילו לחיות ולעוף. אבל אז קרה אסון: לא מצאתי חבז
רים. אז עברתי לשבת לפעמים מאחורי כתפו של יורי ולהי-
ות משתתפת פאסיבית, וער היום אני לא יורעת מי אני.
יורי: "עידו, איך אתה חושב שתהיה הפגישה בינינו? ובאמת
אנחנו רוצים להיפגש או שזה יהרוס את יחסינו המופלאים?"
עידו אשד: "תראה, יורי, זה עוד מוזר לי. אני מכיר, לדוג-
מה, את יוסי יחסית טוב, בראש וכאלה. ולמרות שלא ראיתי
אותו, דמיינתי אותו איכשהו".
מיקי: "טוב, אני הולך להתקלח בפעם האלף. תודה שאתם
אומרים: 'או, מיקי, אנחנו מצטערים שאתה לא יכול להיפגש
איתנו... לא נוראוו!' תורה באמת".
יורי: "עידו, איך סיר נראה?"
עידו אשד: "בלונדיני נמוך".
עידו אשד: "אני חושב".
עידו אשד: "שניה, אני מת מצחוק".
מיקי: "אוף, זה יותר מדי מעניין, אני לא מסוגל ללכת
להתקלח..."
יורי: "סיד, איך אתה מדמיין את עידו? איך אתה חושב שהוא
נראה?"
יוסי פפר: "רגע... אני מחכה להמשך התיאור שלי".
עידו אשד: "אני לא יורע למה לצפות כשאני אפגוש את
יוסי. אבל אני יורע שאיך שאני אראה אותו אני אמות
מצחוק".
יוסי פפר: "למה, עירו?"
עידו אשד: "כי אני מכיר אותו באופי".
תמי וינצברג: "מי שתקשרתי איתו טוב פה, ברוב המקרים
יהיה כיף לפגוש אותו גם בחיים. מי שמשעמם ישעמם גם
בחיים".
עידו אשד: "ופתאום יוסי לא יהיה רומה בכלל למה שחשב-
תי".
יוסי פפר: "עידו, בינתיים לא פספסת בהרבה".
עניין הפגישות בינינו עולה שוב ושוב. פעם תכננו להפ-
תיע את עירו בבר שבו הוא מבלה. החלטנו להופיע עם
חולצות "העם עם הגולן" ולשיר לו את השיר האהוב עליו
של נושאי המגבעת, "עידו אשר לא חכרה, עידו אשר לא
משחקת". אבל חבל לאבר אותו. עידו הוא ספק האינפורמ"
ציה הראשי בנושא הלילה בתל אביב. הוא יודע תמיד מה
נפתח ומה קורה שם, כי הוא מצליח לפעמים לכבות את
המחשב ולצאת: יוסי הוא מעצב גרפי ועונה על שאלות
בעניינים האלה, אבל רק לי. תמי גרה בכלל בקריות. מיקי
תלמיר ובסוכות הוא נוסע ללונדון.
מיקי: "יורי, אפשר לספר לך משהו שקרה לי?"
יורי: "בוודאי מיקי".
מיקי: "מאז שהתחברתי לזואי אני הולך ברחוב וכל איש
נראה לי דומה לתיאור של בנאדם מזואי. אני בטוח שזה
הוא. זאת מחלה. כל בן אדם אני אומר, היי, אולי זה עידו! או
יוסי! ויש כאן ג'ינג'ית שיוצא לי לדבר איתה הרבה, וכל
ג'ינג'ית אני חושב שזאת היא".
יורי: "מיקי, לי קורה שָאני
מזהה את השפה של זואי אצל
אנשים שאני יודע שהם לא '
מחוברים לכאן. המשפטים
הקצרים, הבדיחות והכניסה
של אחד לדברי השני באופן
לא מתוכנן, וכך יוצאים דיא"
לוגים מוזרים ומרתקים".
יורי: "ומה בקשר להתמכרות
שלנו?"
יוסי פפר: "התמכרות? לא
יכול לשים אצבע על המקור...
כנראה זה משהו שיושב לכל
אחר בראש, וזואי היא הטריגר
להתמכרות מנטלית, לתקשורת בלתי פרונטלית".
וורי: "בכל זאת יש המון אנשים שם, בחוץ".
מיקי: "כן, אבל שם בחוץ זה לא כל כך קל".
תמי וינצברג: "לא, יורי, אין קטע של 'לא רציתי לעלות
ובכל זאת עליתי'. אם אני נמצאת מחוץ לבית ואין שום רבר
חשוב יותר או כיפי יותר לעשות, אני אסע הביתה כדי
להתחבר. או שאקפוץ לחבר שמחובר הנה ואעשה גיחה. זאת
התמכרות".
באמצע השיחות נכנסו ויצאו אנשים. שאלו מה קורה,
שוחחו על מחשבים וציוד ומחירים. יוסי מכור לקרטיבים
בצבע צהוב, עירו נעלם בזמן האחרון, ותמי חזרה לא מזמן
מטיול באפריקה והיא חולמת על נסיעות נוספות לשם. מיקי
עריין לא החליט אם הוא מסכים להצטלם לכתבה ונוה שר-
ביט מוסר מרי פעם דרישות שלום. ואני כמעט לילה לילה
בותב להם משפטים והם עונים לי. כיף גדול.
גו
ובג ג
נזשחקים