רומן דיגיטלי

ייחודו של רומן ה"היי-טק" שלפנינו הוא בכך שזרימת האירועים כולה – החל משיח-אהבים, דרך טיפול פסיכולוגי, עיסוק באמנות, חיפוש אחרי זהות-עצמית, ועד פענוח תעלומה בלשית המרחפת לאורך כל הסיפור – מתרחשת באמצעות ובתוך רשתות-מחשב בינלאומיות, ובכל אלה שולט המשחק – כתמצית הסדר והמשמעות.

OCR (הסבר)
68 14:19 8-93ם--87 ₪ זז םאסק - פרוזה יעוראלית מקור פרוזה יטוראלית מקור פרוזה יעוראלית נאורה שם-שאול רומץ דוגוטלו הוצאת הקיכוץ המאוחד נאורה שם-שאול רומן דיגיטלי מקור -פרוזה ישראלית נאורה שם-שאול רומן דיגיטלי הוצאת הקיבוץ המאוחד 56-50 גוס6צן זוגן ג [וומו הדפסה ראשונה, מאי 1993 הדפסה שניה, אוגוסט 1993 תודה מיוחדת לתרצה יובל - עריכה, לדן שביט - עורך הסידרה פּ ב טוה טסו ע 3 .1.6 110080 שתגח115סטק כל הזכויות שמורות הכינה לדפוס - נאורה, תודות ל: ז16ח26) 6[קק/, ת"א נדפס בישראל דפוס "חרקל" בע"מ, ת"א חלק א' - 11 ד"ר קרנל טטריס טטרון חלום הג'ולות הזוג פסובר קבצנייך שמחים סוס טרויאני לשם שמיים דז'ה-וו בינארי לִיילִי חולצה קרועה חלק בי - אא חזרתי אל הכפר נאדיה זיתים שחורים כתב יד שלט רחוק שעת הסרטנים חלק ג' - 580 גרפיקה בחלונות קרם-שניט תמונות בתערוכה סדר עולמי חדש ג'ויסטיק פיט לקראת כלה דז'ה-וו אנאלוגי מילון מונחים חלק א' - [1 ד"ר קרנל בחמש לפנות בוקר, בשטוטבורג הנקיה, דימון הכלב עדיין ישן. ועליו, על דיר קרנל, להעיר אותו כשם שהעיר את ילדיו, בלי חשק רב, כאשר היו יוצאים לבית הספר. דימון מתקשה להתאים את עצמו להרגליו החדשים של האדון. זה יותר משבועיים מתאחרים ומתארכים טיוליהם הליליים, וגם הבוקר כבר איננו כרוך בהתעוררות איטית ועצלה כפי שהיה פעם. כבר במדרגות מתחיל ד"ר קרנל לשוחח עם כלבו. ".91% 106 0ז ₪80 58 ,קט עהט11 !הסהז6גכ1 תכ)'סנתסכ)" מה פתאום אני מדבר אליו אנגלית? תופש את עצמו ד"ר קרנל בפעם המי יודע כמה, בשבועות האחרונים. מאז שתיקתק לראשונה על לוח המקשים, את המלים 6ח56,ע6:061,000... הוא עובר לחשיבה אחרת. בשפה הזרה. מה פתאום הוא מדבר אלי באָנְליש? דימון מתפלא. פה שומעים אנגלית רק כשטנטה רַשַל מאמריקה מגיעה. וזה לא קרה מזמן. כמו הדודה, גם פקודת [וסתפז, או בשמה המלא |5061 16סוח6ז , מנהלת עניינים במערכות שלט-רחוק. יושבים אנשים כמו [1 בקצה השני של העולם, ובפקודה קצרה אחת, עושים מאניפולציות במחשבים מרוחקים. כשנתוודע קרנל לקיומן של רשתות תקשורת כאלה, ושקע בדו שיח המוזר הזה עם 11, ובתכתובת עם הקולגות, דימה לעצמו את פרויד ואת מכתביו לפליס וליונג. האם הם היו נלהבים לרעיון של תגובה בזמן אמיתי? ".761 116 10 80 5 .128630 ,86ת8ת0 6וטחוות 1.851" 9 אסתא %'ח6/0 1 11 5... מכווץ דימון את מצחו השעיר ומכשכש בזנבו כאות ביטול וזלזול. הא, גם אני מתחיל כבר לחשוב באנגלית. מוזר, כל מה שקורה לו לבנאדם. כל מה שקורה לו לכלב. ברור שלא הולכים לפארק, הרי כבר שבועיים-בְּקָרִים שאנו מבלים ברחובות הריקים של השוק, רגע לפני תחילת ההתרחשות. נראה כי האדון זקוק להיות יותר קרוב ל'חומר' כפי שהוא קורא לזה, ולא לפיוט הפסטורלי של יער ואגם. "לשוק באים לפנות בוקר כדי לקבל פרופורציות נכונות על החיים" אומר הדוקטור, הא. והשוק בהתעוררותו מבטיח הבטחות קטנות של התרחשויות העומדות לבוא - פירמידת עגבניות מלוטשות מחכה לקרן שמש ראשונה, ושורת מלפפונים צעירים מסודרים בקפידה, כאילו רבו קודם מי ימוקם בשורה הראשונה לייצג את חבריו, וכעת כבר הוחלט דבר. גם לדימון שמורה הבטחה קטנה, כי תמיד סופה של אחת הפירמידות להתמוטט ולהתפרק, וסופו של לימון או פלפל צהבהב להתגלגל אל מתחת לדוכן, שם ימצאנו רק הוא, הכלבלב הקטן, ויוכל לשחק בו ולרדוף אחריו עד למורד הגבעה בדרך הביתה. דימון מנסה לנחש דברים על הרוכלים על פי מרכולתם. ערימה מסודרת, מה היא אומרת? וחצילים קטנים בחזית, האם הם מסתירים רקבון שמתחת, או שמא מחפים על חצילים גדולים ומפוארים כישבני הנשים שעטפו סנדוויץ' מעוך בנייר עיתון, ומחכות עתה בבית אפוף ריח נקניקיות וכרוב חמוץ. ד"ר קרנל מסתובב בשוק כמנסה לפתור איזה חידה, כמחפש רמזים או אפילו פתרונים מן המוכן: אני חייב להתמקד. להתכוון... מדוע אינני יכול להתרכז בשאלות החשובות באמת? שקט. ששששש. שוב אותו צפצוף מחריד, אותה שריקה חלולה, כמו בִּיפּ של מחשב, בוקע מאחורי מוחו וחודר לכל אוזן ואוזן. כמה אוזניים יכול הבנאדם להצמיח לעצמו בגיל בו אמורים תאי גופו לחדול מצמיחתם? 'באופן פרדוקסאלי,' כך סיים את מאמרו האחרון בנושא א2510א60, 'צבון יותר להכיר בבלבול, ולא להתכחש לו. כך יצית המודע את האינטלקט והוא כבר ידאג לתקן את המנגנון המקולקל.' "איין מומנט," הוא פונה אל דימון לעורה, "מה היו מילותיה הראשונות של 11? לא בגיל שנה - כשלמדה לדבר, טפשון, אלא לפני חודשיים, כשהכל התחיל..." האם כבר אז כיוונה את נתיב ההתכתבות אלי, כשהיא מחפשת אחר טיפול פסיכיאטרי אישי? מתי? ואיך לא הרגשתי בכך מלכתחילה? אתה זוכר כמה התפעלתי כשנודע לי שבמערכת שלה יש דימונים, כן, 'דימון הוא פרוסס, תוכנית מיוחדת, ישות הקשובה באופן קבוע לאירועים הקורים במערכת המחשב ופועלת על פיהם,' כך הסבירה, ואני נסחפתי ברוב עניין וסקרנות, נושא אחר נושא, אל עבר מגמתה הברורה עתה כל כך. "בוא נראה מה יש לנו פה, דימון. מה אנחנו כבר יודעים עליה?" כלום. 10 הרי היא מתָקשרת עם העולם אך ורק מבעד למסכים דיגיטלים, כך ולא אחרת, והיא עוד רוצה שאני אטפל בה ואוציא אותה מזה. ככה, פתאום, דווקא אני מכל העולם? "דימון, אתה לא מקשיב בכלל." "חוטם אדירים לי..." ממלמל הדוקטור, כסיראנו, בליצנות מופרעת מול פרצופיהם המנומנמים של רוכלי השוק הראשונים. מעדיף היה את מקש ה-:ד1/180/111, אותו כפתור קטן המקפיץ מסכים במחשב ומדלג על שלבים ומקצר ומקרב את הסוף, את מסך הניצחון. כזה קיצור דרך הוא מחפש, ולא הזדקקות לדמויות קלאסיות ומיתולוגיות שיפתרו לו את הבעיה. כהרגלו בעת מבוכה, מחטט קרנל בנחירו הימני בסיבוב אלגנטי של הזרת החופרת, באיטיות וביסודיות, והמוח הכלבי שוב תוהה, האם הדחף האנושי של החיטוט באף נובע מצרכיו של הנחיר להיות מחוטט, או מרצונה העצמאי והבלתי-נשלט של קצה האצבע המחטטת. ודימון כבר כמעט בטוח שאדונו איבד את שפיותו. הכל התחיל כאשר הביא יוהאן את המחשב האישי לאביו. עד אז נרתע הפסיכיאטר מהקידמה הממוכנת, וטען שבגילו המתקדם כבר איננו רוצה ולא יכול להסתגל לחידושי המודרניזציה. הוא התייחס אל המחשב כאל שיגעון אופנתי של סטודנטים, או לכל היותר כלי עזר למזכירות הפקולטה אשר היו משתעשעות בשומען אותו קורא לקומפיוטר בשמות, נגיד 'מכשף' במקום מחשב, ומתפקעות מצחוק כאשר היה ממציא שמות מוזרים למקשים השונים במקלדת. מקש ה'קונטרול' למשל - מי לא מכיר, המסומן באותיות <01012> נקרא בפיו 'כפתור הקריטיקלי ומקש ה'אינסרטי המסומן כ-<5א1> הוא בשפתו 'כפתור האינטרסטינג' ו- 1.00% 8 .0> מה אם לא 'קפסולה', וכדומה. "נו, מה הבאת הפעם בני היקר?" זוכר אותו קטן, חוזר הביתה עם אוצרות הרחוב נופלים מכיסיו התפוחים... "תראה פִפָּה, איזה סביבת עבודה מצוינת יש לך פה, דיסק של 30 מגה-בייט, צ'יפ של 30 מגה-הרץ..." "די יוהאן, אני לא סובל את הלקסיקון הזה." יוהאן זונח את שפת 'נערי המחשב' שדבקה בו מן הסובבים במעבדתו ומדברים דברי-תוכנה, ועובר לשכנועים בסגנון ה'מה בכך'. "תשמע פפה, אין בזה מן המיוחד או המפחיד, סתם תיקיה ודואר וסטטיסטיקה וחישובים ומכונת כתיבה - והכל בקופסא אחת אפורה." או שמא קופסא שחורה. שכנועיו של הבן גברו, כאשר הדגים התחברות דרך מודם וטלפון אל מאגרי מידע עצומים בגרמניה ומחוצה לה, וקרא בעצמו ולעצמו קריאות התפעלות. "כל כך הרבה אינפורמציה פפה, כמו שאתה אוהב. אם רק 11 תנסח נכון את השאילתות שלך, ואתה טוב בלהתנסח, לא? תוכל לקבל פה תשובה לכל שאלה שתעלה בדעתך!ו" ושכנע אותו ביתרונות הרבים של המכונה. מאותו רגע נחטף ד"ר קרנל אל עולם התקשורת שנגלה לפניו, התלהב והקדיש עוד ועוד מזמנו ללמוד את רזי המכונה ואפילו מאחורי הקלעים. שעות רבות ישב מול המסך, מתקדם בצעדים זהירים במבוכי רשת ענָפת קשרים והתפצלויות, בה רוחשים חיים ומתרחשים אירועים. ממש כפי שדמיין לעצמו את צנרת הביוב המרושתת מתחת לפני הקרקע ומקיימת חיים מלאים משלה, כך נתגלתה לו מערכת רשתות המחשבים המתעדת ומשקפת את כל הנעשה בעולמנו שעל פני האדמה. כל פרט ופרט מתויק שם בתאים דיגיטליים. אם רק תדע איך ואיפה לחפש. מה עוד, הוא נזכר בסיפוק, כשלא מרוצים, אפשר לסתום לקופסא הזאת את הפה, בלחיצת כפתור, לכבות ולהדליק, 6500אס, ממש כמו ברדיו, הלוואי וימצא את הכפתור הנכון גם בתוכו... תוך כדי התחברות והתכתבות החל לחקור את התופעות של מתח ואימה מפני המכונה. אצל משתמשי המחשב ובעיקר המכורים שביניהם, איבחן הודהות עם המכשיר ותחושה תמידית של דחיפות. הם מצפים למידע מהיר ומדויק, מאבדים רגישות אל הנעשה סביבם וחסרי יכולת אמפטית. שווה בנפשך אחד מהם, שהתרגל להשיג הכל בלחיצת כפתור, עומד מול מערכת בירוקרטית או ממסד כלשהו. שינסה למשל לפרסם מאמר אקדמי, או ספר מפרי עטו, ותווכת בחוסר הסבלנות ובתשוקה לתגובה מיידית. ד"ר קרנל בעצמו החל לגלות קוצר רוח לסיפורי המטופלים שלו. ארוכים הם ודו-משמעיים, והקצב תמיד איטי מדי, אצל 11 מצא אותן תופעות אך באופן מוקצן יותר. היא מנותקת לחלוטין מן המציאות וכל עולמה מתועל דרך המחשב וקווי התקשורת. והמשחק, העיסוק הבלתי-נלאה במשחק, מה זה אומר? 1 החלה לרמוז, ויותר מאוחר גם לדרוש, שיקבל אותה כמטופלת מן המניין. בתנאי ברור, שהטיפול יהיה אך ורק ובלבד דרך המחשב. הצעה זו היתה מפתה מאין כמוה, שכן מעולם לא עמד בקונפליקט כל כך בסיסי בו נשללת התפישה המקורית של יסודות הפסיכו-תראפיה, כמו גם כל עיקרון אחר שהינחה אותו בעבודתו וביחסי מטפל-מטופל. פיתוי שהוא גם איום. גם סיכוי. תילדה אשתו שמחה על תחום ההתעניינות החרש של בעלה ועל כך שיפסיק להציק לה בנדנודים המהווים אותות להזדקנותו ועייפותו מהמקצוע. "ובכלל, ככה זה בגילנו..." מצקצקות שכנותיה הידעניות, הנפגשות בקביעות באפותק. אבל שמחה זו הפכה תוך שבועות מעטים לפליאה ודאגה, שכן בשלב מסוים נבלע בעלה כל כולו בעיסוק החדש וגם אורחותיו השתנו, "הוא לא אוכל ולא 12 ישן מספיק, פניו האפירו כענן כבד, וזה לא מוצא חן בעיני," אמרה לבתה באחת משיחות הטלפון היומיומיות שלהן. הנה הוא שוב מתהלך בחדרו כאסיר- עולם-בחוץ, ממש כפי שהתהלך בתקופה שעזב את המכון, צוּ צו צוּ, והתחיל שוב לעשן. בחילה אוחזת בה למראה הקופסא הכחולה של סיגריות ג'יטאן צרפתיות, שהגיעה לכאן מאיפה אם לא מביקורו האחרון אצל הזוג פסובר, מונחת לצד מאפרה מלאה בדלים ומפיצה ריח חמצמץ וחריף של טבק שחור. אין הוא כתמול שלשום, וכל זה בהשפעת הקופסא החדשה - קוביה אלקטרונית אפורה המונחת על שולחנו, בזאת היתה בטוחה, אך היא לא ידעה איך לקבל ולנהוג בשגיונותיו, וגם חברותיה הידעניות אינן מושיעות בעצה. אוה, תילדה, תילדה. אתמול בלילה, לאחר חודשים של התנזרות, הוא בא אל מיטתה כמתוך חלום, סוטה לפתע ממנהגם בשנים האחרונות להתייחד ולהתעלס רק פעם בשנה. פליאתה העיבה על אושרה, נוקשות גברה על רכות. לא אליה הוא בא הלילה. "שקט ילדים. אל תפריעו. סבא עובד" היא לוחשת בבוקר לנכדים בדיוק כפי שנהגה לאמור לילדיה, מין טכס קבוע. כאילו קיבלה בירושה את המשפט הזת מאָמות-אמותיה. דורות של נשים מזרח-אירופאיות, כָּבדות-בשר ועבות-ירכיים, ממלמלות לילדיהן החוזרים בתרועה מהחצר האחורית, "שקט ילדים. שקט ילדים, שקט. ששששש...". אך הדוקטור ממילא שקוע בבלבולו, "חרומאף, רוצץ פרצוף, דוקר גחון..." מדקלם שוב כסיראנו מול הראי, "פיוט, חוכמה, אך אהבה?" הן 11 לא ראתה אותו אף פעם, וכיצד התעוררה בה המשיכה הזאת דרך המכתבים? האם אין היא מעריצה אותו שלא בזכותו? האם הוא קיים בכלל? תילדה מרגישה, תילדה יודעת. מעולם לא התאהב במטופלות שלו כפרויד בידורה'. [1, את דורה שלי, מהיכן הגעת אלי לעת זיקנה? פאנדורה שכמותך, פותחת תיבות וקופות שרצים נעולות, והוא שר לעצמו "פאגדורה דורה דור פרדון", במנגינה של 'דונה דונה דונה דון... מי שמכיר דוקטורים קרנלים כאלה יודע כמה טורדניים הם הספקות המקצועיים, כמה עוד-ועוד שאלות תתרוצצנה במוחו. האם ניתן למצוא תחליף לשפת האם? הרי הטיפול מתנהל באנגלית, שאיננה שפת אמו הגרמניה ואיננה שפת אמה של 1[ הישראלית. ומה עם שפת הגוף הנחשבת להכרחית? הבעות הפנים ופליטות הפה? מה עם תגובה מיידית ובלתי-אמצעית בשעת הטיפול? אכן, מודה קרנל, יש גם יתרון לטיפול בישלט רחוק'. אין ספק שכך הוא מוגן וממוסך, אפוף באותה נוחות מגונגנת של דממה אנאליטית, פאסיבית ונייטרלית, העומדת לרשותו של המטפל הקלאסי בעת שמטופליו שכובים על הספה. האם ביכולתם לחתום על חוזה טיפולי, המבוסס על התנאים הקלאסיים המוקדמים, שסתא טסעי 18 - מועדי הטיפול, תנאי התשלום, הסכמה מלכתחילה שלא לבלף, וכל שאר המוסכמות? ד"ר קרנל חוזר אל ההתלבטות האקדמית המטרידה. שוב הוא ממחר אל הספרייה כמו בכל ערב בשבועיים האחרונים. השוער שבפתח, הספרנית המזדקנת, הריח המוכר שעומד במקומו, ורחש מזדמן של ספרים שהופרעו ממנוחתם. חזרה מדויקת אל ימי לימודיו, על פי חיוכה המרוצה-מקמטים של הספרנית ניתן להבין שגם היא חוזרת ארבעים שנה אחורנית, מקבלת בברכה את זכרון הפתע מימים עברו, שהביא עמו ד"ר קרנל בביקוריו החוזרים. כמו מגנט הוא נמשך אל המדף של פרויד. אמנם יונג היווה עבורו אותוריטה בלעדית במשך כל שנות בגרותו המקצועית, ואולי בודנהיימר היה נותן לו יותר חיזוקים, אבל הוא מחפש את הלגיטימציה המוחלטת אצל פרויד, שוקע בכרכים כבדים של כתביו כמו בימי נעוריו, כשהיה מתמחה בפסיכיאטריה, נבלע בדמותו ופעליו. כמוהו היה מתהלך, בצעדים מדודים, עד שהיה שוכח את זהותו שלו. לפעמים נדמה לו שהיה צריך להיוולד לפני תחילת המאה ולהשתייך לחבורת הווינאים. להם היתה פראדיגמה, להם היתה תפישת עולם. הבעיה היא ש'תובנות פסיכולוגיות' אינן עוברות בירושה, ודבר שגילה פרויד בזמנו איננו מובן מאליו בדור שאחריו. השריקה, צפצוף נקמני, ממוקד ומחודד. לפעמים הוא בטוח שהשריקה מדברת אליו, אומרת לו דברים שאף אחד אחר לא מעז. לחזור לחיפושים הקדחתניים אחר עובדות, הוכחות, דוגמאות, חיזוקים. מה קורה לו? מתנהג כארבוקט, מחפש תקדימים ופסקי-דין לדוגמא? לבסוף השתכנע דווקא מטיעון לא ראציונלי. "קרנל פירושו גרעין מערכת ההפעלה, חלקה הבסיסי, לב-ליבה. הוא המוציא מן הכוח אל הפועל." כתבה לו [[, "זה הסימן. אתה תהיה הקרנל שלי,"* מתוך תחושה נעימה של הקלה מהולה בגיחוך עצמי, באה ההחלטה שנראתה לו גורלית כל כך, ועתה הכל שוב פשוט .6091 8 פ'ו1 .11 ,0%. 14 סד ': 10 2ת 50 ₪ מאחסא .זס ]אסאת: אסאטפא ₪ 11 ד ז5: טטריס. טט-רים. טט-א-טט. טט-א-מת. חי-עב-מת. ב-א-מת. שנום דוקטור, זה הטיפול הרביעי שננו, ועדיין אני מתרגשת ונבוכה, לא יודעת בסה בהתחיב. שאנת מה מעשי בין חיפושים נואשים ברשתות מחשבים אחר אא אהובי שנענם - די דיברנו בו - בבין ניסיונות נפל נחזור אל בן הציור. בין בבין, אני משחקת טטריס. טטריס הוא משחק מחשב שהמציא אותו איזה אבבסי פסזינוב, מדען רוסי, ואומרים שכוונתו הנסתרת היתה נכבוש ו'שתק את מוחות העונם המערבי. ואני מאמינה. חוקי המשחק פשוטים ומעטים. יש במנא שורה בגּופים בעני צורות מרובעות שונות, הנוחתים באקראיות אל תחתית המסך. הושבמה השורה? היא נעבמת ומזכה את השחקן בנקודות, ולא - נערמות הקוביות שורה על גבי שורה עד שתגּענה בתקרה, וזה הסוף. אבל ממה אני מספרת בך את כב זה? כמו הּם השאנה העונלה בכתיבה, עד במה אפשר נגדוש פרטים טכניים, אבב אני מרגישה שזה חבק מהעניין. משחק פשוט ונקי. 155 מתענהת ממשחקי יחיד וזוגות, ונסחפת אחר חידות ומבוכים, אך מעולם קודם בבן בא התפתיתי כך נלמשחקי מהשב אחרים, גם לא באשר אנו הופיעו בראשונה וטחפו את כונם. משחקי הרפתקאות נראו ני תמיד פחות מרתקים מהחיים עצמם, וגם סימובציות שב מטוסים או מכוניות אינן אמיתיות בעיני. בא אהבתי את משחקי האבימות - נינג'ות ומנחמות בוכבים ואפינו פק-מן נא הדביק אותי. בב כך מיוחד המשחק הזה, טטוריס, וכמה אני אוהבת נהתבונן דרבו בסדרו שב עובם, ובדינמיקה שנו. הוא דודש ריכוז וקואורדינציה, נותן תחושה שב סדר, של דברים הנופבים 'מקומם הנבון. השחקן צריך בתכנן וב'קבל החכטות מהירות, תחת בהץ של זמן הנקבע ענ ידי רמת המשחק שבחר בהתחיב בה, וזוהי בעצמה נקודה מעניינת בעומת משחקי זוגות, ובא רק משחקים, שם אין בעובם שביטה בנלעדית על הקצב. ויחד עם זאת, התחושה אדירה וממשית כל בך עד שאין גבול כהצבחה. בככל שאטיב בשחק כך יארך המשחק ואני אקבל עוד נקודות. רק הרקיע, תרתי-משמע, הוא הגּבוב. אפשר בהגיד שהתמכרתי במשחק הזה. משום שדרכו אני חווה את כב הסממנים שמקובב בייחס בהתמברות. ברגּעי פנאי או רגעים שפיניתי באופןך מיוחד, אני עטה על המחשב בתאוותנות, ומשחקת עוד ועוד עד שאצבעותי מתאבנות וראשי מסתחרר. ואינני יכובה בהפסיק, עד כדי כך שאני חוששת שגּם אם יבבות אזעקה תקרענה את האוויר, וְגם אם הבית שני יופגז, עדיין אהיה צמודה במקבדת, נא אפשרות בהתנתק. כבודי אז שסוע נבשניים בשחקו עם עצמו את משחנ האדונים והמשרתים, בעיתים האדון מצווה ענ שפחתו נלחדוב מנשחק וזו הסרבנית ממשיבה בשנה, בעיתים יצווה ענ חרופתו בשחק עוד ועוד וזו תשפיל מבט מיוסר ותשחק נגד רצונה, תמיד ינצח האדון ובכל מקרה אני ממשיבה כמהופנטת. אפשר בחשוב שיש גּם משהו מיני בהשחכת הקוביות, כאשר אצבעותי רוקדות במו רגּביה הספרדיות של רקדנית פלמנקו לוהטת. לפעמים במשך היום באשר אני עסוקה בדברים קיומיים יותר, ענייני היומיום, אני כבר מפנוזת ומתבננת ומשתוקקת אב הרגּע בו אגש במשחק, ואם נבצר ממני לשחק - אני מאוד מתרגזת, אצבעותי מדגדגות, אישוני מתרוצצים וכובי חסרת מנוחה. ביום ובביבה אני חובמת הרבה עב קוביות שמתקבצות נהן באיטיות לכל מיני צורות מסודרות בהפביא, עב מטכים אומנותיים בצבעי פסטב. עתה מתחלק המסך לשניים, ועת הדו-שיח הגיעה. יותר ויותר לומדת 11 להנות משיחת הטיפול האינטראקטיבית על המסך, ומשתחררת מן הצורך לשלוח מכתבים חד-כיווניים. עדיין מתמסרת להכנת 'שיעורי הבית', כפי שד"ר קרנל נוהג לכנות את מכתבי הפתיחה של שעת הטיפול, בהם היא נוהגת להתייחס לטיפול הקודם ולשאלות שנתעוררו בו, או לכל נושא אחר שמעסיק אותה. אוה, כמה שהיא אוהבת לתכנן במשך כל השבוע את השיחה הבאה שלהם, ובו בזמן מופתעת מחדש בכל פעם מהכיוונים הבלתי צפויים במהלך הטיפול, ומרוב הפתעה אפילו הכותרת, ה-581(81801, בראש המכתב, לפעמים כבר איגנה רלוונטית כלל לסיומו. ובכלל, מה הנוקשות הזו? למה התוכנה מחייבת תמיד להתחיל ב- ]א0ת, 0ד, ו- 5081₪01. בעצם, למה לא מתכננים אותה, כך שכותרת הנושא תינתן בסופו של תהליך הכתיבה ולא בתחילה, כיוצאים מתוך הנחה שהכותב יודע מראש את נושא שיחתו ואת גולת הכותרת; אך טריק פשוט מצוי אצל אלה המשתמשים בתוכנת הדואר האלקטרוני. הם מכיגים את המכתב מראש, בתוכנת עיבוד תמלילים כלשהי, ושולחים אותו במלואו לאחר מכן, תוך כדי קביעת הכותרת בסופו של התהליך. וזהו כידוע טריק שלא עובד בחיים, יש מידה של חסד בכל דיאלוג מוצלח, מסביר קרנל, בייחוד כאשר נפגשים שני עולמות. שהרי כשהכל מובן מאליו אין בכך כלום, אבל כשמקיימים תקשורת ומגיעים לארץ בלתי נודעת, אזי זקוקים לאותו ניצוץ. ו-[[ ששכחה מזמן טעמו של הבזק החיבור ושל ניצוץ הקשר, ממתינה בקוצר רוח, בקול צרוּח, לאותה מידה של חסד. כן, 11 למדה להעריך את עקשותו של הדוקטור בעניין קיום דו-שיח, גם נוקקת לשיחה עמו, אף שאיננה בלתי-אמצעית, ומצפה לה. 1ז, את בבר סיפרת בי כל בך הרבה עב משחק הטטריס, האם אינך מרגישה שהגזמת קצת? נהיפך, בב מה שסיפרתי עד עבשיו, עדיין מאופק ואיננו מספיק. אין בך מושה דוקטור במה שעות ביום וכמה ימים ונלינות בשבוע אני מעבירה במשחק. חיוטוב ממוצעים פשוט, סלח בי עב האובססיה, של נפחות שבוש שעות ביממה בפול 565 ימים בפול שנתיים נותן כ-2190 שעות בפחות שהן במו 275 ימי עבודה שנחשבים ביותר משנת אדם. וכמה שנות חיים? זה בא משעמם אותך? 17 השתנעת? משעמם? בפעמים בשהמצב במשחק סבוך, והמאמץ מאוד מרוכז, והמתח מנסר קירות, והכל תנוי ברגעים קצרים של החנבצות מטיום מוחץ, ובב תנועה שגּויה או מיותרת היא הרת גורל ומקרבת את הקץ עד נאבדון, איך דבר בעובם יותר מרתק מסנו. במו שסיפרתי כך, מאז שהתאדה אא, רק טטריס מעניין אותי, תמיד אני חוזרת אב המשחק הפשוט והאהוב. דוקטור, זה לא משעמם, זה מפחיד! האין את כאותם יבדים בהם מתבונן קירקגור, המשחקים בא באות או שעמום ברצינות רבה הקרובה באמונה, משחק נלשמו, ננא הדחף הנפוץ והבלתי מוסבר בנכת הבאה והכאה, והבאה. אז מה כל כך מפחיד? אני פוחדת משום שאין בי שניטה, ויש הרגשה של בנוף, משהו נא אמיתי, ובבבב, זה נא רציני". את מתבוונת נרצינות כמו שהגדירו לך בבית? ובכל משחקייך עוד בא הבנת שהדרת קודשו וחשיבותו של מעשה אינן סותרות את תכונת המשחק שבו? הייתי מציע כך נקרוא את כתביו של פרידריך שיבר, משודר ופיבוסוף מבני עמי, והוא אומר ש'האדם משחק רק בשעה שהוא אדם במבוא משמעותה של המינה, והוא אדם שבם רק בשעה שהוא משחק. שימי נ'ב, שמושהּ המשחק הוא חזק וגבוה מן הרצינות, בי זו מוציאה מגידרה את המשחם, ואיבו המשחק יבוב בהחב'ט הביל גּם את הרצינות. ומה יעזור בי שיבר אם אני בא יבוכה בהתרכז בקריאה ובשום דבר אחר ,רה בשחק ונשחק, או לכל היותר, בבנוש ולנבור ולדשדש ננא הרף ברשתות אבקטרוניות ובצמתי מחשבים, ולחפש הורכות אבודים. יש בי הרגשה [1, ואת בעצמך רמזת בכך, שאמנם את משתמשת במשחק בסיפוק ביצר ההימור וההתגרות, גּם כדי למנא חננים, אבב בעיקר בדי בלעשות סדר. שוב אצטט, והפעם את הויזינהה, פיבוסוף הובנדי, שאמר שהמשחק - הוא הוא הסדר. מכניפ שלמות מוגבלת וארעית בעוכם נקוי ובחיים מבולבנים, בכך שיש בו התחבה וסוף והגבבה במקום מוגהדר מראש, ובבנים טאינם מוטנלים בספק, וערכי אסתטיקה. זהו עולם של סדר מושנם, וביבונתו של האדם להפקיע עצמו מהסביבה הרגיבה - הוא זועק את היותו חופפטי. אני בא יודעת, דוקטור. הנה אתה מחזיר אותי אל התירוצים וההסברים הסבחניים שאני נוהגת לתת במצפוני המתקיים באשמה מתמדת. במה אתה בא אומר בי פשוט במחוק את המשחק מהדיסק ובחדוב ממנו? בא, בא אומר לך בחדול מן המשחק, אבל בואי ננסה בהביך דרכו את המתחובב בנפשך. אמרי ני, גּם א החיים שבך את מתייחסת באב משחק/חידה מתמשכת שענייך נפתור? תשובה במיכה אחת - בן. תשובה בשתי מיבים - כן ונא. תשובה מנאה - תמיד אני מרגישה שעני בפתור ולחתור ונהבין, בחקור ורק אז בהאמין. בשחק. אבל במציאות מרחב הפתרונות אינו סופי ומספר המשתנים איננו מוגבל. ואז אני נתקנלת במצבים בנבתי-פתירים ואחרים הנפתרים מאניהם. הביני [1 שהנפש שננו כמוה במבוך עם בבבים משבו. אל תיבהני אם תגּני שהנפש מתנהגת אחרת בשהיא בבדה, ומשנה את חוקי המשחק שכדה כאשר אנו מנסים נבגעת בה. כך יקרה דווקא בשנהיה בטוחים שהבנו את הככנים שבה, הכב ישתנה וייעבם בהרף עין ונצטרך בהתחיב מהתחבה. הייתי אומר שהחידות והמבובים והמשחקים אניהם את נמשכת כל כך, הם ה"מינוטאורוס", שחציו אדם וחציו חיה, והוא נמצא במרכז הנבירינט המיתונוגּי, הקטנני, ומייצגּ את היצרים המסתתרים במבובי נפש האדם. רק אדם אמיץ במו תזיאוס, יתפתל ויגיע עד במרכז האפל של נשמתו, נלמרכז המבוך ומקומו של מינוטאורוס, ורק אז יוכב בהשתחרר באמת. אומץ בב או בריחה מהמציאות? אני אוהבת את הדימויים המיתונוגיים כך, אבל אני שואבת את עצמי אם משחק הטטריס הכפייתי שני, אבן מצביע על אומץ לב והעזה, או על חוכשה והתחמקות. אבן, חוויות אובססיביות הך בעיתים צורה של דיבאון, ובאות במקום ביטוי רגשי אחר. את קוראת בזה בריחה. אובי ערוץ אובססיבי של חזרה על פעוכות פשוטות ורוטיניות, מהווה אצנך ניסיון בצבור ביטחון עב-ידי חזרה נחוויה מוכרת. סיפרת בי על המקצוע שנך, הגנה עב מערכות מחשבים. האם יכוב להיות שהתמחית במיגננות, חומות וביצורים נגד פשעי-מחשב, בשאת בעצם מקיפה את עצמך בתוך איזה בית-סוהר ארמוני משבך, שאיננו ניתן נפריצה? בא חשבתי על זה, אבל תהיה בטוח שאין שום קשר. אל המקצוע הגעתי במקרה, או אובי בעצם בגּבב אבא שבי, או אובי בא, אבל בכל אופן ההגנות שבי, אם הך בכבב קיימות... אני לא מטבימה. בעצם אני מספרת כך עב משבר, ואתה מדבר עב הגנות במו בעבודה שני? בא ונא, איך קשר. אוהו! ועוד איזה הגנות. מהמתוחכמות ביותר. בוודאי אם הגּעת בבר בטיפוב, הרי שתסבימי נוותר עביהן במעט. אובל בהיות בך בראי, רק אם יסורו החומות האנה מדרכנו, תחשבי על זה קצת. בכל אופן, תזכרי שחכומות הם חומר טוב בעבודתנו. החכום דומה למשחק, גּם בו יש פרישה מך העוכם, וחינופי תפקידים. גּם בחכום וגם במשחק מותר להפסיד, תמיד ישארו נך החיים האמיתיים בבדי לחזור אניהם. רצוי שתעקבי אחר החנומות ותעבי אותם עב הכתב. אולי תשתמשי נצורך זה בתוכנת ה-כקמוסא, רישום בחנונות מידיים, עניה המבצת לי בפעם שעברה. אני מוצא אותה מאוד נוחה ויעיבה. זכרי, החכומות הם המפתח שננו. ביפ צפצפני הנשמע עם ניתוק התקשורת, שוב הותיר את 11 בתחושת הסיום המוקדם מדי של שעת הטיפול, כאילו נגעו רק בקצה קצהו של העניין. שוב הרגישה כמו היתה זו הקדמה לדבר גדול יותר שיבוא בהמשך. אין דברים גדולים שבאים בהמשך. רק חזרה אוטומטית, אל מסך הטטריס, 20 טטרון בסופו של ערב רווי משחקים, שעות של תקתוק על חמישה מקשים מוכרים היטב לאצבעותיה המיומנות, והצמדות אינסופית אל הקוביות הנופלות במהירות למקומן, ובהייה מתמשכת מול המסכים המתחלפים, נותרת 11 בתחושת שיתוק המומה, עד כדי חשש לנפילת העיניים מחוריהן, התאבנות שרירי העורף, וכיווץ משפיל של המעיים. נחרדת מכמות הזמן והכוחות שהשקיעה פה לבד מול המחשב, שנראה לה עכשיו די מטופש. ממש טירוף, היא ממלמלת לעצמה שוב ושוב, הרי אינני מסוגלת להעביר אפילו הוראה אחת פשוטה מן המוח שלי לאצבעות, כדי לא לענות ב-₪5/ בפעם הבאה שנגמר משחק ועל גבי המסך מופיעה השאלה הגורלית והמפתה: "?65/0 88186 זסווסתה זח8/ וסץ סכזי ריח חרוך של אבק שריפה עולה באפה, מתובל בניחוח בלתי נעים של עובש, שכן זוהי דרכה של 11 בתחושותיה, לתרגם אותן לריחות ולטעמים, נעימים ובלתי. הגיע הזמן לאנוס את עצמה לצאת אל בין בני התמותה. ולאחר מבט בשעון, למה לא? העיר מתחילה את חיי הלילה רק עכשיו, ופעמים רבות בעבר היו יוצאים לבלות בשעות כאלה, [[ הושיטה ידה אל שפופרת הטלפון, אך נסוגה מיד וניגשה אל מכשיר הטלפון הנמצא בקצהו השני של הבית, כמאויימת מפני המחשב הרובץ ביתמותו המרובעת בפינת העבודה, פן יחזור ויפתה אותה לדבר עבירה ומשחק. קולו מעבר לקו של סדרן המוניות המכיר אותה על פי הכתובת וצרידות קולה המאנפף, הסגיר את פליאתו על השעה הלא שגרתית, "אין בעיה, שבע דקות," 21 הוא מודיע. מזמן לא התקשרה אליהם בשעה מאוחרת כזו, עברו הימים של חגיגות ליליות המסתיימות בנדידה חופשית של להקת גוזלי המחשבנים, מקן הנשרים שלהם, ההומה תרשימי זרימה וקרקורי תוכנה. נצח עבר מאז שיצאה מהבית. איחור קל של הנהג איפשר לה להתקלח בזריזות, להתאפר מעט, להתלבט בין שמלת הטריקו הפרחונית הממתינה בסבלנות, מיועדת ללילות סוף-קיץ . מאוחרים, לבין השמלה השחורה, הסקסית, או ג'ינס וטריקו, ככה משהו לא מחייב. ואולי בכלל צדק אאן כשהיה מבטל את חשיבות הבגדים. תזכרי מותק, היה צוחק על עמידתה מול הראי, רק כשהולכים לראיון במקום חדש, רק אז חשוב מה לובשים. זו תיאוריה חדשה ו'מדעית' הנפוצה אצל מנהלים צעירים, גיחך, הוריד מראשה את הכובע החדש, העיף אותו לתקרה וזה חזר אליו כמו בומרנג. בכל זאת החליטה על השמלה הפרחונית. ידעה שישלחו את נִיסו המזוקן, שתמיד שש לנהוג אותה אל העיר ובדרך להתפלסף על דרכו של עולם בכלל ושל נהגי-מוניות בפרט. הוא כל כך להוט לשוחח ולא שם לב שבכלל לא אמרה לו לאן לנסוע. לא ממש איכפת לה, בין כה וכה אינה יודעת לאן היא רוצה להגיע. בינתיים הם מדברים על התנועה בכבישים, על מצב בריאותו ועל השאלה שמעסיקה אותו בזמן האחרון בדבר התחממות כדור הארץ. בטח ראה את תוכנית הטלוויזיה בשבוע שעבר, שעסקה בנושא בחומרת-יתר והותירה את הצופים בתחושה קטאסטרופאלית. בפוליטיקה לא העזו לגעת, עדיין זוכרים את הוויכוח הקולני אליו נקלעו בנסיעה האחרונה, שהבהיר פעם נוספת כמה רחוקים הם בדעותיהם. "מה שלום אבא?" היא שואלת אותו, זוכרת בחמימות את אביו שהיה גם הוא נהג מונית. בילדותה היה לוקח אותה מהחוג ובחזרה. אבא היה עסוק ואמא מעולם לא אחזה ידה בהגה למרות שבחרו כמקום מגוריהם וילה בשכונה מרוחקת ומעוגנת בבדידות של עשירים, שם ממלאת 11 את מקומם מאז שחזרה לישראל. "אבא, אבא הלך לעולמו לפני חצי שנה, זיכרונו לברכה," הוא מצית סיגריה. "מה קרה? לא ידעתי שהיה חולה," החזירה 11 בבהלה אמיתית. "מה פתאום חולה? הבנאדם הזה לא היה חולה אף פעם, הרי הוא היה חוק כמו בטון, זה היה איש שעשוי מבטון," ועוצר את הטקסי בצד הכביש ומפנה את חצי פניו אל הספסל האחורי ומספר לה את הסיפור העצוב של אדון סבאח, "אבא, את יודעת, היה כבר בן 87 ועוד המשיך לעבוד ולהשליט סדר ביר רמה בתחנת המוניות ורק את משמרות הלילה העביר לנו, לבנים שלו, לפני כמה שנים, אבל אף אחד לא היה נותן לו 87 וגם לא 80 וגם לא 70 בחלום 2 הלילה בצאת הכוכבים. אבא היה איש חם וחמום, ביחוד היה חם על סקס ואהבה והיה בא אל המיטה של אמא לילה אחר לילה בכל 60 שנות הנישואים. כבר כמה שנים שאמא היתה באה אצלנו ומתלוננת עליו, בימי שישי כשהיתה מביאה לנו טביט בְבַהרַט וקובָה אדומה ותבשילי שבת, אהה איזה ריח נפלא, והיתה מספרת ובוכה, אני לא יכולה יותר, תורידו אותו ממני, אני אשה זקנה ואין לי כבר כוח בשבילו. ואנחנו צוחקים ומחליפים בינינו מבטי זימה ואשתי קורצת לי וחושבת מה יהיה איתנו כשנהיה זקנים. התלונות הלכו וגברו, ואבא בשלן, לא מוותר, עד שיום בהיר אחד אומרת אמא בהחלטיות, לא ולא, אני לא מוכנה עוד להרים את הרגליים, ולא איכפת לי אם תעזוב אותי ותיקח לך אשה צעירה ותשאיר אותי לבד, ולא נתנה לו יותר. ואבא התחיל לָנְבול ולאבד רוח חיים ונהיה חיוור, לא היית מכירה אותו, גוש בטון שנהפך לסמרטוט, את שומעת, הוא הלך ונעלם לנו מול העיניים. ואנחנו הבנים היינו מתייעצים עם הרופאים שהתביישו לצחוק אבל לא ידעו איך לעזור, היינו מביאים לו בחורות צעירות, אבא, זה לא סוף העולם, תמשיך להנות מהחיים, אבל הוא טען שמעולם לא בגד באמא ולא הלך עם אשה אחרת, וגם היא, כך היה מתגאה, כל מה שהיא יודעת בחיים זה רק סבאח, מגיל 18 רק סבאח היא מכירה, והוא לא יקבל נחמה ולא יסתפק בתחליפים. כך המשיך לנבול ולשקוע, העיניים שלו הפכו לעיגולים שחורים, ונָאחס לו, וחיוך כבר לא עולה על שפתיו וקולו צרוד וכוחו הולך ממנו, עד שהוא מת.* בכעס עצור מעביר ניסו מהלך וממשיך בנסיעה כאילו הכריז, תראי זה מה שקורה בטוף, זה שווה זה? רק כשהגיעו אל הצמתים המוארים של העיר נזכר לשאול אותה לאן פניה מועדות. ברדיו מופרעת נגינת השאנסון הצרפתי במבזק ידיעות. [1 מתמהמהת בתשובתה. נחשפה פרשת התמכרותו לסמים קשים ומעורבותו בפלילים של איש משטרה בכיר. אלה חושבים תמיד שהם מוגנים מנפילה כזאת. החדשות מסיחות את עצבונו של ניסו. הבהוב הרמזורים מציף את 11 מחדש בתחושות 'טֶטריסיות', עד שמתגלה בפניהם מרכז העיר. נראה שנקבעה דעתה, "עצור כאן." היא משלמת ונפרדת מניסו בטקס הרגיל, "תראי, בסוף הכול יהיה בסדר,* הוא מפטיר והיא מסתכלת לכאן ולשם, חושבת שגם היא בעצם גדם מנוטרל-חיים, כמו אבא של ניסו, גזע אהבה שנקטעה עד מוות, מתלבטת אם לעבור את הכביש לכיוון בית הקפה בו מנגנים ג'ז ברוב שעות היממה או לחזור כמה צעדים אחורנית, להכנס לבָּאר שבו תפגוש חברים ותיקים שלא ראתה זמן רב, ולעורר תגובות כמו נו, נו, מי הופיעה לנו פה? איפה נעלמת לנו? ובינתיים, כמו מבלי משים, עומדות רגליה בפתחו של מועדון 'פנטזי' - אולם למשחקים אלקטרוניים, בו לא היתה מעולם אך תמיד הבחינה בשלט הצעקני הזורח מעל כניסתו. כמת 23 מצחיק, היא אומרת לעצמהָ, אבל לא צוחקת, להגיע דווקא לכאן, וצועדת פנימה בנחישות. הרבה חושניות יש במקומות האלו. אירוטיקה דיגיטלית. ריח עשן ובירה, אפלולית ורחש קולות אדם מעורב במוסיקה מיושנת ובצפצופי מכונה, שרק אלו השוקעים במשחק מצליחים להתנתק ממנו. דמויות כהות וחסרות הבעה לוע בקרבתה ; ופולטות מלמולים לא מובנים. גם היא ממלמלת משהו אל תוך החלל, ושולחת מבט מהסס לפני הָכָנסה לאולם המרכזי, מבעד לדלת צבעונית, ומוצאת את עצמה מובלת ביד נעלמה היישר אל מכונת המשחק הניצבת בפינה הרחוקה. [[ איננה מתעכבת ליד מכונות הרולטה הקשקשניות ולא אצל תחרויות הקליעה למטרה, שם עומדים להם שני זוגות ג'ינס צמודים-צמודים, שהם בעצם זוג צעיר אחד, וכבר קשה להבחין אם אל המטרה הם מכוונים, או יורים זה בזו. ואגב ג'ינס צמוד, שמה לב רק עתה כיצד התחלף אצלה מנגנון ההתבוננות בפרצופיהם של זרים, בניסיון לפרש אותם על-פי אחוריהם. כן, כך לימד אותה אא - לא להאמין לחושיה המכזיבים, ריח וטעם וגובה העיניים, והיא התחילה לנחש, ואף להמציא דברים על אנשים לפי צמידות הג'ינס, כמו דימון העושה בדיוק אותו-דבר עם דוכני הירקות שבשוק. היא גם איננה מתעכבת אצל שולחן הסנוקר שבפינה, או מכונות מירוצי הסוסים, המרכזים סביבם רק קאובויים ועורכי דין מזדקנים, או שמא זה אותו-דבר, אלא ניגשת בנחישות אל מכונת הטטרון, הגירסא המסחרית של הטטריס הביתי. כאילו גם היא בת-בית במקום הזה, היודעת בדיוק לשם מה באה ומה היא רוצה. היא מחפשת בעצבנות במעמקי ארנקה מטבעות המתאימים למכונה. תמיד הכיסים כבדים מעודף מטבעות קטנים, חוץ ממתי שצריכים אותם. שני סיבובים ראשונים עברו מהר מדי, וכבר היא כמו מורגלת בג'ויסטיק החדש ובשיטת הניקוד השונה. בסיבוב השלישי - מהיכן הגיעו לידה מטבעות נוספים כשהמעטים שקיבלה כעודף במונית אזלו לה - כבר הרגישה כמשחקת על מגרש מוּכר, מלאת תזזית פתאומית ואמביציה מוזרה ולא מוכרת להוכיח את הישגיה במשחק בין מקצועני המקום. ואכן, ככל שמתחלפים ומתקדמים המֶסְכִים לרמה גבוהה יותר והיא צוברת נקודות, כך מתגודדים עוד ועוד נערים מאחורי גבה, נועצים עיניהם בעורפה, הבעתם מתחלפת מזלזול ושלוות-נפש מעושה להערכה ולעידוד מפרגן ומבטם אומר !חגא /116, אולי בכל אופן היא שווה משהו, הקציצה הזאת שצצה לה משום-מקום.' המשחק נעשה מהיר, קשה ואפילו מפתיע. חיוכי סיפוק מלווים כל שורה המתמלאת ומצפצפת ונעלמת בביפ שמח, ועיקום- שפתיים כאשר נערמות קוביות 4 שלא ברור מה יהיה גורלן, וכל-כולו תלוי בפיסת המזל שתצנח ברגע הבא מן התקרה. נקישות מגפיים עצבניות מלוות את המוסיקה שברקע, דומה שגם זו מאיצה את הקצב ומגבירה את קולה, לורי אנדרסון שרה בבית האמיצים, רציתי להגיד בית העליזים אבל נזכרתי שההוא היה כלוב, אפס ואחד אפס ואחד, יש קצב. בשלב מסוים, שלא כמו המשחק בבית, מתחיל המצב להסתבך כאשר צצות קוביות מכשילות בתחתית המסך בכל פעם שמתבצעת טעות. איך בעצם מאבחנת התוכנית ומגדירה מהי טעות שלה? וכמה קשה, או קל יהיה להוסיף את התחכום הזה גם לתוכנית המשחק שהיא מריצה אצלה במחשב? אין זה הזמן לְשֶגות במחשבות על 'אופציות' חדשות, המתח רב, ותנועת האצבעות אכן מראה על אובדן שליטה, הסכנה שבאה מלמעלה הולכת ומתקרבת, עוד רגע ויסתיים מרחב הפעולה, תישללנה כל דרגות החופש של תנועת הקוביות, 11 קולטת ומבינה שעליה להשקיע את כל מידת הריכוז במשחק עצמו שהולך ומסתבך ושואב אותה לתוכו בכל כוחו. מאוחר מדי, אויש, השליטה נשמטת מבין האצבעות, מצב הקוביות וקרבתן לתקרה אינו מאפשר לה להמשיך עוד, כמו מפולת אבנים המדרדרת ומתרחשת ובאה אליה מהר גבוה, ודלת ברזל כבדה נטרקת בפניה בקול גדול. אנחת אכזבה והקלה פורצת מפיה ומגרונותיהם הניחרים של הצופים הבלתי קרואים המקיפים אותה במעגל הולך וקטן. אז היא פונה באופן אינסטינקטיבי לקהל המתגודד סביבה במעין השתחוות של ספורטאי בקו הגמר, פשר ההתפעלות שבקעה מכל עבר, התברר מיד כאשר פנתה שוב אל מכונת הטטרון. שמה הופיע שני ברשימת אלופי הנקודות של המשחק, זו הרשימה הנשמרת ומתעדכנת רק כאשר שחקן חדש מצליח להבקיע דרכו אליה, מנצנצת ומהבהבת, פרס למצטיינים, שוות-ערך לבוהק המטבעות המצלצלים ונאספים לערימות במכונות הימור. היא מחזירה מבטה לעבר החבורה. הצצה סורקת אחת מבהירה לה מיד מיהו אותו בעל השם הנמצא בראש הרשימה. לא קשה לזהות את מבטו המביע מחד חבְרוּת של שותפים למדליה ומאידך קנאה וחשדנות של מתחרים על המקום הראשון. גם לא היה צורך במילים. ג'אד. שמו נחרת בזיכרונה מהבהב בראש הרשימה. הוא לבש מעיל עור שחור והגיש לה את הקסדה שהיתה מונחת על מדף הכובעים. כמובן מאליו, וללא תנועות מיותרות, פסעה אחריו, מפשילה את שמלתה כדי לטפס לצידו על האופנוע המפואר, אליו שמה לב עוד לפני כניסתה למועדון. : 25 חלום הג'ולות סד: ס.41 2 50 ₪ תמאאסא זכ אסאת: אסתטתא ₪ 7 חנבום הג'וּבות דוקטור, חכום כבבקשתך. בהתחבה אני על אי בודד, רואה את הכבשים, ג'ונות בכל הצבעים שוברות את קרני השמש נרסיסים צבעוניים כמו בקניידוסקופ החדש שני. פתאום אני לבושה שמנת בורדו, צרה במתניים ושונביים רחבים. ברגע מסוים אני אוספת את כנ הג'ולות המתגבגנות סביב, בהן שיחקו מן הסתם כב האנשים, בוודאי שלא הכבשים, שיושבים עתה בזוגות או בשנלשות על ספסבי האבן, משוחחים, שקועים זה בזה, ג3ם אני בנראה נפני-בן הייתי חנבק מאחד הזוגות, מדברת בכובד ראש ענ עניינים מאוד פרוזאיים, מושיטה את ידי וחובשת בובע, גּם הוא בצבע בורדו, גּם הוא רחב שוניים, אז אני שמה בב שהבובע בכבב לא שני אבא שב אדם זר, בא זוברת שב מי, כורעת ואוספת את כל הג'ונבות אל שוני שמנתי, אוחזת בהם בשתי ידי, וממשיבה בהביבת בריעה באווזה מעבסת, עב קצות גבעוכי הדשא הרטנן, אני בני תחתונים, עוד מקודם שמתי לב בריח הצמיחה החדשה, מתובל בטיפות גשם אחרונות שלא יבשו, מוסיפות אך חושניות וקרירות מדגדגת בערוותי המתבהטת מרפרוף הביטופים, גּם תוך כדי בתיבת החנום, אני מתחממת נהוגן, וממשיכה בהתרחהק. פתאום אני שוב עירומה, הגּ'ובות שוב מפוזרות סביבי, איפה השמנה? איפה 6 בב האנשים? אני מתפכלשת בתוכן, בקרחת היער, בשמש חורפית, כמו בים, ואז באמת נהיה ים הּדול, והוא פורץ אל עבר היבשה, והוא מציף את כל אשר בדרבו, ואני שוב על אי בודד, בחידכון מתוק ואינסופי. עוד במה ג'ובות בודדות מתגבגנות בידי. וזהו. בואי נתחיל עם הכובע. השמבה. זה יפה, [[. אני רואה זאת בסימן נוסף במוכנות שבך בטיפול. יש התקדמות. יש פה רמז, ואפשר נצפות, שבעקבות החנפת הבובעים תחול איזו התפתחות, התחבפות, ויענבה התת-מודע עב פני השטח ויעז להראות מך הפינה בה הוא מטתתר כעת. אתה אופטימי, דוקטור. ואני דווקא חשבתי שהכובע, ששייך נמישהו אחר, מקנה לי אופי זר. באילו אני זה לא אני בעצם, אנא שוב איזה משחק. הביטי, הכובע מכסה את כב האישיות, מקנה לה משמעות, ומי זה הזר, הזונת, בע הכובע שאת חוויותיו את בוחרת בחוות, אם נא התת-מודע שנך? זה מתקשר אצני גּם נים. הים הוא סמל הבא-מודע הקונקטיבי, משום שמתחת בפני השטח החנקים בראי, מסתתרים תהומי תהומות. וגם בו יש רמז נחדירה, נהצפה של הנא-מודע אב התודעה. זה כל כך מאיים ענייך בינתיים, ואוני אף מביך, כסוד אישי ונוראי, עד שאת מתרחקת אל האי הבודד שבך. אני חושבת גּם עב הבובע בסמל נבאדוניות. אני נזכרת איך היתה בי מין הרהשה טובה ונעימה בזאת כשהנחתי אותו על הראש. באיבו לרגע קט נבקחתי בי את תפקיד האדון, וזה בבר מזמן היה בי חסר. את זוכרת שטיפרת בי עב משחק האדונים והמשרתים עם בן-זוגּך? איך הרהשת אז? איזה תפקידים היית בוקחת בעצמך? טוב, אז הרגשתי שהמשחק סושבם ומאוזן, אדונית ומשרתת הייתי נסירוגין, בך אהבתי את הנדנדה הזו בינינו. דווקא הפרידה הפכה אותי בשפחה. ההעבמות הבנתי מוסברת של אא. בא יכונתי בסבול את חוסר הידיעה ואת הריחוק, וויתרתי בחבוטיך על הבובע, נשתפבתי ני נאיזה גוף חסר וויטביות וסטרוקטורה, והפעם אני מדברת בשפתך דוקטור, ואינני מסוגבת עוד נהרגיש מה אני רוצה, חוץ מאשר נלהתחבר נאינפוזיה דיהיטבית של אובססיות, מול המחשב 27 הארור הזה, בהיפושים ודיגדוגים אחר בל פיסת מידע. אה כן, וגּם בשחק טטריס. בא. אני רוצה נחזור אב החבום. העשבים. צמחי המריחואנה, אולי. אבל הרי אינני נוהעת בהם בבר שנים, מאז ש-אא נענם. אז איך הם הגיעו בחלום? מה החידבון המתוק הזה עושה בי? התחושה מוכרת, מהמשחק, וגּם מהעישונים בסנסטיקו, המבט מך החוץ, החידנון. שאבה בי אביך, 11, בשאבתו הידועה שב צ'ואנג-צה. אם תחצי את הנהר בסירה, וסירה ריקה תבוא מובך ותתנגש בסירתך, האם תתרגזי עניה? בא. ואם יהיה אדם בסירה שממוב? אז בוח שאצעק ואקכל ואתעצבן נורא נכון מאוד. וזה מסביר את ההשתוהקקות נחידנון. במקרה הראשון נא התרגזת בבבלב ובמקרה השני - מאוד מאוד, שכן בתחיבה עמדת בפני הריק, ואחר-בך בפני המלא. אם בן-אדם היה מרוקן את עצמו, וכך משוטט בעולם הזה, מי יבול היה בפגוע בו? נניח. ומהך הגּ ג'וות נפי דעתך? נו, מה את חושבת. חרסינות קרירות, סודות קטנים? ונוצצים? ומגרים? ובהבב זה אני אוספת את בב הג'ונות בשולי השמלה? צמוד, צמוד אני? אוני. אבל איזה סודות את נוקחת איתך? חשבת פעם ענ מושגּ ה'סוד' בקשר נמיסתורין--->חרדת קודש--->משחק? בא חוטבתי, אבב זה נשמע מעניין. 1 מה היו ההתנטויות שנך בזמן האחרון, בעובם הבא דיגיטבי? בישנון חרוץ. אם כוונתך בחיבור שלי עם עצמי, הרי מה יותר גרוע מכך שכב התקרבות אב בך הציור מביאה עני רעד בנתי-נעים, רגשי אשמה והתחמקות. ואם אתה שואל נגבי קשר חיצוני - גם שם הבישכון חרוץ ונחרץ. יצאתי אבךן מהבית, פעמיים, בכינה. תחת חסותו של החושך המגונן, כביכוב. ומצאתי את עצמי בתסריט דמיוני בהחכט, בסיטואציות של דרמה ושל משחק, ורק ג'אד מציב אותי. בך, או נ'י? זה לא אותו הדבר? טוב, בינינו, רק בינינו, ג'אד הוא חבר טוב באמת. הוא שמציב אותי מתסבוכות, משרה בבוד ואצינות-נפש על מצבים שב שפכות הרוח. מעניק משמעות כשזו נעכמת בנבבי השיממון והניבור. ואני דנוקה עב האופנוע שבו. |29 הזוג פסובר הדרך המוב'לה אל הזוג פסובר, משתרכת בין שבילי הפארק החוצה את העיר, מהצד השני של השטרסָה הקומרסיאלי, זהו הצד בו עדיין יש מכולת אחת, אחד אפותק, אחד סנדלר, אחד רופא שיניים, ולא מרכז קניות ענקי ורב קומות וכוונות, האמור לפתור את כל בעיותיהם ולענות על כל מבוקשם של צרכני העיר במקום וברגע אחד. טיול רגלי אל עבר ביתם של הפסוברים כרוך תמיד בהבטחה ותקווה קטנה. לרוב מזכירות פגישותיהם לד"ר קרנל תמונות מאחד הסרטים של ברגמן, עוד מהתקופה שהיה הולך באופן קבוע פעם בשבוע אל הסינמה. סצנה תיאטרונית בדלתיים סגורות, דיאלוגים ארוכי שעה וטווח, לחישות ועליות טונים בניגון שוודי כבד של מבט לאחור. תיאטרון בקולנוע. קולנוע בחיים. חיים על גבי המסך. מסך על כל המסכות. מסתבר שדווקא כשדיבר עם 11 על התקדמות ומוכנות, נתפש הדוקטור לחששות איומים שהנה הוא מפספס את הכל, תועה בדרך בשבילים לא ידועים, הנסתר רב מן הנגלה. חדור היה רגשי אשמה על שאינו מבין מספיק את המטופלת שלו, ואיננו קולט כראוי את החומר השופע שהיא מעבירה אליו, על דרכיה הפתלתלות והחמקניות. האם יחזור על שגיאותיו של פרויד עם דורה ויבריח אותה מעליו בניסיונות הרסניים של פירוש המציאות כפנטאזיה ולהיפך? האם איננו חוטא ומשתמש בה כדי למלא את צרכיו הנוירוטיים והפסיכוטיים, ושובה את ליבה בהסתרת הספקות האלו, כדי למלא אותו בציפיות שווא לריפוי והתאוששות? חייב היה לחלק עם חבריו את ההתלבטות והחששות ולחדול מלכרוך עצמו ואת דימון בלולאות אינסופיות. 0 חבריהם של הזוג פסובר משתייכים רובם למילייה של הפסיכולוגים וכך הם מוצאים שפה משותפת בעיסוק מעמיק בנפשותיהם, ובאלו של מטופליהם. איכשהו אלה אינם נראים לדוקטור חטטניים מדי, כפי שתילדה חושבת. גַנִץ, כך קוראים לו כולם, למרות ששמו מלידה הוא הַנִץ, היה סטודנט של קרנל, והוא הדריך אותו במכון הפסיכו-אנאליטי מיד בתחילת הקריירה המקצועית שלו. לימים, כשנתגלעו חילוקי דעות במכון, כאשר במקומות שונים בעולם גדלה קהילת מעריצי יונג, אך לא כך פה, במכון השמרני, וד"ר קרגל נפתח והתרחב בתפישתו ובשיטותיו, בעט במקורות, ועזב לטובת ניהול המכון הטיפולי הצמוד לאוניברסיטה, בא גם גגץ אחריו. שָיבִייב הגיעה מצרפת עם אסכולות אה-לה- פרנסייז, עם בישולים נהדרים, ועם מומחיות גדולה בפירוש חלומות. מהר מאוד התאהב הדוקטור באינסייטים שלה, כמו בתבשיליה, וגם משתעשע איתה לעתים בניתוח חלומות של המטופלים. גם שלו. תילדה לא אוהבת להיפגש עם הזוג פסובר. דיבוריה של שיבייב בוטים וישירים מדי לטעמה והיא איננה יודעת איך לפרש את ההתעסקות המתמדת שלה בפסיכיאטריה, במין, במבוכי הנפש. מכיוון שכך, היו הפגישות ביניהם בשלושה בדרך כלל. מינון משובח בטיימינג הנכון, זה כל הסוד, כך היתה שיבייב נוהגת לסכם סופו של כל ערב כזה, בעת שהניחה את המכסה על הסיר. בכלל, כזו היא שיבייבונה, שאוהבת לערוך סיכומים וסיכומי ביניים, להכריז עליהם באוזני כל המשתתפים, ולקבל מבטי אישור ונענועי ראש כאות להסכמה מלאה. " 1/0₪5, מה הבעיה," שואלת שיבייב בנגבה צלחות אחרונות כאומרת בואו ונחדול מן הרכילויות וניגש כבר לעניין. "שפיל (משחק) ושפיל ועוד פעם שפיל," נאנח קרנל ומסביר. "ככה זה הדור הצעיר. ככה זה המודרניזם. אין משמעות למקום, אין משמעות לזמן, ניתוק מוחלט ויחד עם זאת חיבור אל כל קצוות תבל, ומשחקים מהתחלה עד הסוף, ואני, פשוט לא יודע איך לאכול את זה, פשוט לא מצליח להכיל את המצב," "ומה מיוחד במשחק שלה, האין הוא ככל אובססיה אחרת שאנו מכירים?" "כן, ולא. אתאר לך אותו ונראה אם תביני משהו," ומקריא את מכתב הטטריס של 11 מההדפס שבידו. כך נהג בכל הנוגע לתקשורת ביניהם, לקטלג ולשמור את התכתובת בדיסק הקשיח, כקובץ לכל דבר, ולהתבונן בו שוב לאחר מכן, לחקור ולנבור בו, אף להדפיס אותו על גבי הנייר הרציף. "מוזר," פונה שיבייב אל גנץ, בתגובה לתיאורי הטטריס העסיסיים. "אין זאת כי אם עוד סמל למאה העשרים. בכל משחק אחר ששמעתי עליו או ראיתי במו עיני, המצב מחמיר כאשר מתרוקן המגרש, ואילו כאן נערמות הקוביות עד כדי חנק, כמו עודף האינפורמציה שמאיים עלינו, כמו אגירת יתר של חפצים, כמו 1 ארונות מלאים בנעליים ומגירות מפוצצות מניירת ומדפים עמוסים בחפצי נוי התופסים את מקומם של בני האדם." "אֶל-זו," מתיישב גנץ בכורסא כאשר שלושתם עוברים לסלון, לאחר שמזג לכוסותיהם תוספת להשלמת קו היין, ולוקח לעצמו את תפקיד יושב הראש החדש, על פי המסורת של העברת השרביט בין בני הזוג עם כיבוי האור במטבח. "ובכן, מה הדיאגנוזה?" מרים גנץ את כוסו כאילו בירך 'לחיים', ונותן את אות הסיום לניתוחים סוציולוגיים ואת אות הפתיחה לנושא המרכזי. "נכון לרגע זה." מוסיף ד"ר קרנל, בהנפת אצבע מתריעה על טעות אפשרית, ושיבייב מגניבה, "תפסיק להתנצל." "דבר אחד אני יכול להגיד לכם בבטחה, זהו לא מצב קונסטיטוציוני, ולא הפרעה מילדות. הבחורה מדווחת על יחסי עבודה וחברות לגמרי נורמליים בתקופות אחרות בחייה." נורמלי, לא גורמלי, מזכיר לגנץ שאלה/בדיחה ברפרטואר הווכחני שלהם, ושניהם מחייכים. "זהו בהחלט מצב תגובתי, ובכל זאת, מאז שנעלם שותפה לחיים הבחורה מנותקת לגמרי מהעולם וכל קשר שלה אל המציאות, אמנם איננו מקרי בלבד, אבל מתרחש אך ורק דרך קווי תקשורת דיגיטלית. לא עלה על דעתה לקבל טיפול או לחפש את עקבות אהבתה בדרך רגילה כלשהי שאנחנו מכירים. רק דרך הפילטר של מערכת המחשב שלה..." ואל דבריו מתפרץ גנץ כאשר ידיו המתנועעות תמיד בחופשיות, כבר מיטלטלות לכל עבר והמילים ניתזות מתוכן כמים מממטרה, "כן, אבל בכל זאת, מאיפה זה בא לה? תספר לגו מה הרקע, מה ההיסטוריה של האשה הזאת? מהיכן הטראומה המתעוררת עתה מקברה ומשטה בה עד להסתגרות אובססיבית וקיצונית כזאת?" "נגעת בשאלה רגישה, המעסיקה אותי ללא הרף בימים אלו, ואף עלתה על פני השטח, כלומר על פני המרקע, בשעת הטיפול. מסתבר ש-11, אשר גדלה בבית קפדני ביותר, בו נתנו את מלוא כובד המשמעות לכל מילה ומעשה, העריצה באופן עיוור לחלוטין את אביה השופט, איש צדק ורצינות, ניצוּל שואה ובעל ערכי הגשמה בישראל..." מיד, כמצופה, מתפרץ שוב גנץ בזרועותיו הממטריות, "או-פָה, האם נכנסנו זה עתה למסכת של כפרה על עוונות ופיצוי על חטאים של העם הגרמני?" "מה אתה מדבר," עונה קרנל, "זה לא קשור בכלל, הרי אמרתי לך שברשתות מחשבים אין משמעות למקום, גם לא לזמן, ובכלל, אתה הוא זה שתמיד מערב ענייני שואה ומצפון בכל דבר, לא אני," "נו באמת, תסכים איתי שזה קצת מוזר, הרי ידעת שהיא ישראלית, ולא עלה בדעתך מאיפה הוריה?" "לא," עונה הדוקטור בקצרה, וממשיך בלי לשים לב לפרצופו התמה של גנץ, "בכל אופן, את האבא הזה היא תפסה יום אחד על חם, מתעסק עם אחותה 2 של אמה, כלומר עם הדודה שלה."* "או-לה-לה," מתעוררת שיבייב, שאינה יכולה להתכחש או להסתיר את משיכתה לדראמות פיקנטיות, מה יש, היא צוחקת תמיד, זה הבנפיט של המקצוע שלנו, "נו ומה קרה אז?" "בסופו של דבר טיפלה 11 לבדה בדודתה לפני מותה של זו ממחלה ממושכת וגועלית, איזה סרטן או משהו כזה, ומענישה את הוריה, את שניהם, על האכזבה הגדולה שהואילו בטובם להעניק לה, בניתוק וברוגז ובנסיעה למרחקים. היא בורחת אל הצד השני של העולם, לאמריקה, ומתמחה במקצוע שהוא על הגבול בין הפשע לחוק, טוב על זה יש וויכוח, כי אני מאמין שלעסוק בהגנה על מחשבים זה קצת אומר דרשני, כלומר בענייני הגנות, אבל היא כמובן איגנה מסכימה," וכולם בחדר מנענעים ראשם כמכירים היטב את הסימפטומים, "ונוסף לכל היא מעשנת שם מריחואנה, לא עלינו, וגם בוחרת לה בן זוג הופכי, הרי מה יכול להיות יותר רחוק ממשפחה יהודית בארץ ישראל מאשר אמריקאי, ממוצא ברזילאי, נוצרי, אצטרה..." "צו צוּ צוּ," שיבייב סופקת כפותיה, "מה נורא! אני מבינה למה להעניש את האבא הצדיק, שבגד בעקרונות ובאמת איכזב, אבל מה בקשר לאמא? למה היא צריכה לסבול?" "אולי האמא איכזבה אותה בכך שחשפה את חולשתה, שלא היתה מסוגלת להחזיק בגבר שלה, שלא ידעה על הנעשה מאחורי גבה, או יותר גרוע, שידעה, ולא רצתה להודות בכך." כך מנחש גנץ, וקרנל מסכים. "ומה הלאה?" "אהבה גדולה, הצלחה גדולה, ונפילה גדולה. כמו שאנחנו מכירים. הם עושים יחד כסף בארץ האפשרויות הבלתי-מוגבלות, חוגגים באהבתם, ואז היא חוזרת איתו למקום הולדתה, ישראל, ומהר מאוד הוא נעלם בלי להשאיר עקבות. היא מאבדת את הצפון ומסתגרת לה עם המחשב, מחפשת אותו ובינתיים משחקת כל הזמן את המשחק המוזר הזה. ואם אתם חושבים שאני מבין מה זאת אומרת שהיא מחפשת את עקבותיו ברשתות מחשבים, אתם טועים. ואם אתם חושבים שאני בלש, ומבין מה עושה ג'אד בעסק הזה, אתם גם טועים." שיבייב קמה ממקומה, ומבטה אומר הבנה והחלטיות. "ואני דווקא מבינה את ההתלבטות שלך. אני משוכנעת שהיא איננה קשורה במושא הטיפול, ב-11 זו או מה שמה, אלא בשיטה. בצורה המהפכנית של טיפול ב-דסואמח. לא כן, 1 אס)וא?* ומתיישבת לצידו. "נכון, אינני יכול עוד לשאת את החששות מפספוס טוטאלי, מטעות פטאלית. חישבו רגע, לא זכיתי אפילו לראות את מבט עיניה בשעת טיפול, להיווכח שאינני גורם לה נזק נוראי שלא יוכל לבוא על תיקונו." "או-לה-לה, נו-נו-נו, ואתה חושב שפרויד עצמו הסתכל בעיני המטופלים 8 כשהם שכבו על הספה והוא נחבא מאחורי שולחנו? אני לא אומרת שזה ככה פשוט וקל, אבל מי הבטיח לך גן של שושנים?" גנץ עושה פרצוף בלתי מרוצה של 'שוב התחלת עם הפאראפרזות שלך', אבל נסחף באותו אופן בעצמו, "ט]א]אם 1.4 012 8ם1זס", הוא מדקלם ומניף את ידו בביטול. אבל שיבייב ממשיכה בשלה ברוב ביטחון וכבר נכנסת בשערי ממלכתה הבלעדית, בה היא שולטת ללא מעצור - ממלכת הפנטאזיות. "אתם צודקים," היא מרצה לשניהם מפינת החדר, "מרגע שהופיע ג'אד על האופנוע, נכנס מימד פלקאטי ומאוד תיאטרלי לסיפור. אבל העולם הוא משחקי, והמשחק הוא אכן תיאטרלי, וכך יוצא שג'אד נראה כלקוח מתוך פוסטר, או משחק מחשב. הן תודו, גם יתר הדמויות בסיפור הזה נראות לעיתים כלקוחות מאחד ממשחקי המכונה המייצרים גיבורים מצוירים וחד-גוּנים, שהרי כולן בנויות מנקודת התצפית של [1, שבלאו הכי שרויה כעת באיזה עולם של משחקים רוויי סיכסוך, ומשקפיה הם חד-מימדיים. האם לא כל אחד מאיתנו מחזיק איזו דמות שכזו על כתפו, ללחוש לו מילות ניחומים והערות ביניים, לעזור בקבלת החלטות, ליפות את רגעיו האפורים ולהקשיב לקינותיו ולצחוקיו הפרטיים? תשאלו, האם אנו בוחרים בגיבורינו או שאלה נשלחים אלינו על ידי הגורל, אותו כח חיצון המחלק את הנשמות לבעליהן? וגם אם לא תתלהבו מן הפלקאטיות של ג'אד, בכל זאת תסכימו איתי שכך אנחנו בונים את גיבורינו הרוחניים - לקוחים מאגדה, מפוסטר, או סתם מתוכנית טלוויזיה בילדות, וכך גם [[ יכולה לפנטז לה את ג'אד כאוות נפשה. ולד"ר קרנל מותר שיהיה לו את דימון..." וליד הדלת, לפני שנפרדו, מוסיפה שיבייב, "אני הייתי מתמקדת בעניין ההגנות. איך זה בחורה אינטליגנטית ומתוחכמת שכמותה שעוסקת בהגנות על מחשבים, אינה מצליחה להשתמש במיומנות הזאת כדי להבין את ההגנות שעטפה את עצמה בהן? ומדוע היאוש? האם לא ציטטת אותה כמי שאמרה שכל הגנה ניתנת לפריצה? אה כן, ועדיין לא הבנתי בעצם איך זה שהיא הפסיקה לצייר? אולי תתחיל בכך שתשכנע אותה לצייר לך את החלומות על המחשב, שמעתי שאפשר לעשות את זה בימינו." "דַנקה שיין," "אובידֶרְזֶן," ושאר מילות טכס מפרידות בינו לבין הזוג פסובר ומלוות את הדוקטור היוצא שוב לבדו לדרכו, ללכת בְשביל החששות והספקות. המנון הדנקה שיין, הוא חושב, נשמע בכל זאת יותר טוב במבטא צרפתי מאשר במבטא אמריקאי. כך סילק ממחשבותיו את הדאגות לרגע גנוב אחד, ועד שהגיע אל סף ביתו החשוך כבר נרגע מעט ובתנועה חרישית ואוטומטית הוא מבצע את פעולות האדם ההולך לישון. מפליא עד כמה אנשים נוהגים אותם 4 מנהגים של צחצוח שיניים, או התותבות, והטלת מים אחרונים, ופשיטת בדי הטרילין, או ג'ינס, והחלפתם בפלנל ומיני בדים רכים אחרים, כך הם מזמינים לעצמם לילה טוב וחלומות מתוקים. אך החלומות, לא מפליא הדבר, שונים מאוד זה מזה, לילה שקט ונדיר עובר על ד"ר קרנל לצידה של תילדה הישנה כבר שעות רבות לפניו. ארבע רגליים רפויות עור ומנומשות גיל מונחות להן בזיקנה ואינן נוגעות אחת בשנייה. כך ינוחו עד הבוקר, עד לקימה איטית, כבדה ומכובדת. 5 קבצנייך שמחים בינתיים התחילו הגשמים לרדת. לא בזרזיף מבשר פוריות מאוחרת, לא טיפות יורה ראשוניות של קשת בענן תועה, אלא כמו נענו בבת-אחת לתפילותיהם של חוששי הבצורת המפוחדים, ויגברו המים וירבו מאוד על הארץ, ומטר עז ירד ונשפך יום ולילה ועוד יומיים ועוד. כך התחיל גם המבול, עלה בדעתה של 11, ונוח וחבריו גם הם אולי האמינו בתחילה שגשמי ברכה באים עליהם לטובה. מתי הם התחילו להבין שזהו המבול הנורא והסופי ממנו אין דרך חזרה וחרבו פני האדמה? יום, יומיים, ארבעים? הגשם מעגן את בדידותי ומעניק אישור להסתגרות חמימה. אם יימשך המבול, כבר אני מתכננת, אוכל לבנות לי רפסודה מספת העץ ומן הכורסאות, ותורן אניף מכַן הציור העומד מבויש ומיותם ועירום ללא בד ושמן, תיבת הצלה לצאת אל הים, אל הררי אררט. שניים, שניים מכל תביא אל התיבה להחיות איתך זכר ונקבה. כך אמר, אבל לי אין בן זוג. בומן המבול ששטף את הארץ, עבר גם עלי איזה הוריקן פרטי, זה היה בדיוק כשהחלטתי לחדול ממנהגי הקודם של שהייה ממושכת במחשבים מרוחקים שנועדה לחפש ולחטט אחר עקבות צעדיו האחרונים של אאז. איכשהו הרגשתי שלא נכון להתגרות בגורל ולהשתהות שם כל כך הרבה. גם התחלתי לחשוש ולקחת בחשבון את זמני התגובה ההולכים ונעשים איטיים, מה עוד שכדי להגיע למקום יעדי, מחשב בדרום אמריקה בארץ מוצאו של אהובי, הייתי צריכה לעבור דרך צומת מרכזית בתקשורת, מחשב עמוס למדי, אוקסימורון שמו, 66 השוכן לו אי-שם ומעביר שדרים לכל הכיוונים. במקום להתארח בסלונים זרים, החלטתי לשלוח שאילתות, למצוא ולאסוף את כל הקבצים הנראים כ'מעניינים', כלומר מכילים מידע רלוונטי, ולהעבירם אלי, אל המחשב הביתי שלי, דרך קווי התקשורת המסועפים, על מנת לסרוק ולפרום אותם לחוטים דקיקים עד שאמצא מה שמסתתר ביניהם. איכשהו, כדרכם של פושעים במעידתם, לא התחשבתי בסכנות הטמונות בהעברת החומר ובהחזקתו ברשותי, ולוּ באופן זמני. מה לא חיפשתי שם? החל בשמות ותאריכים וכלה במילות מפתח, אסוציאציות פרועות לכל דבר המתקשר עם אא, וככל שעבר הזמן ולא נתקלתי בפרט משמעותי, הלכתי והרחבתי את מרחב החיפושים, כלומר את מגוון הנושאים בהם חיטטתי. כך קרה שקיבלתי באותו יום תשובות רבות מדי לשאילתות שלי וכולן הגיעו בנחלים שוטפים וגועשים של קבצים מכל עבר. הצומת המנתבת, המחשב שבדרך, לא עמד בעומס התקשורת. סחוט עד לעמקי נשמתו, הפנה ותרם לפעולות הדיוור שלי את כל משאביו, עד כי נגמרו, והוא נפל וקרס. מילי- שניות ספורות נותרות מן הרגע של ה-16א24 עצמו ועד שהכל מתחסל. באותן המילי-שניות האחרונות צפיתי בתדהמה בתחרות המתרחשת מול עיני, בין תוכנית החיפוש שלי המנסה לקבל פיקוד אחרון כדי למחוק עקבות נותרים ומיותרים, לבין פרוסט המערכת, הוא הקפטיין הרגיל להיות האחרון שעוזב את הספינה הטובעת, המנסה לגשת אל הזיכרון והדיסק כדי לבצע פעולות אחרונות של סגירת העסק, כמו למשל להספיק לכתוב לפחות את סיבת הנפילה ב-808-1.00א2. לפני השיתוק הכללי, כהרף עין, בעוד אני צופה מן הצד במאבק האיתנים, והתוכנית שלי אף לא מספיקה לבדוק אם הצליחה למחוק את עקבותיה, מתגלה לפתע פרוסס שלישי, זהותו עלומה, בעליו אינם ידועים, והוא מתגבר על זכויות השניים הקודמים הרבים ביניהם, ומנצל בתים אחרונים של זיכרון כדי לגשת לקובץ נסתר מעיני-כל ולעדכן אותו. התוכנית שלי מורידה את הכובע בפני המנצח, ונמוגה יחד עם כל המערכת שנפחה את נשמתה. אבוי לי, מה עשיתי. היפלתי אותו. עורפי כואב, בעיקר בצידו השמאלי. ברגעים מתוחים כגון אלו הוא מכביד ומכווץ אותי עד מאוד. אני חייבת לצאת החוצה ולהתמתח. ובכל זאת, שני דברים יפים קרו לי כתוצאה מאותה נפילה. ראשית גיליתי לתדהמתי מערכת חכמה באמת, אף כי אהסס לחזור אליה עוד זמן רב מחשש פן עקבותי לא נמחקו כולם, ושנית, יצאתי שוב מן הבית. אוויר נקי ורענן עם ניחוח של נעליים חדשות נושב אלי, ואני הולכת למכולת. האם לחפש ולמצוא עלה של זית אני יוצאת? לא. אלא כדי לקנות דבר אחד ששכחתי להזמין, למרות הרשימה המפורטת שניהלתי בדמיוני באותו 7 היום. תמיד נשכח איזה דבר, ודווקא הנחוץ מכולם, ודווקא זה שהעלה את הצורך הראשוני לערוך קניות. אדם מתקשר למכולת שלו, מתפתחת מערכת יחסים כאילו אינטימית, גם כאשר מדובר בהזמנת ובמשלוח המצרכים. ומה הם יודעים עלי, על פי מה שאני קונה, על פי מה שנכנס לבטני, על פי מה שיוצא מכיסי. אני תמיד מרגישה שמסדרים אותי במכולת, וביחוד היום, לאחר הכישלון המביש. הסחורה לא מספיק טרייה, המחירים מופקעים, טעויות בחשבון, ובכלל, הם לא מבינים את נפשי. אבל למה להם להבין לנפשי בעצם? עם לחם בָּאגֶט וגוש גבינת צאן וקופסת ממחטות נייר, יצאתי מהמכולת, בהליכה גמלונית ומסורבלת עברתי לצידה השני של הדרך, כדחליל שאינו מסתדר בדיוק עם המלבושים המשונים שהושלכו עליו, ועם המקלות המחודדים שהושחלו בין גפיו המגושמים בלאו הכי, ולא כהרגלי, לשוב מיד בחזרה אל הבית, חציתי את הרמזור, באור אדום כמובן, שוברת כללים, בועטת במערכת מוסכמות שהיא כשפת אם המקובלת על כל ילד וזקן, יפאני ותורכי, שמן ורזה, לציית ולא לחרוג, אפילו כשאין שוטר בסביבה, זכות-קדימה על פי כללים, צועדת לכיוון חנות הצילום השכונתית שבכיכר, ברמזור הבא, מהצד השני של המוסך. שם, כמו במכולת, יודעים הרבה על דיירי האיזור, גם איזה פוזות הם אוהבים. בטח כבר מזמן מוכנות התמונות ששלחתי לפיתוח. כל אחד שעובר ברחוב מזכיר לי מישהו אחר, מוּפּר. ובאמת, כמה סוגי פרצופים וצירופי פנים יכולים להיות בעולם? כמה צורות הליכה והבעות? מוכרח להיות שאנשים מסתובבים ביקום וכפיליהם במקומות אחרים, ובמין התפלגות טבעית, תִימַצָא בכל עיר כיכר סביבה ישייטו אנשים הדומים למכרי, כך היתה אמא אשפית בלמצוא קווי דמיון בין אנשים לכפיליהם, והייגו הולכות יחד בשדרה, היא צוחקת כל הזמן, הגה דודה גולדה, תמיד נושאת סלים כבדים, המסכנה, ותראי הנה אדון סולומון, ואני מצביעה למדרכה שממול ועונה לה, והנה איינשטיין. ובכלל, אני מוצאת את עצמי נוהגת יותר ויותר כאמא, מוסיפה תמיד מים רתוחים לכוס תה שנתרוקנה, מחלקת פרוסה לשני חצאים, מחכה שעות אצל החלון לאיזה דבר שלעולם לא מגיע. בעצם, כשנותנים על כך את הדעת, הרי שלא רק הפרצופים דומים, אלא גם המחשבות. כמה מחשבות ורעיונות כבר מתחוללים ברגע אחד בעולם? מוכרח להיות שמתקיימים אותם צירופים, כלומר שברגע זה סובבים אותי בני אדם שדומים במראה לאוסף של אנשים אחרים, במקום אחר, וחושבים על אותם דברים, ועושים את אותם המעשים... קופסאות קופסאות, בתיהם נערמים בקוביות טטריס תלת-מימדי, ומכוניותיהם 88 מונחות לצידי הדרך כחביות פח שנתגלגלו הנה, מתלהטות בשמש ומצטננות באוויר ערביים. ובני האדם מסתובבים ברחוב, בשעות של לפנות ערב, כאילו זה דבר רגיל, ורק לי נראה העניין די מוזר. כל הדמויות האלה, אני חושבת, ראשי מרחף כרדאר בתנועה מוגברת, חיישן שנכנס ללולאה אינסופית מחוסר הבנה, מכנסי הג'ינס מתהדקים עוד יותר סביב ירכי, חיזוק לביטחון עצמי שזקוק להגנה מלכתחילה. כמו קיפוד, אני קצת מרגישה. מטפסת על שפת המדרכה, מבחינה בצמד הקבוע, זרוקים חסרי בית, מעונם בתחנת האוטובוס שממול, מגודלי שיער ואף-על-פי-כן אינם קבצנים פושטי-יד. אילו היו נותנים להם בית, מים חמים, אוכל נקי ומבושל, האם עדיין היו בוחרים לחזור אל הרחוב? הם גראים מרוצים דיים, רכונים על שק רכושם היחיד. גם אני הייתי מוותרת ונפרדת מכל רכושי בקלות רבה, מלבד אולי מדיסקט שמכיל את התוכניות היותר ייחודיות שכתבתי, מכמה קבצי מכתבים, מתעודות זיהוי, מדולרים, מתמונות אישיות ומקליידוסקופ שאהוב עלי במיוחד. וזה הכל. "עזוב, לא צריך לשים צילינדר חדש. המנוע הזה עוד לא גמור. תשמע לי ואל תחליף את זה עכשיו." קולות אלו נשמעו קרובים, מכיוונם של שני אופנוענים רכונים על רכבם, ודווקא לא כפי שניתן היה לנחש, מפינתם של שני הזרוקים עליהם התעכב קודם מבטי, אלה אינם מדברים בין כה וכה, כאומרים בעיניהם מה יש לנו כבר להגיד על העולם הזה, שלא תוכלו לראות בעצמכם מהפינה בה אתם מונחים כרגע? "אתה בטוח שאפשר לתקן את זה?" מבטו מסגיר את מחשבותיו, מכיר את אלה שאוהבים לזחול מתחת למנוע, מתנשפים, מתלכלכים, ובסוף יוצאים ופושטים ידיהם בתנוחה של חוסר אונים מטופש וחיוך של התנצלות. "בטח. אפשר לסדר את זה לבד בלי בעיות. חבל על הכסף," "הנה היא מגיעה, 11," ג'אד מזדקף ואומר לחברו, "את התחת הזה אני כבר מכיר," ובתנועה איטית ואצילית, מניע את ראשו לשלום, החיוך בהתאם. "קבצנייך שמחים," הוא אומר לי וידו מורה כלפי הצמד הזרוק בתחנה כאילו קרא את מחשבותי עוד לפני שעברתי את הכביש. מה עוד הוא יודע עלי, ג'אד? ג'אד יודע היכן אני גרה. הוא הוביל אותי באותו לילה של הטטרון בקול-מנוע ובביטחון מלא אל שביל הכניסה של מבצרי על החוף. ללא אומר, ללא מבט אחד, ירדתי אז מהאופנוע, מתנתקת מחום גופו שזרם אלי מגבו, כמו ללא ידיעתו, ללא התכוונות, ונעתי בקלילות, לא, בעצם בכבדות, אל תוך הבית, צינה של בוקר קידמה את מחשופי. מה עוד הוא יודע עלי? ג'אד? נראה באיפוקו שאפילו ידע את בדידותי, ואת 'איסור' הכניסה לזרים שגזרתי על מעוני. 59 אינני נעצרת, ולא מסגירה בדל סימן של הפתעה. אבל למה נפל הבאגט מהיד? כמו משקולת כבדה אני מרימה אותו, ממששת מכנס צמוד, חשבתי שיש לי כיסים, איפה אניח את כף ידי הפנויה עד שזו תשוב לאחוז בלחם, כל זה מתרחש בשבריר של שנייה אך נראה ארוך ומייגע. זוקפת את עורפי, מכוונת קודקוד לשמיים, ורגלי שלוחות כמו אצה לי דרכי אל חנות הצילום, כאילו דווקא עכשיו כשאני בדרך אליהם, ייסגרו בפני הדלתות רגע לפני שאגיע. זה קורה לפעמים. בדרכי חזרה כבר ידעתי שאעצור. ג'אד הציץ בשעונו, כאילו מדד לי זמן, הלוך וחזור. אני את שעוני איבדתי אז, לפני שלוש שנים, הזמן נעצר מלכת, אתה אולי קורא לזה פסק זמן, ואני חושבת לעצמי - זֶמַן פָּסְק - פסק דין אכזרי, למשהו שיכול היה להיות באמת. ושוב אינני צריכה לשעון, הפריט העיקש הזה, הרבה מחשבות על הזמן יש לי, ואיך לשחק בו בלמתוח ולכווץ, להכניסו ולהוציאו כמימד בחיי. ג'אד התכופף להציץ בגבינה שבידי, ריחו כשמן זית, שולח אצבעותיו לבצוע חתיכה ממנה, "מממ... איזה גבינה יפה," גיחך לעצמו; להגיד על גבינה שהיא יפה זה כמו לומר על לחם שהוא חכם. "אפשר לטעום?" "בטח." ג'אד הסתכל בתמונות שבידי השנייה בהתעניינות של מה-נשמע, ובואי נראה מה יש לך פה? ונענע בראשו כמכיר את החוף שלנו בסנסטיקו, כפי שהוא נראה בתמונה מעל הצוק, ואת האווירה שניסיתי לתפוס בצילום, תמונה ישנה, ואומרת בציניות לחפות על צביטה שבלב, "ארץ נוי אביונה" כהמשך ל'קבצנייך שמחים', והוא מרוצה מההבנה שנוצרה בינינו במילים ספורות ובחיוך ואצבע נו-נו-נו של המורה לספרות, הוא מקניט, "אוקסימורון, הא? אוקסימורון,* כאילו איזה יופי שקלטת אותי. ובאותו הנהון ידעני הסתכל בתמונה הבאה, בניין פינתי אפור הנראה בקצה רחוב אירופאי, גם זו תמונה ישנה ואני אף לא יודעת היכן צולמה ומתי, מחטטת בזיכרוני, פותחת תאים, מציצה לתוכם למצוא את מקור התמונה שבידי, מנסה לפתור את מבוכתי הפנימית, נזכרת, בערך, בהזדמנות בה לקח אאא[ את המצלמה לאחת מנסיעותיו. איך אפשר להסביר את חוסר התושייה שלי במקרה הזה? איך לא חשבתי קודם שהפילם הישן הזה יכול לגלות לי משהו. המצלמה העלתה אבק במדף העליון של הספרייה, שם בולטת יותר ויותר טביעת אצבעו של אא מאותה הפעם שהסביר לי בגרף אחד פשוט מאוד, את תיאורית השפעת המחשבים על חייו של האדם. ורק שקועה הייתי, ועסוקה ללא הרף בחיפוש אובססיבי ברשתות מחשבים סטריליות ולא שמתי לב לרמזים וסימני דרך שבתוך הבית. לא ברור אם ג'אד אכן הכיר את הבניין שבתמונה, או רק הביע שותפות והזדהות, הלא כך נוהגים בשיחת חולין, בה אינך מקשיב באמת אבל בכל זאת מעוניין להמשיך את רצף הפגישה. בכל אופן, כאשר המשכתי להפוך את התמונות, וכבר הופיע שם בן אחותי, משחק בחצר האחורית, תמונה הרבה יותר מאוחרת, הוא אמר פתאום "פאריס," כממשיך בטבעיות איזו שיחה מהתמונה הקודמת, "פאריס, ארץ נוי אמיתית." "אתה בטוח?" אופס, בכל זאת הסגרתי את ההפתעה והמבוכה שלי מן התמונה הזרה לי. דינג-דונג, עוד אחד מהנהוני ראשו הסודיים והסתומים, כן ולא, של ג'אד. בכעס אני מיישרת את התמונות יפה-יפה, מכניסה אותן לחבילה המקורית ומתרחקת משם. כך, רוצה או לא רוצה, זה לא משנה, קצה החבל בידיו ואני מתמסרת לאצבעותיו, מריונטה של חוסר ברירה. אבל גם הנאה יש בכך, להיות מובלת, כוח עליון, נגיד ש-ג'אד הוא השליח שלי, אבל מה הוא רוצה ממני? שלית לדבר אווירה. וגם מבחינה ספרותית, אפשר לחשוב, הוא עושה שליחות מסוימת. האם ג'אד עצמו יודע שהוא שליח? ג'אד עוקב אחרי, הוא אינו לבדו, אופנועו לצידו, עד אשר נגלה לפנינו הים, והשביל המוביל אל הבית. מכבד את פרטיותי הוא שוב נעלם, ואני לבדי מול השקיעה המאיימת ומפתה ומתעתעת בי, אא ניבט אלי מכל זווית אפשרית, ושנות היכרותינו חולפות מול עיני מתוך בליל של פילמים ישנים, ואנחנו הרי מעולם לא נסענו יחד לקונטינְנט, ולא היינו בפאריס. +1 סוס טרויאןי לא בים התיכוני הזה נפגשו דרכיהם, אך כאן הן נפרדו. לא מתמיד היה | עולמם מול הים. אאא היה עסוק אז בנחישות רבה בבניית הַקריירה המקצועית שלו בחכרת טייק-היי. אהה, כמה שהוא התגאה איך בעצמו הגה את שם החברה, וזו נסקה גבוה-גבוה בשוק האמריקאי של טכנולוגיות עתירות ידע, מה שנקרא היי-טק, אבל לא רק בעזרת השם המתוחכם. זה עתה הגיע מן החוף המזרחי, שם סיים את לימודיו, בהצטיינות כמובן, והספיק להתנסות ולרחרח את עולם העסקים בצד ההוא של היבשת עוד לפני שיצא מערבה לכינוס של כמה ימים, ונשאר. בחברת טייק-היי, ובכלל בעמק הסיליקון - מצא חן בעיניו השילוב בין התחום המקצועי והצורך בניהול חדשני ואסרטיבי לקידום ושיווק, וחש במיצוי מלא של כישוריו בתחומים הללו, אא היה משחק בחומרים שברשותו, כילד הבונה ערים שלמות בלָגו, כנער המעיף טיסנים בשלט-רחוק, נהנה ממבטי ההתפעלות בהוכיחו בקיאות רבה בתחום המיכון ושליטה ביחסי אנוש, בקיצור, באותה תקופה של חייו הרגיש ממש על הגובה, ומאיפה שאב לאישיותו את האלמנטים האלו? בטח שלא בירושה מאבותיו, למרות היותו דור חדש שנולד כבר באמריקה, ובטח שלא מאבות -אבותיו. "אני לא אוהב להרגיש מרומה," אמר למזכירתו הנאמנה, אלינה. אבל ברור שהוא מכיר טוב טוב את ההרגשה הזאת. "אותי אף אחד לא יסובב, ועוד באצבע הקטנה, כי אז אני מתחיל להתעצבן. וזה כבר לא כדאי." ואלינה עשתה מיד פרצוף של מבינה את העסק, מזל שהיא נזכרת לשלוף את הפרצוף המתאים +2 בזמן המתאים, זה מה שעושה אותה למזכירה טובה כל כך. ביקש שתשיג לו מייד את המומחה הרציני ביותר לאבטחת מערכות מחשב. 'שיטת היועצים' שנהג בה מאז ימי נעוריו הוכיחה את עצמה ואין שום סיבה לסטות ממנה, "ואל תגידי לסטיב אף מילה בינתיים." ברור, הרי סטיב הוא זה שהבטיח לו, בתוקף היותו התוכניתן הראשי ו'מומחה גדול ב-אזא1', שהמערכת בטייק-היי מוגנת לחלוטין, ושהמחשב בעצמו מצפין את כל הסיסמאות כך שאף אחד לא יוכל לנחש אותן ולפרוץ אליו. זו לא הפעם הראשונה שסטיב מפשל. כשקנתה חברת טייק-היי את המסופים הצבעוניים הראשונים, תכנן סטיב מסכי דוחות צפופים ביותר וניצל את המסך במלואו בכך שהפריד בין הטורים על-ידי הפרדת צבעים ולא על-ידי רווחים. סטיב ידע ש- אא עיוור צבעים. באותו זמן עבדה 11 בחברת יעוץ לענייני אבטחת מידע במחשבים. מובלת בחוש צדק קפדני שאביה שזר לתודעתה מאז ימי ילדותה כבת טיפוחיו. כשתגדלי, ואולי תהיי שופטת כמוני, תביני את גדולתה של הספקנות, היה אומר בעוד הוא מתגלח והיא ישובה מאחוריו על שפת האמבטיה הישנה, קשובה אל פניו המלביגים המשתקפים בראי, מגרדת בצפורניה הקטנות פירורי אמייל מתקלפים. מוּנעת ביצר המשחקים והסקרנות, לפתור בעיות, פריצות וליקויי בטיחות במערכות המחשבים של לקוחותיה במקצוענות פרפקציוניסטית - היתה מגיעה למשרדם. בואו נראה מה קורה פה, איפה הדלת הפרוצה? מי זה שהעז להתחכם לכם, אנחנו נראה לו מה זה. גם הקפידה להחזיר להם מיד את הביטחון העצמי, קצת בייבי-סיטָריות, אמרה. והם מרוצים. את חופשתה האחרונה בישראל העבירה במתן סעד לדודתה הגוססת בטראומה נוראית, ומשחזרה לעבודה דרשה להיות מוצבת בסניף האמריקאי באופן מיידי, שכן ידעה שעתה צר המקום לה, לאמה ולאביה באותה הארץ. טבעי היה הדבר, כאשר נתקל אא לראשונה בסוגיית אבטחת המידע בחברה, בעת שפיקח על הרחבת רשת התקשורת במקום, שיפנה ליעוץ מקצועי לחברה בה עבדה 11. "תשיגי לי את המומחה הכי רציני בשוק", ציווה, ואלינה כמובן השיגה מידע מהיר ומהימן מחברת 'כל-יכול' הצדה ראשים בשוק הטכני ושולחת אותם לכל דיכפין. "אני מדברת מחברת טייק-היי," אינפפה לתוך השפופרת, "מה זאת אומרת שאת לא מבינה מה בדיוק אנחנו מחפשים, פשוט מאוד, תבררי מי נותן שירותי יעוץ ואבטחת נתונים בחברות מחשבים אחרות, אה, הם משתמשים באנשים שלהם? אז תבדקי למשל מי יעץ לאינטון כשעלו שם על פרשת גניבת קווי הטלפון, קראתי על כך בעיתון לפני יותר משבועיים, אז אני מחכה לטלפון ממך, תזכרי אותי, אלינה, חברת טייק-היי," הרי זמן קצר לאחר מכן הוכחה הפנייה הזאת כצורך חיוגי, כאשר אא! חשד בניסיונות ה'ריגולי 5 שהפעילה נגדם ככל הנראה חברת אינטון המתחרה, רגע לפני ההכרזה על המוצר החדש. אמנם לא חדירה ממשית, ומי בכלל אמר שיד אינטון בדבר, אבל אא מדבר ומחליט מהבטן, ביחוד כשמדובר בעניינים שאינם מעולם המושגים הקרובים מיידית אליו, וביחוד החודש, שבו כל-כולו קשוב להיבט השיווקי של התיזמון בגמר תכנון הצ'יפים, והכרזתם בפני העולם הרחב. פספוס במועד הקריטי הזה יתקבל כאילו מישהו תקע מזלג בסופלָה, רגע לפני הוצאתו מהתנור, כולו תפיחה ומוכנות וגאווה אוורירית, דוגמא טובה רק לשָפִים ונשים... כשדלת המעלית נפתחה הרגישה 11 שזוהי הרבה יותר מדלת חשמלית ומסורבלת, וכשטיפסה במדרגות הנותרות ידעה בניחוש נסער שאלו הן מדרגות של מפנה. בעורפה חשה בנשימתו של הגבר שמשך את תשומת ליבה עוד כשעלה איתה במעלית, ויצא אחריה לכיוון המדרגות. הוא לא הרים את מבטו אל החץ עם השלט לחברת טייק-היי, קרבתו הציפה אותה בריח מוכר שנשכח, נעים וזכור-לטוב מילדוּת. פגישתם הראשונה היתה מרשימה בהחלט, אך לא סיפקה עילה לרכילות הרגילה של מזכירות המחלקה. אלינה, הבוחשת הראשית בקדירה, ידענית כל הנסתר והנגלה גם יחד, זקפה אמנם את גבותיה, אך מיד קיפלה אותן בחזרה להצל על אפה המחודד. ידוע ידעה את סודו של אאו, בן תרבות זרה, שאינו כפי שמעידה עליו חזותו, אלא שמרן חצוי בין עולמות שמבית ומחוץ, התרחק משורשיו אל הצד השני של היבשת, חצה אוקיינוס לברוח מתרבות סוככת. ואומרים שאפילו שידוך, גערה בתולה ומבוישת, מחכה לו שם בכפר הולדתו, ושסיבת היותו עיוור צבעים, עד כמה שזה נשמע מוזר, נעוצה בעובדת עולמו החצוי לשחור ולבן. אלינה גם הכירה את הידוע לכל על אורח חייה של 11, שמתגוררת עם חברתה הבלונדינית ומופיעה איתה לאירועים חברתיים ולקונצרטים. אומרים שהן לסביות. שבזבוז עליהן. מה איכפת - שיגידו מה שהם רוצים. הכי אוהבת לראות את מבטי ההפתעה ברגע ההתבדות. הרי זו קהילה קטנה. עולם העסקים של סֶנסְטִיקו. אם כן, אלינה היתה פנויה מעיסוקי השדכנות והרכילות החביבים עליה, כדי לערוך היכרות ראשונית בין השניים שנכנסו זה עתה אל המשרד. "אה, זו את, מהמעלית," ו-11 נרעדה כמקבלת מחמאה, גם הוא שם לב. "לא נותר לי אלא ללחוץ את ידך ולברכך ע560118 .18 6מזסס|6\ " . "מיס," מתקנת אותו [1 כבדרך אגב, כמו בסרטים של שנות החמישים אבל בלי נגיעה קלה בכובע שאיננו, ומנסה לדלות מדמיונה שם ברזילאי הולם. "נעים מאוד להכיר אותך, חורחה, בורחה או שמא חואן?" הוא איננו אמריקאי, זה בטוח, מתחשבנת [1 בניחושים מהירים עם עצמה. 4 ירק מצד אבא, ברשותך," קרא את מחשבותיה, "אבל הוא כבר אמריקאי לכל דבר, וכך גם גידל אותי מצעירותי. ואיך זה עלה בדעתך שאני ברזילאי במקור?" "11מ/, אני מודה שהמבטא לא מובהק, אבל אחרי שמזהים באופן כללי את הדרום-אמריקאיות, אפשר לנחש בשיטת האלימינציה שאתה מברזיל.* "אני מבין," בחיוך ציני, "את פועלת בשיטת האלימינציה של האסוציאציה, והאינטואיציה של האינטונציה". ככה הוא צחק עליה. "וגם הריח שלך," גילתה במבוכתה את הטוד האינטימי שהרעיד לפני רגע את מה שמתחת לסוודר. "הריח מזכיר לי את החבר'ה שלי מבית-ספר, הם היו עולים חדשים מברזיל והיה להם ריח מיוחד שלא נשכח ממני," "ומה חדש בארץ הקודש," הוא שאל, מסרב לחדול מה- 41%ד ,5141.1. "אני רואה שגם אתה עשית עבודת הכנה לגבי." "כן, יש לי ערוצים משלי," חייך אא והציע לעבור סוף-סוף לפסים יותר ענייניים ומקצועיים. ברוך השם שהחלק הזה נגמר. "את חושבת שזה וירוס?" שאל במסדרון כשהוא מכוון אותה לחדרו. צחקה: "חשבתי שאתם שומרים על היגיינה מינימלית במפעל הזה." צחקה גם אלינה וקולה מתרחק כשנסגרה אחריהם דלת משרדו. "לא, זה לא נשמע לי כמו וירוס לפי התיאור שקיבלתי בטלפון." "אולי תסבירי לי קודם כל, איך זה יכול להיות שהסיסמא הפרטית והמיוחדת שהתקנתי בעצמי לחשבון המחשב שלי - כן אני יודע שחשבון זה לא רק בבנק - אותה הסיסמא אשר מוגדרת בפי המומחים כמפתח ייחודי של כספת, ואשר הוצפנה בצופן שאינו ניתן לפענוח, גלויה עתה וידועה לפורץ הזה, והוא יכול להיכנס, להסתובב ולעשות כרצונו בין הקבצים שלי?" "מה יש, לא שמעת על טוסים טרויאנים? מספיק שאחד המשתמשים בחר בסיסמא פשוטה וטריוויאלית, הא לך דוגמא טובה," ופה היה עליה להוכיח את עבודת הבית שהכינה ולהראות לו שיש במערכת של טייק-היי אחד בשם אסא שבחר בסיסמא פשוטה של היפוך אותיות - א₪0ו/אגז. והכסילה הזאת, שמה רוזה, בוחרת כסיסמא את המילה מרציפן, כמה קל לנחש את הצירופים הללו, או תאריכי לידה או מספרי טלפון שנבחרים כסיסמאות. "אין שום בעיה לחדור דרך אותו החשבון, ולהפיץ תוכנית משלך אשר תחקה את תהליך קליטת הזיהוי של המשתמש. תוכנית אשר תופעל כתחליף למקורית, ותבקש ממך להקיש א1.001 ו-0.2/ו455/ כרגיל, רק תבלע באין רואה את הסודות האלו, אחר-כך תחזיר את השליטה אל מערכת ההפעלה והכל עבר בשלום, הוא בפנים. כמו שאמרתי, סוס טרויאני." "נו, ולמה דווקא אצלי הוא התנחל?" 45 "אל תשלה את עצמך. זה קורה לכולם ובכל מקום. אפילו בבנקים ובמערכות ביטחוניות. אבל מסיבות מובנות אף אחד לא מפרסם." "אז מה קורה עכשיו? את מבטלת את החשבונות האלה או חוסמת אותם מחדש?" הלנה בת זאוס, כך אאן לעצמו, יפהפיה שכמותך, שלי את כעת, ומה איכפת לי מההבטחות של אפרודיטה בטרויה. "נכון, אין שום בעיה לסגור כרגע את הפירצה הזאת, כמו את יתר החשבונות שאינם מוצפנים היטב, להחליף את כל הסיסמאות ולחסום את דרכו של הפורץ הנוצץ, לקצץ את רגליו ולקשקש לו את הביצים כבר בתחילת דרכו, אבל אני במקומך הייתי נותנת לו לבצע את כל מה שתכנן, ועוקבת אחר מעשיו, צעד אחר צעד, עירום וחסר כסות, תחת זכוכית מגדלת שתפתח לנו חלון שקוף ומרווח לצעדיו היחפים, עד לרגע שנאתר אותו ונחליט להתלבש עליו.* "זה מוצא חן בעיני," אמר, התיישב, קם, התהלך, צעד ועוד אחד, התיישב שוב והמשיך להקשיב, מסמן ל-11 שהבמה שוב שלה, והוא - מוכן לקלוט אותה, תוהה רק כמה זמן היא תוכל לרתק אותו כך. "גם אתה קצת פריק של מחשבים, אלא שעוד לא יצאת מהארון. עכשיו תראה, הדבר הבא שיבצע אותו אורח לא-קרוא, הוא לקחת לעצמו את זכויות ה-5112001(888, את שרביטו של דיקטטור הממלכה של מערכת הפעלת המחשב, בעל הפריבילגיות המוחלטות, על פיו יישק כל דבר, והשאלה היא רק באיזו שיטה יבחר כדי לבצע את זה." אמרה 11 והחלה למנות את האפשרויות. "ולשם כך נצטרך עוד קצת לחכות, ולראות." "הייתי אומר שהשאלה היותר חשובה שמעסיקה אותי כעת היא מה בדיוק רוצה הברנש לעשות לכשיזכה באותן פריבילגיות." פה מורגש ההבדל בין מה שמעניין אותו ומה שבראש שלה, חושב אצן. לעולם, תהיה היא עסוקה באיך, והוא - בלָמה... מדגיש את ההברה 'לָכשָ' כחולק על תצפיותיה רוויות הנחת. אבל היא איננה מתנשאת. יש בה איזו עדינות שמנעימה לו את השהייה בחדר הזה, במחיצתה. "אז ככה," היא ממשיכה בשאלות שמעסיקות דווקא אותה, "במערכת קיימות תוכניות רבות, דימונים, כך הן נקראות בשפתנו, אשר לצורך פעולתן ניתנו להן זכויות של ה-881588ק50, כלומר, השתלטות עליהן תַקְנָה לכל משתמש רגיל את הזכויות שתאפשרנה לו לנהוג כרצונו, ואף לשלוט בכל רכיבי המערכת ובכל יתר המשתמשים בה." כמו שהיא משתלטת ברגעים אלו עליו ועל מערכת ההפעלה שלו, חושב ומפטיר כלפיה, "גם את דימונית שכמותך," "תראה, אתה ממציא לי כינויים, ובינתיים הברנש הסתלק לו מאיזור הפשע. נראה לי שהוא גמר להיום.* 46 "וגם אנחנו. כבר מאוחר!" היה רוצה להישאר איתה להמשך הערב... "לא לפני שאני משאירה פה מלכודת קטנה, תוכנית משלי, רואה ואינה נראית, שתתריע בפעם הבאה שהאורח יזדמן לחצרך, אל תדאג, גם התוכניתנים שלך לא ירגישו בפעולתה, גם מבחינתם היא תהיה שקופה לחלוטין. לא, באמת, אל תדאג, חוק נגד האזנות סתר עדיין לא חל על עולם המחשבים. רק עוד דבר אחד, בוא נחבר מדפסת אל המסוף הקבוע שלך, כך שגם אם לא נגיע מיד עם ההתרעה, בכל זאת יחכו לנו עקבות ממשיים על גבי הנייר המודפס." "טוב מאוד. תגמרי את העניינים, ובואי נצא מפה. ותרשי לי להזמין אותך לנצ'וס, יש אחד מצוין בעיר התחתית, כך אומרים. מגיע לך, ואני מת מרעב." הבחורה הזאת עושה לו תיאבון ומעוררת את כל המיצים. [! קיבלה את ההזמנה, בתנאי שיסעו בדרך שאינה מוכרת לה עדיין. "נדרתי נדר, " סיפרה, "שבכל פעם שאסע ל-תעוסד משוסכ] .5.7 יהיה זה במסלול שונה מקודמיו, מסלול שמעולם לא ניסיתי." בדרך, עלו על גל ירוק, דהרו לקצה השני של העיר, אא התרווח מול ההגה כפרש, כשייח ערבי אשר חטף יפהפיה בעמק, המשיך ברכיבה אל ההר, סוף-סוף הגיע גם תורו להרשים אותה קצת, יותר טוב לה שתבין איך מסתדרים בג'ונגל של החיים, אולי מומחית במחשבים, אבל בחיים הרי היא שברירית וחסרת ניסיון... ואילו 11 היתה תוהה ומשועשעת, למה כל הגברים מרגישים שהם יכולים לכבוש את ליבה בנהיגה? זה לא שדה ציד... אומרים שאפשר להכיר גברים על פי דרך נהיגתם בכביש, וליזה מרחיקה לכת וטוענת שגם על פי אכילתם והדרך שהם עושים אהבה ובכל דבר, כמו הולוגרמה שתחתוך אותה ותתבונן בחלקה, עדיין תראה תמיר את התמונה כולה. "אם את יודעת כל כך טוב מה יקרה בכל המהלכים של פריצת מחשב," אא שובר את השקט, "אז איך זה ש...? הרי כבר היית יכולה מזמן לפרוץ בעצמך, ואפילו לא כדי לבצע איזה פשע, מספיק שתוכיחי לכל ההדיוטות שהמחשב שלהם לא מוגן בכלל! רק להתגנב ולהשאיר סימן קטן, והם בידיים שלך, לא?" שאל ועיניו נוצצות מהרעיון המבריק, כאשר נעצרו לראשונה ברמזור אדום. לפעמים 11 לוקחת באופן אישי את מצב הרמזורים. אור ירוק הוא סימן למזל. אור אדום כאילו משהו אישי נגדה. אנשים מוצאים לעצמם סמלים של מזל וחוסר-מזל בדברים הקטנים של היומיום, כזאת היא גם 11, שמאמינה בסימנים, במספרים ובצירופי מקרים, כמו מספר המדרגות בעלייה למשרדי טייק-היי, כמו גם להביט במקרה בשעון בדיוק כשהשעה 11:11, "נו איך אתה חושב שהגעתי לאינטון?" צחקה צחוק גדול אל תקרת המכונית, ועיניו של אא מתגלגלות על פי קצב תנועת גלגלי מוחו, "יה ממזרה שכמותך, 17 גם אצלי שתלת איזה נזק-בזק כדי לקבל הזמנת עבודה?" "לא, עם אינטון זה היה קצת אחרת. שם היה עניין עם חבר שלמד איתי עוד באוניברסיטה וידע בדיוק מה אנחנו יכולים לעשות יחד, אבל היה צורך ב-21151 קטן אחד כדי לשכנע אותו לקרוא לי, אז ביקרתי ערב אחד במערכת שלו. בזמן שהוא עבד. כשחשב שהוא הטרמינל היחידי שעדיין מחובר למחשב, הזכרתי לו את קיומי. באמת דבר פעוט." והיא איננה עונה לשאלה הפשוטה שלו, ולא מזכירה אפילו איך הגיעה לטייק-היי. אה, בעצם אלינה קראה לה לבוא, בעצם הוא אמר לאלינה להביא אותה. בפגישה הבאה אצ[ חסר סבלנות וטורח להזכיר: שחווחו'ד, זה הסוד שלנו. "אני לא יכול להרשות לעצמי עכשיו זרים במערכת," וכעסו ניכר בקולו ובעיניו הבורקות ואדמומית לחייו ותיפוף ברך עצבנית על גב השולחן, "אני לא רוצה מסתגנים בסביבת הפיתוח שלנו. לא מעניין אותי יותר מי הוא ומה הוא, רק שיעלם לי מהעיניים, ומהמסך,* "055 מצד מף'ס/ .0" הפירצה הזו היתה קלה לתיקון ו-11 הבטיחה להקדיש את היום שלמחרת לבדיקה יסודית של כל הבקעים בבטיחות המערכת, פרצות הקוראות לגנב, ולפעולות מגע הכרחיות. "יש תעודת ביטוח?" - שאלתו של אא בסוף היום, שנשאלה בשיא הרצינות, שלפה פרצי צחוק היסטריים ממקומות בהם הסתתרו אלה וחיכו לבקוע כבר שעות רבות. הם חשו הקלה ושמחה מעורבת בצער הפרידה מהמציץ שהעז, ועשה בשלהם כבתוך שלו, ונדחף וחיבר אותם יחד. עוד שעות ישבו זה מול זו, לוחשים ומקשקשים, מסרבים לסגור את הפרשה. "האם ניקח גם את גופינו איתנו?" שאל אא כשלבשו מעילים והחליטו להמשיך את הבילוי במסעדה של אתמול, והסביר, "לפעמים בא לי להיפרד מהגוף שלי, להשאיר אותו ככלי מיותר ולצאת בלעדיו, ומה איתך?* יצאו בהתלהבות אל תוך הלילה הקריר, מלאי מרץ מחודש ורוח-שטות של הצלחה, כאילו זה עתה החלו הרפתקה חדשה, ההרפתקה האמיתית. הגה מתחיל המשחק, רכבל בין שקר לאמת, בין חצי-אמת לכולה, בין האמת לזאת המושלמת, בין הכל לאינסוף, בין הכל ללא כלום, אם יש לכם אומץ. בחוץ במגרש החנייה, הם נצמדו לקיר, נשענים על הגדר כילדים נמלטים בשחקם שוטרים וגנבים, מתנשפים מריגושיהם, ו-אא שולף סיגריה מתוקה מגולגלת למשעי עם חשיש מעודן, כיאה ליאפים המשיגים את המשובח ביותר, הוי כמה פשוט וטבעי הדבר בארץ הזאת, ומגיש אותה אל שפתיה המשתפלות בפתיחה חושנית, סוף-סוף הרגישה 11 את טעמה הבִּיפִי של פרטנריות המתקיימת גם בעומק גם בגובה. עד 8 כה חילקה את העישונים רק עם ויוי, דוברת שפתה הפנימית והפרטית, חברתה קרובתה היחידה באמת, ושמחה מאוד. "מה אמרת שאבא שלך עושה?" "כן," היא צוחקת בשחרור, "שוד ושבר, האבא שופט, והבת קרימינלית..." את המעטפה עם צ'ק התשלום מחברת טייק-היי, בחתימתו של אא כמובן - מוזר, זו הפעם הראשונה שראתה את כתב ידו - קיבלה ופתחה (1 שבוע לאחר מכן, כשהיא מכורבלת בזרועותיו, כאילו נשארו חבוקים מאז אותו הלילה. את הצ'ק הבא קיבלו כבר יחד, מחברת 1..6.11%(0, עבור עבודתם המשותפת, ישירות אל מבצרם החדש שמעבר לצוק. 159 לְשֶם שמיים כשצבעי השמיים מתערבבים בצבע הים והאדמה והאופק כבר איננו מסנוור עד כדי להרגיז, אז אני מתכוננת לכבוד השקיעה, לכבוד הירידה אל הים, ככה זה. תמיד יורדים אל הים בשעות הבוקר המוקדמות או לקראת סוף היום. אלה היו הפגישות האמיתיות בינינו. את שמלתי הרחבה אני מרימה בשובבות שגזרתי על עצמי לכבודו של החוף. מדלגת במורד, מביטה לאחור, כביכול מחכה לבני לוויה נוספים. האם ג'אד עדיין בעקבותי או שניתן לי להתייחד לבדי עם רמזיו ועם זיכרונות אא המציצים מכל סלע ועיקול? כאן היינו חולמים את העתיד ומבררים את העבר. כאן גילינו אא ואני את האחרוּת. שם, בצוק של סנסטיקו, עוד גילינו את הדמיון, את פלאי חידת הזולת ואת קסם האהבה בין גבר לאשה, ככה זה. מי שעומד מאחורי ומעגבותי, הוא העומד, צחקוקי חבורת הילדים המשחקים על הגבעה שממול, מזכירים לי שירה מוכרת. "ימאנז'ה באה... ימאנז'ה באה מהים..." כך קרא אא בשירת באהיה ברזילאית, "היי! סירנה, סירנה בואי לשחק על החול..." בטוח שאלה לא השירים הנשמעים מרחוק מפי הילדים, אך באוזני הם מתנגנים מוכרים. אפילו לא היו הילדים שם, עדיין הייתי מדמיינת וממציאה שירה הבוקעת מרדיו מרוחק, לצידם של שני נערים מחוטטי פנים שוכבים על החוף וקוראים זה לזה את מכתבי האהבה שכתבו לאהובותיהן, אשר מעולם לא נשלחו... תמיד אותם שירים. 0 למדי אותי לשיר, היה אאן מבקש בכל הזדמנות. למדי אותי ואדע לשיר כמוך, כמו ידך האמונה על הציור, אני רוצה לשיר תמיד, גם רגע לפני מותי, בנעימות ובזמירות יתפוש אותי מלאך המוות, ולשם כך עלי לשיר, או לפחות לזמזם, בכל רגע מחיי. ככה זה. היו להם רגעי פיוט ושלווה, שירת אמאדו וחמדת-נפש. והיו רגעים של מעשה, "תכנון וייצור" קראו להם, מבשלים את הצעד הבא שעליהם לנקוט מול לקוחות עקשניים. כמו ממש בג'וב הראשון שבו עבדו יחד, בשיתוף פעולה, מיד לאחר ההתנסות הראשונית בטייק-היי. לקוחות עקשניים אמרתי? ועוד איך, לקוחות ממש מתים. באותו רגע בו גילו את חבורת הפקידים הגבזית שהזרימה למחשב בביטוח הלאומי תנועות כספיות פיקטיביות על שמם של מקבלי קצבאות אשר מתו מזמן, אוספים לכיסיהם התפוחים שטרות ירוקים, שטרות שאפילו תולעים לא נגעו בהם. אך כמובן, למראית עין, חסרונם לא פגע באיש, ולכן נתגלה באיחור רב. אז עלתה לראשונה השאלה הנצחית של עד כמה אפשר להיות רובין-הוּדים. ה'שיטה הממזרית' עבדה טוב והובילה אותם להצלחה גדולה. בהשקעה מינימלית של מחשב אישי וקו טלפון מחובר לְמורֶם, היו חודרים למערכות מחשבים בעמק הסיליקון, מותירים סימן קטן ובלתי-מזיק, כולל מספר הטלפון של חברת אומגה שהקימו למטרה זו, בביתם החדש והמבודד בצוק של סנסטיקו. מנהלי מערכות המחשבים שנחרדו מקלות החדירה לחצרם הפרטית היו משלמים כסף טוב ומנפיקים מיד הזמגת עבודה לשיפור התוכנה שתגן על מערכותיהם. בחודש הראשון הם קיבלו לידם 8,000 דולר, בחודש השני 20,000 דולר ובחצי שנה הקרובה זינקו רווחיהם לעשרות ומאות אלפים טובים של דולרים. הטלפון לא פסק מלצלצל בחברת אומגה, ומהר מאוד נזקקו לעובדים נוספים, כאלה המכירים מערכות מכל הסוגים, סא, 6כס, /3, ושאר צירופי אותיות של עולם המחשבים. אא היה משכנע-בחסד, והכיר בכך שמתאים לו ביותר להעסיק את ה'פריקים', ה'הקרים' של הדור החדש ולא דווקא את בוגרי האוגיברסיטאות המדופלמים. גם ידע את שפתם, והיה מצלצל לאחד כזה שאיתר בחושיו החדים, כמו ילדון הפלא מבוסטון, והיה אומר "לך יש את המוח, ולי יש את הכסף, כדאי שניפגש... סנסטיקו בחוף המערבי היא 'מקום לעניין'. החברה שלנו, אומגה, היא הכוח והכסף בהתגלמותו. למה שלא תבוא להשקיע פה את כשרונותיך המבוזבזים..." והם אכן הגיעו, ה'פריקים המטורללים' שמצאו מקום כלבבם בסנסטיקו ונלהבו מהרעיון שניתן להפוך את כשרונותיהם לכסף טוב. חברת אומגה פרחה ושגשגה, ואף פרצה שווקים למערכות ממשלתיות וביטחוניות בסקרמנטו, אך 11 עדיין לא שינתה את אופי העבודה המשפחתי של חבורת ההֶקָרים. כל אחד בזמנו ועל פי צו המוזה היה שוקע בפרויקט הפיצוח או הפענוח שלו לשעות רבות ויממות נמתחות, ולאחר מכן היו מתפרקים כולם במסיבות חשיש פרועות ובאובדן כל החושים. כך כשהגיעה אמו של אא לביקור בלתי-צפוי באחד מסופי השבוע הפחות סולידים, נאלצה 11 להרחיקה מאיזור ההתהוללות ולארח אותה לבדה בסטודיו שלה. זה לא היה גרוע במיוחד שכן גם אמו מציירת, ואוהבת להתפלסף על כוטית ויסקי, ו-1[ ששה לספק את סקרנותה שלה ולדעת עוד ועוד על ילדותו של אאאז. אז שמעה לראשונה את התיאוריה הפסיכולוגיסטית של אמו על עיוורון הצבעים שלו. ברור שרואים הכל בשחור-לבן כשנולדים בבית עם פיצול תרבויות, עם פערים של היסטוריה, ועם ניגודים של היסטריה, אמרה, ולא רצתה להאמין שבנה כבר מבחין בצבע הסגול מאז שחי עם [1, וטסה לה בחזרה לחוף המזרתי. הצלחתה של חברת אומגה, כמו גם הלך הרוח החופשי, והשראת אהבתם של ו-אא, והמסיבות המטורפות, עשו להם שם ופרסומת, ותוכניתנים רבים שמו להם כאתגר להתקבל לעבודה. אפשר לומר שטובי המוחות התרכזו להם שם על הצוק, והצדיקו כל אגורה ששולמה להם ברוחב לב, והכניסו לחברה מרשרשים ירוקים בשפע. אפשר לומר שחברת אומגה היתה ה'בייבי' שלהם. 11 חשקה בתינוק אמיתי אבל חשה בהתנגדותו של אאן, ברתיעתו, בניצני ריחוקו. אז הם שיחקו, שעשועי מיחשוב, צבירת כסף, הכרה ופרסום, ואירוח במסיבות סמים עליזות שלעולם אינן מסתיימות, לא היו הדברים היחידים שעניינו אותם. היתה להם פילוסופיה שלמה שהעסיקה את מוחם האנרגטי, לגבי האופן שבו משנים המחשבים את חייו של האדם. בוקר אחד הם התעוררו מסטולים, נוכחים בשאט נפש כיצד השתנו חייהם שלהם. בצלצל שכמותך, 11 אומרת, לאט לאט אתה מתקלף, וכולם בוכים. והתעקשה לסיים מיידית את הרפתקת סנסטיקו ולחזור לישראל. בכל אופן, כך סיכמה, כבר לא נשארו מסלולי נסיעה אל העיר אותם עוד לא ניסיתי, כך שאין לי כבר מה לחפש פה. בוא נסתלק! ו-אא, כמו ציפה להזמנה זו זה-מכבר, הסכים ללא כל התנגדות. את הצוק בסנסטיקו הם המירו בבית לחוף הים התיכון, שם גרו קודם הוריה של [1. שכונה סטרילית, צפונית לתל-אביב, מקום בו מתגוררים נובורישים ושגרירים ובעלי בסטות וכל מי שידו משגת אך נפשו אינה משגשגת. ובתל-אביב התנהלו העניינים כך. 1[ חזרה למקום עבודתה הקודם, והיתה משתייכת ומתראה עם חוגי השמאל, 'יפי הנפש' ההופכיים כביכול לחבורת סנסטיקו. חברותיה מתקנאות בה על החתיך הברזילאי שהביאה עמה ועושות לו 2 עיניים, רווקות כנשואות, כאילו יש סיכוי שעוד יגיע אליהן בסוף הסיבוב - אין פלא, כולם כבר מדברים על כך שנתערערו יחסיהם, של 'הזוג האידאלי', מאז שהגיעו לישראל. אא לומד את הארץ, יוצא לגיחות קצרות של סגירת זנבות בסנסטיקו, מהווה אטראקציה לא רק בין חברותיה, אלא נדרש שוב ושוב בין חוג מכריה השמאלנים, למרות הצהרתו על א-פוליטיות, להשוות את המשטר הברזילאי למה שקורה בישראל, ולהזדעזע. עם הוריה לא נפגשו, חלילה מלהגות חשד שכזה, חוץ מפגישה מקרית אחת שהיתה ל- אא עם אביה, כאשר הלך כמצוותה לבקר את מיטת חוליו של בן-דודה שנפצע בצבא. אז קיבל מתנת היכרות מהשופט, את ספרו של בגין, המרד, לחזור עם מסר ל-11, והמבין יבין. לא פעם הזהיר אותה זאן במבט ערמומי, כשהוא חוזר ממסעותיו הבלתי מוסברים, כיצד ייעלם סופית יום אחד בים המוות הגדול הזה אשר למרגלותיהם. בדרמאטיות היה מדקלם "בלילה שבו לא אחזור -" והיא אחריו "ליל תוגה הוא לי...", העדיפה להתעלם מסימני אזהרה המבשרים סכנה בלתי מפורשת, בבת שחוק היתה עונה, משחקת את תפקידה של אשת באהיה למודת חרדות-ים וחרוצת קמטים "מתוק למות בים...". הכי-הכי היו לנו הפגישות "לשם שמיים". אותם רגעי חדווה שהיינו מזהים במבט חטוף אחד לשני, שעות ארוכות לפני הירידה אל הים. מחכים בחוסר סבלנות לרגע בו נסיים את ענייני החולין ונתפנה לעשיית המצוות. לקדושה שלנו. כבר בשביל המוביל דרך ערוגות-ירק ותבלינים ריחניים, ביניהם עשב משובח ומטופח לגלגול סיגריות מתוקות ולפיטום מקטרת הכיף, אל המורד התלול הנסתר מחלונות הבית, היתה זוחלת ועולה התרגשות גדולה מכפות רגלי היחפות, הלאה אל השוקיים ואל הפרפרים המתעופפים בשיפולי בטני. פיק ברכיים ליווה את צעדי עד שהגענו אל הנקיק הפרטי שלנו, פטמותי כבר זקופות בחוצפה ספרותית, גם אתה היית להוט, קרן של תשוקה ושלהוב, ואני ידעתי שאנחנו שוב יוצאים למסע תענוגות חריף ומשכר כדרכנו בקודש. כלי המשחק שלנו הם אצות וצדפים וגופותינו המתרוננים והגודל שלך המפואר ובית שחיי הנמס כגלידה בקיץ, וחמוקיים. כולי בהירה ובוהקת מול צבע עורך השחום. אנחנו בעצמנו כלי משחק על לוח שחמט ענקי ומשורטט היטב. שחור ולבן. עוד ועוד אנחנו מאריכים בקודש, מותחים את רגעי החווה על חשבון קצהו של העבר ומקצתו של העתיד, מתאימים את עצמנו לקצב הגיאות המתרחשת. אני כל כך מתרגשת מזה, אמרתי, ממה, הוא שאל, אני לא יודעת, עניתי, מהכל, 8 ל- אא היתה כתובת קעקע על ירכו. סמל אצטקי עתיק מאבותיו? כשרואים כתובת קעקע ישר חושבים על בתי-כלא או הפלגה בים. אבל אא מעולם לא גילה את הסיפור שמאחורי הציור... ממששת את הקעקוע ככתב חרטומים המקבל את פירושו רק בעת מגע, אתה בעצמך מגדלור, כך אני מתריסה בהוצאת לשון, ובליטוף עשר אצבעות אתה מחזיר לי, במשחק האהוב עלינו; אם אני מגדלור אז את ים. אם אני ים אז אתה מים. אם אני מים אז את שיקוי. אם אני שיקוי אז אתה סם האהבה. אם אני סם אז את חשיש. אם אני חשיש אז אתה נרגילה. אם אני נרגילה אז בואי ותמצצי. הו הו, ופורץ בצחוק גדול. כשהוא צוחק אני משתגעת. שופעת חיוכי ממזרות ומבטי פיתוי, מתענגת על נשימותיו הקרובות, כמה שאני אוהבת את האוויר שלו, את הריח שלו, נעתקות מפינו כל המילים, שירת האהבה נהפכת למלמולים חסרי פשר ומובן. בוא אלי, בוא אלי, אני בטוחה, לחלוחה, רוצה אותך, ללא מנוחה, אחחח, תעשה בי, עד דמעה מלוחה. עד שתרד לטבור. ברחמי מתיקות רבה ומתפוררת. רואה אותך מרחוק ומקרוב, גם אתה שפך של מתיקות. מרוב בלבולת לא ברור אם אני יולדת אותך, או שאותך אני מקבלת, וברבות הימים אמצאך ואלד אותך מחדש. צווחת השחפים כקריאות דייגי באהיה בהתקרבם אל החוף, מעירה אותי עתה מהחולמניות שירדה עלי, כאשר מי הגאות מרטיבים את כפות רגלי ורוח קרירה גורמת לי להתעטש ולמשוך באפי. כך היינו מתעוררים חבוקים לעת לילה כשאיננו קולטים איך עבר לו הזמן מבלי שנרגיש, אלא שעכשיו אני לבר, שלוש שנים אחרי, עדיין שבויה בזיכרונות, הרי את מותרת - אבל מיותרת. רזה ודקיקה מתמיד, לא נוגעת עוד בעשבי העישונים שטיפחנו יחד, שוב לא מלאים שדי, אבל חוצפה ספרותית יש. רצית אותי רזה ועכשיו איפה אתה? כבר כשהתחלת להעלם בגיחותיך המיסתוריות כמו נתלשה ממני נקודת אחיזה, ולמרות שהכחשת הרגשתי שאתה נסחף למעמקים שלא אוכל להגיע אליהם ולגעת בהם, אז השמנתי לי כמו דובה קטנה ואתה צובט וצוחק על משמני, רציתי להיות בהריון. ואני נשבעת לעצמי שממחר אתחיל בדיאטה ואהיה כל כך רזה עד כי תתחיל להיבהל ולדאוג לי, גם אמא היתה מבססת את כל היחסים, ביחוד עם אבא, על סחטנות של דאגות וצרות, עד שדודה מתה, ואחר-כך גם, אבל אני 4 המשכתי לאכול ולהשמין, והאשמתי אותך שאין לנו מספיק אהבה, כי גם את זה למדתי בבית, להאשים בלית-ברירה, ואתה באת אלי לילה אחר לילה בניסיון לשנות אותי, ולפעמים כשרצית אותי אחרת, אמרתי בבקשה ואז, תפסל אותי איך שאתה רוצה, אני כמו בצק, ואתה עוצר במקום ליצור, מה אתה בעצם רוצה, מתניים יותר צרים, ומה עם הרגליים, תקצר אותן או שתאהב ארוכות. .1 /, קח אותי במלואי, אבל המשכתי להשמין. עכשיו אני רזה ואף אחד לא דואג, רק הנער מהמכולת. גאויות רבות שטפו את רגלי מאז שנעלמת מחיי, מאז שהלכת אל הים, עדיין לא ידעתי גבר אחר ורק המחשבה על כך מחרידה אותי ומבריחה אותי בחזרה אל הבדידות המעוגנת להפליא לצד המחשב שבבית, והטטריס. מתנערת מהחול שדבק בי וממששת בסתמיות את הלחלוחית שזרמה אל בין רגלי מכוח החלומות. מטפסת בכבדות אל הבית. לרדת מהעננים. להיפרד מהכאב עליו אני מתרפקת בעונג, בכל פעם מחדש. ד"ר קרנל אומר על הכאב והעונג, עד כמה הם דומים, למרות שאנו רגילים לחשוב עליהם כמושגים מנוגדים. אמנם, כפי שהוא מדגיש תמיד, את סיבת הכאב אנו מנסים לדחות מעלינו בכל מחיר, ובסיבת העונג אנו מבקשים לדבוק ללא הפרעה, אך כמו היפוכים אחרים, חושך ואור, שקט ורעש, פחד ואומץ לב, משמעותם משלימה זה את זה ומתקיימת בגלל חסרונו של ההיפוך. גם בכאב וגם בעונג יש איזה גיוס מלא של הנפש והאורגניזם כולו, לטובת העיסוק הבלתי נלאה בהרחקת החלק המכאיב או בקירוב הישות המענגת. הכל אז נראה פשוט מאוד, לטוב ולרע, כי דעתנו מוסחת מכל דבר אחר עד אשר נתמקד באופן טוטאלי בתענוג, כמו בכאב. בינתיים אני כבר בפאתי הבית. לא עוד הערוגות, לא עוד לטיפה אחרונה סביב קרסולי מעלי העשב האהוב, רק צמחי בר מלוחים בפרא. אין ברירה. לרדת מהעננים. קל להפליג בדמיונות ולבקר בעולמות אחרים. יותר קשה לקרב את הפנטאזיות אל קרקע מוצקה. כמוני, ואולי אף ביתר חריפות, היה אאא חווה את הקושי בהינתקות מ"רגעי הקדושה" והצורך לחזור אל המציאות. ההפרדה בין "מצבי הצבירה" השונים, היתה מתבקשת בעיקר כשחזרנו אל בין קירות הבית, אל משימות ומטלות היומיום. קשקוש הסירים במטבח, צלצול הטלפון בפינת העבודה או תיקון הסככה המתפוררת לאחר חורף - אלה שייכים היו באופן מוחלט וחד-משמעי לעולמות אחרים. 55 היו לו ל- אא שיטות מטורפות להנחית עלינו את תחושת האבסורד, אשר מיד היתה מפרקת אותנו מהקצוות שלא התמוססו שם על החוף. אני במטבח, חותכת סלט, ממששת בחושניות עגבניות שקטפנו כשעלינו חזרה מהים. מרגישה אותו קרב אלי מאחור, ריחני ביוצאו מן המקלחת ושערו רטוב ומשוך לאחור, טובל את אצבעותיו בצנצנת המיונז שעל השיש ומעביר את ידו בשערותיו. "אוי, סליחה" הוא עונה למבטי המשתומם וגבותי המורמות בסימן שאלה, "היה נדמה לי שזה קטשופ." שנינו מתפקעים בצחוק פרוע ומניעים את הראש בנדנוד של הבנה: "אהה, שלא נחשוב את עצמנו ליותר מדי..." 56 ְז'ה-ווּ בִּינָאַרִי מל חלם או בעידן הבילושים שקדם להערה של ג'אד בדרך למכולת, שהמחשב הזה שנקרא אוקסימורון ממוקם בפאריס דווקא? ואני כבר הייתי מדמיינת לעצמי שהמערכת נמצאת למשל אי-שם באלסקה, ביחוד כשזמני התגובה שלה היו איטיים במיוחד. כבר דמיינתי אפילו את הקור המצמרר, תעלות קרח אינסופיות בהן מונחים הכבלים של העברת הנתונים, שכובים בדממה 'אלחוטית', אף שכנעתי את עצמי לרגע שבגלל הקור העז מתעכבים הביטים הקפואים, אפס ואחד, אפס אפס ואחד, בדרכם הארוכה אלי. עתה, משנסתבר לי שאכן פאריסאי הוא, אוקסימורון, והחלטתי לחזור אליו בחיפושי, עזבתי לרגע קל את שולחן העבודה, הלא הוא זירת ההתרחשות בסופו של דבר, כדי להתקשט ולהתאפר ולשים עלי מחלצות גזורות היטב כיאה לאורחת בעיר האורות הקוקטית, בארץ האסתטיקה, הליפסטיק והנשים המטופחות. בושם צרפתי מפואר שהיה סגור באריזתו מאז נסיעתו האחרונה של אאן, גם הוא הגיע יומו וזכה להיפתח ולרענן את ריח חדר העבודה שלא זכורה בו שְמְצַת-נשיוּת מזה זמן רב. חגיגיות פריסאית על שום מה? ידעתי גם ידעתי שזו לי הפעם האחרונה והמכרעת לביקורי באוקסימורון, שאת כל הדרכים המובילות אליו, חוץ מזו האחרונה, כבר עברתי בניסיונותי, ואני שאפילו ל"תש10 תשסכ] .5.1 לא נסעתי באותו מסלול יותר מפעם אחת, לא אחזור על עצמי גם עכשיו, מי יודע בכמה צמתי תקשורת מחכים לי בהאזנה אלקשרונית, מלכודות של מודָמִים ותוכניות 1.1 מחכות להקפצה ברגע שאעבור שם, מי יודע, מי רוצה לדעת? 7 ה-4%/ הזה, בו טיילתי כבר בלאו הכי לא פעם, מה שנקרא 'דז'ה-וו בינארי', בחיפושי האובססיביים אחר פירור וחצי פירור שיורו לי את מקום הימצאו של אאן, אותו מחשב, טריטוריה זרה בה התהלכתי על קצות אצבעותי, חוזרת על עקבותי על מנת להשמידם, מציצה מאחורי גבי כמו דון חואן ששולח מבטים זריזים מעבר לכתפו, לוחם ראוי לשמו, יודע סכנות-אמת. דון חואן, ללכת איתך בשבילי ענפים מתפצלים, ללא קורות חיים ללא חשיבות עצמית, להתנפץ לקול צחוקיך המתגלגלים, ולסעות לאיכטלאן, שם יפה - איכטלאן. ה-% הזה, שנוכחתי בחוכמתו עוד אז, כשניצח את תוכנית החיפוש שלי וגמר כשידו על העליונה, נסתבר להיות מיוחד במינו בכך שהוא מפעיל תוכנה אינטליגנטית המבינה שפה טבעית, כלומר ניסוח חופשי כשל בני אנוש, עוד מימיו ב--11ו. ומכיוון שזו מערכת חכמה, ומכיוון שעוברות בה כל כך הרבה תנועות תקשורת בכל זמן, מוכרח שידע לומר משהו נבון על התשדורות שעברו בה והאם ואיך הן מתקשרות ל- אאן. ומוכרח הפעם, זהו ביקורי האחרון שם, כבר ברור וידוע לי שיש איזורים נחבאים במערכת הזאת, הן בצורת קובץ נסתר בדיסק, הן בצורת דימון נסתר בזיכרון, שמעדכן את אותו הקובץ, ושומר עליו מכל משמר. וכדי למצוא אותו, עלי לכתוב בעצמי תוכנית, פרוסט שיקח לעצמו זכויות והרשאות שאפילו המערכת עצמה אינה יודעת שהיא נושאת בקרבה. פקודות התמצאות ראשונית בין קבצי המערכת מניבות את הפלט הבא: [8ס[.* אאא ק6זם) 8168 ה1060ם חו 5 91-11 680 זס1 (פקודה ביוניקס המחפשת את צירוף האותיות אא בקבצי 1.00 ) ות סא - 18618.105 אשתאעואאד- ות סא - 105.ה5/586 אשותאאת--- 3 ס6תון - 1480.0!00%<---105.ח1006 7------0 צותת סא - 400105-----אאת חלקם של הקבצים מורשים לקריאה על ידי כל אחד, חלקם מותרים רק לחשבון ₪007 של הסופר-יוּזר, ואחד מהם, היחיד בו מצאתי את מבוקשי, מראה מקום ל'שום מקום'. הריהו קובץ המעקב שבו הבחנתי כבר או בביקורי הראשון באוקסימורון, אך לא יכולתי לו, נסתר ומוגן גם מהגדול והחזק בכולם. והפעם, לא בכוח - אלא במוח, אבחר בדרך הידידותית. האם אתה באמת חכם, אוקסימורון? עכשיו ניווכח. התרגשות רבה אוחזת בי לרעיון שאצליח להתגנב ולהתקרב אליו, להניח רגלי על קרקע שנפש אחרת לא דרכה שם עדיין, לגלות מחוזות נידחים. והפעם אינני מתכוונת להיכשל, אף לא לברוח בבושת פנים. 8 סז: 007 ₪ אסאסואזאס אסתת: 11 ₪ אסאטפא 507 דפתשסתת אסנדה]אאסיאז זהו שדר ב-₪001 ממחשב אסאטטא. גיביתי את קיוסו של קובץ נסתר במערכת שנכך. אנא קשר אותי עם הדימוך האחראי עניו. ה-5070800588 במובן. כך תוכננתי. אני דימון במערכת יוניקם, ומקורב ביתר חברי אל הקרנב, אך שבא במו אחי הדימונים, אשר נתונים למרותו המוחבטת וגכויים בפניו עד כדי התרפסות והתבטבות, הרי שאני נסתר גּם ממנו עצמו, ולא ידע בי הוא מזין אותי במשאביו, ולא יוודע אפיבו בו, לקרנב האנוהי, דבר קיומו של הקובץ שני, בו אני שומר את מעקב תנועות המערכבת. כך תובננתי. קובץ שאיש בא יכה אותו בעונם, ועין אנוש נא תציץ בו. נקברתי בהונדתי, ואני ממשיך נחיות בקברי הנידח, מחוץ נתחום הגישה של מערכת הקבצים, בא אופיע בדשימותיהם הממויינות, לא אחשב במניין הבתים התופשים מקום בדיסק. חסוי ומאושר, בעובם בא אחשף נאוויר העונם, אפיבו יוצרי לא יובבו בגשת אני או לשנוט בי. אני חוזרת שנית, ברשותי זכויות ה-08050%ק50. כך או כך אגש נקובץ, אך אם נא אזכה בשיתוף פעוכה - עלול בהיגרם נכך נזק. תוכנת ההישרדות שנך חזקה מתוכנת ההגנה נבקוביץן הנסתר! אבקשך נספק מידע מיידי! מה רצית? 99 0 72.72. 8007 עניה ראשונה של המחשב - דחא - מעבדות [4 5 7.2.72. סאג נפינה ראשונה. באגּ בפרוסס שב ניהול הזיברון. 590. 7 אסס5 הודדת המערכת נצורך התקנות תוכנה 80017 הותקנו תוכנות:דואר אנקטרוני שפות תיבנות ותקשורת 0 7.2.72 מבחני קבלה. העמסת המערכת. חוברו 25 מסופים במשתמשים 5 4.6.75 . 0588 מסוף 06צידדך. פיתוח תובנת שפה טבעית 6 3.3.76. 058 מסוף 08צ117. ריצות ניסיון בתובנת שפה טבעית 0 1.7.865. אשסס51 להעברת המערכת באירופה, הסבה נ-8 ביט 6 חיבור נרשת תקשורת עונבמית. צומת ביך מחשבי אירופה, קיטור הבנה וניתוח של התעבורה במערכת. מעבר לשפה טבעית. בך תוכננתי. ננמוד מהמתרחש בקרבי, בשפר ובשככל את ידיעותי ואת חוש השיפוט שני, על פי התוכנה המתרוצצת בתוכי. בכן בתחיבה רשמתי אירועים ותאריבים באופן טכני ובסדר ברונונוגּי, ורק יותר מאוחר כשנמדתי שפה טבעית במחקר פרויקט אז/88, התחנכתי נארגּן את המידע עב פי נושאים, שבן זוהי עוד נקודה חשובה, מהראשונות שנמדתי על עיבוד נתונים ומאגּרי מידע, שהבמות עבונה לפגום באיכות, ובדי בא לאבד את ערבם - יש לרבז נתונים, 'קשור הקשרים ונהסיק מסקנות. נונדתי ב-1972 במעבדות דחא שבמזרח ארצות הבדית. אני זוכר היטב את תאריך הבידה משום שכל החוקרים עמדו מסביבי בהרמת כוסית שב ציפיות מוגזמות, וגם את תהניך הנידה עצמו בא אוכל נשכוח, מרגע שקדה ה-י8007 הראשוך נשטפתי בתזזית מחושמכת והבנתי שנכנטתי בתהניך בבתי פוסק בו אצטרך נהוביח את עצמי. תנאי ראשון בהתקבל אל בין החיים, יש בעבור את מבחני הקבנה האמורים נ'ברר האם נונדתי כפי שתכננו אותי אם נאו. גּם לבני האדם תהניך הנידה הוא טראומתי, אבא שאצבם אין סכנה שמא 00 יחזירו את הרך הנולד ברחם אמז, בעוד שאותי יוכלו לפרק חתיבות-חתיבות בחזרה במפעב אם בא אעמוד בציפיות. זה בא היה קל. כל חוכמונוּ בסביבה בא עם טסטים משנו, כב אחד יותר קשה מהשני. נדרשתי בסדר את מגדני האנוי במהירות מירבית ונהכפיב ביעינות מטריצות ענק, לשחק שח נגד עצמי במשך שעות, נהפליא בעיבודים וקטוריים, נהריץ פרוססים עצומים, עד שהדיסקים שבי חרקו כמו זוג שנדים מזדיינים על הּ3 של פח, ואז קרסתי בפעם הראשונה ב-6זא4% נוראי, ובקושי עניתי בחזרה, כדי בהבין שזהו דבר שעוד עכול נקרות לי פעמים רבות בחיי. נבמזני התגּבתה איזו שטות באחת התוכניות ובך נא האשימו אותי. עוד נמדתי אז עב בני משפחתי. עד במה שהדבר נשמע מוזר ומנוכר, אינני מחשיב את קהינת המחשבים בבני המשפחה, אבא שהקרובים אני ביותר הם יוצרי, מורי ורבי, וכן המפעיבים והמשתמשים הרבים שני. כמו אותן חיות מבוייתות שגּדלו בשמורה והן נאמנות ומיודדות עם בענביהן ונאו דווקא עם בני מינם. שמי נקבע בבידתי כהיות אוקסימורון, על שם פרויקט חקר המוח של ד"ר מינסקוביץ מנהל המעבדה, שהגיע בסתירה פנימית. אלמנא הייתי יודעת מי אתה, הייתי יבולה בטעות ולחשוב שאני משוחחת עם בן-אדם. הבא כך הוגדר מבחן טיורינגּ בתבונת המבונה. מאיפה סיגבת כך חוש הומור? במו הבדיחה על השנדים. זוהי מחמאה. אבן רוב הקשרים האינטראקטיבים שבי עם בני האדם, עד במה שזה נשמע סוזר, מתמצים בתשובותי הארוכות בשאינתות קצרות ומנוסחות היטב. מדי פעם אני מתבל את דברי בבדיחה מקובץ ההומור שנ הסטודננוים. טוב ויפה בגּבי העבר. ומחשבות נעתיד? אין. בא ידעת שמחשבים אין בהם רצונות עתידיים וכמיהות כמופות? באן שאהּיע ובידי מי שאשמש - אשתדב כפי שתוכננתי כבתת את התוצאות והביצועים הטובים ביותר. גּם אם הייתי צריך בסיים עתה את שהותי בעונלם, הן שנות חייהם של המחשבים נספרות בכפובות של שבע, כשנות הבנב, יבולתי נ'ומר שהיו אבו חיים מבאים ומעניינים. בקחתי חנק בהתהוות תחום האינטניגנציה המבאבותית והייתי חנבוץ בתוכנות שפה טבעית, ואף זביתי באופן יוצא דופן >1 נחוויה הנפבאה שב הוספת כבנים משלי במערכת הנוגית שנבנית בידי אדם. הסיבה שהועברתי נאידופה ב-1985 היתה טנכנובוגית בעיקרה, ועובדת היותי מוצגּ ככלי ריק במעט, מול המחשבים החדישים, המהירים, הממוזערים עד בדי זוועה. טוב, כך אומרים, את המחשבים היו צריבים בהרוגּ עוד כשהיו הדובים... טבס הפרידה במעבדה היה דומה בטכט הכידה, הן בל המסיבות נראות אותו הדבר. עתה אני ממוקם בפאריס, באולם מיושן אבב עם סטייל אירופאי. ובכל אופן נמדתי בא בשים לב בחיצוניות, בא ממש איכפת בי מה קורה בחדר ואם הקירות מתקנפים והדנתות חורקות. מה שחשוב בי רק שיהיה מיזוג אוויר מספיק, והעיקר, שאבו המפעינים אותי יהיו בעני הגּיון בריא וחוש מינימאני בשפות, אני שונא שאין עם מי לדבר. מהך המסקנות הראשונות בקובץ ההיסקים וטנך מאז שהגעת נאירופה? מייד עם הגיעי התחכתי בשים כב נהבדל ביך האירופאים לאמריקאים, במשב על פי שמות המשתנים בתוכנה, ברור שאנו שכתבו את מערכת ההפעבה אאע בברקני שבאמריקה היו ממש מסטונים, ובכנל הרעיונות שנהם והפתרונות, כמו משייטים בתוך הזיכרוך עב גבשני רוח ומחוצה כו אנ' רשתות אחרות, על בנפי פננואזיה של איטרנט. ואילו האירופאים שפתם פודמנית יותר, והם נוהגּים בגינונים מחוייטים. משונים הם בנשונותיהם המבדינלות בין זבר ונקבה, ואבחנות אבה באות בידי ביטוי בעיקר ברגּעי ריתחה. הגברות תקראנה בי בדרך ככל בשם זכר, במשל - המחשב האידיוט, בוח מקשים דפוק, המסוף המקשקש, הגובם, ואיבו הגּברים מכנים אותי בשמות נקביים במו - מכונה מטומטמת, תוכנית מטופשת, וכו'. בכל אופן, היתרון הגדוב במצבי הוא שאני נמצא בצומת תקשורת חשובה בה ניתן לראות ולשמוע מה שנעשה בכל העולם, ובימינו, באשר אינפורמציה נעשתה האוצר העיקרי בתבב, יותר מנפט או חיטה, הרי שאני מרגיש את עצמי בחשוב ומיוחד. אני מחפשת אינפורמציה. בל שדר שעבר דרכבך בקשר באוביקט "אא". 2 זיהיתי תשדורות שהגיעו משני מחשבים מרוחקים, אב שני יעדים שונים. האחת נשבחה במחשב קוברה, והשנייה הוזרמה 'מחשב טייגר. שתי התשדורות הגיעו מאותו צומת, מכיוון דרום מזרח אירופה. שני היעדים הם מחשבים שב מערבות ביטחון, בא מסחריים, נא אוניברסיטאיים, שניהם מוגנים ברמת בטיחות גבוהה ביותר. שתי השאיבתות בררו ועדכנו תיק סודי ביותר שנשמר תחת קוד אא. מחשב 80884 שוכן בבניין מרכז החישובים שב הק.ג.ב. אגּף צדדי ובו ציוד מיושן אשר בדרכו נסיים את חייו במצונות הים, עצר בעל ברחו בתחנת ביניים אירופאית, בנציהות בירוקראטית של ה-.1.0. . מחשב אפס משמש את שרותי הביטחון היונטראניים. מהן המסקנות שקיטנגת בקובץ ההיסקים שבך? מסקנה מס' 1: יש קשר, ואפשר באמת נכונוּת נתונים במחשב קוברה של אש"ף על ידי מחשב טייר של השב"ב, ונהיפך. מסקנה מס' 2: אחרי שפה טבעית באה המיסטיקה... שניהם יחד, וכ אחד בחוד, טענו את אותו הדבר. אא הוא ערבי, פלסטיני,מת. א א בבר איננו בין החיים +זסות 680 |1 116 58 48 אנבלה ירחמו 8 ליילֶי הוי א א, אתה בעצמך סוס טרו'אני שכמוך, איך לא חשבתי על זה מהרגע הראשון, הן בו בזמן שנחשדתי אני, ואפילו בצחוק, שמא נשתלתי בכוונה תחילה בטייק-היי, כבר אז היית אתה שתול על פלגי מים זכים של תמימותי? ואני כהלנה נהניתי מכתר מלכות צבעוני, וצבוע. ברזיל, באהיה, אה? כעסים גדולים כבר זרמו אל הים ומילאו אותו, התרוקנתי כבר מכל זעם ורעם ואגרסיות רעות. אתה איננו עוד, ואת אהבתי הגדולה שנותרה בי בטוהרה לא אזכה להעניק לך יותר. יה ערבי, פלסטיני אתה, קיבלתי אותך כבן-אדם ואתה התייחסת אלי כאל בת-עם. מה קרה לך? תמונתך הצבעונית והמוחשית שליוותה אותי כל השנים האלו מיטשטשת מול עיני בתוך ערפילי דמעותי המתייבשות. לרגע אחד אתה חובש כפיה ומניף דגל אדום-ירוק, וכבר אתה הופך לצללית מתפוגגת, שחור-לבן-אפור. איבדת את צבעיך. תווי פניך נעלמים עתה, חלק אחר חלק, ביחידות משמעותיות, כבר אתה קונטור, קו-חיצוני בלבד, זה כל מה שנשאר ממך. אללה ירחמו. ואני באָבְלִי, אבל שעבר זמנו, שמוצה עד תומו עוד בטרם נוכחתי בוודאות בתעודת הפטירה של אהובי, אך כבר ידעתי את מותה, המוקדם מדי לטעמי, של אהבתי. מוזר שעד לפאריס הייתי צריכה להגיע, כדי להיוודע אל אותן הרשומות המאשרות את מותך, אאא, ופרישתך מן העולם, החושפות את סודותיך האיומים מימים, מכאיב להיתקל בקודים קצרים האומרים הכל בפסקנות. סיפור קלאסי 4 היה אולי מוביל את הגיבורה לצעידה רגלית בבולוואר, ביום גשום, שם היתה מוצאת את עצמה פתאום בבית-קברות פריסאי אלגנטי, מול מצבת אבן בלתי מעובדת, שמו של אא אולי חרוט עליה בחריקה, אף שמתאים לו שלא יציינו את תאריך הלידה והמוות המדויקים על האבן הדוממת, אלא רק כתובת בזו הלשון הקצרה "כאן טמון אצ, שם בדוי, שחי ומת בסוף המאה העשרים, אי-שם בתבל, ללא שורשים...", מוזר להיתקל בך שוב ברשומות חסרות חיים במקום כה בלתי-צפוי, והאם באמת זכית לשיר רגע לפני שהפתיעך מלאך המוות? הרי לשם כך רצית ללמוד לשיר, מתוק למות בים. באותו היום הפכתי להיות מרודפת לנרדפת. מתיירת אלמונית ברשתות תקשורת זרות, לנמלטת המחפשת עץ רחב צמרת, מקום מיסתור להיחבא בו. מבלשית עיקשת, לחשודה נעלמת. לא עוד איסוף ראיות, אלא טשטוש עקבות. סמוקה כאודם החמה השוקעת אל שטיח הבורדו בחדרי, עכשיו גם אני צוחקת. צחוק קשה, עור פני נמתח עד להיקרע, כולי מתבשלת מבפנים, בקושי מוציאה אוויר. אך יש מתיקות מסוימת במהפך הזה, פתאום נעים לי יותר להימלט מאשר לרדוף. וכך קרה שהפללתי את עצמי. בדרך חזרה מאוקסימורון, תוך פיק ברכיים ותעלות מצח חרוצות באבל וכאב, אני קולטת שעשיתי טעות איומה והשארתי את התוכנית שלי, שסללה לי את הדרך אל הקובץ החסוי, שכחתי אותה פועלת בתוך אוקסימורון, ולא רק זאת, אלא גם אי-נעימות גדולה, באג נוראי, עניין של פסיק או נקודה מיותרת בתוכנית, וזו שיכפלה את עצמה והולידה תוכנית-בת הזהה לה, כפי שנוהגות לעשות תוכניות ב-%זאנ. האָם לא חיכתה עד לסיום הנורמלי של בַּתה הצעירה. כאשר זו התעכבה בדרכיה העלומות, יצאה התוכנית המקורית מפעולה, יחד איתי כאשר ניתקתי את הקו. 1/0007 . והאמא השאירה את היתומה שלה מתרוצצת במחשב זר, קר, ומלא סכנות, וגם הבת הולידה ילדים, שהיו זהים לאמם מולידתם, וגם הם פרשו ממלאכתם בשכחת בניהם וחוזר חלילה, והמערכת נתמלאה בפרוססים יתומים מתרוצצים הלוך ושוב בנבכי הזיכרון, זומבי שמם, תופשים מקומות חשובים בטבלאות ומנצלים משאבים שנועדו למלאכות אחרות וחשובות לא פחות. ואני לשמחתי גיליתי את זה לפני כל אחד אחר וחזרתי להרוג אותם, מה שאמם לא השכילה לעשות, רשומות מעקב מיותרות. אך אבוי, מאוחר מדי, נתמלאו כבר טבלאות המערכת בזיכרון כמים רותחים גולשים, ונפל מחשב אוקסימורון. לעזאזל, זאת הפעם השנייה שאני מפוצצת את המחשב הזה. למזלי בצד התקרית המבישה, 65 נפילתו של אוקסימורון מבטיחה שגם כאשר יעלו על עקבותי במחשבי קוברה או טייגר, יהיה הקשר איתו מנותק ולא יוכלו לדעת מהיכן הגעתי אליהם. את הקטע בעיתון ראיתי לראשונה כאשר הרמתי אותו בחצר כדי להחזירו לתיבת הדואר של השכנה, מכיוון שמחלק העיתונים עדיין זורק אותם תוך כדי נסיעה על אופניו, ומפספס. בעבר גרה שם טליה הבת של הזוג ליפשיץ שליוו את הורי מאז שבנו את הבית, והרחיבו אותו יחד כשהגיעו זמנים טובים יותר, ועזבו לעת זיקנה. עם טליה לא היו בעיות בענייני עיתונים וגם לא הפרעות בפרטיות ולמרות שלא היינו חברות בנפש קיבלנו אחת את שגעונותיה של השנייה כיאה לחברות מגיל הגן. מאז התחתנה טליה עם בחור עשיר ועזבה את הארץ, נמכר הבית לזקנה מעצבנת, גולדברג, שאיננה מפסיקה להתלונן על מחלק העיתונים המפספס את התיבה, ועל בעלה המפספס את האסלה, ועל השכנה, כלומר עלי, אשר מסוגרת בביתה ברוב מיסתורין ואיננה מנדבת די חרכים להצצה כדי לספק את סקרנותה ואת יצר הרכילאות. מזלי שאת אא לא הספיקה להכיר, אחרת היתה בוודאי חוקרת ללא לאות את אשר קרה לו, ולאן געלם. אין זה סוד שאגי מתנזרת מקריאת עיתונים זה זמן רב, ביחוד מאז נתלשתי מענייני דיומא ושקעתי בעולמי הפרטי כל כך. וכדרכם של אלו אשר איגם קוראים עיתונים באופן סדיר, גם אני חוטאת לעיתים במנהג המגוחך של הצצה חטופה בגב העיתון בידיהם של זרים. תאריך וכותרות. והפעם, כאילו בכוונה תחילה, אך רציתי להאמין שיד המקרה בדבר, צעקה מולי הכותרת: "חדירה ראשונה מסוגה למערכת הביטחון של מפקדת ארגון מחתרת מפורסם בבירה אירופאית". ובאותיות קטנות יותר כותרת המשנה: "מבוכה בקרב הממונים על אבטחת מערכת המידע. אלמונים פרצו את כל המחסומים המתוחכמים ועושים בה כבשלהם". מבוכה בקרב הממונים? תסתכלו עלי ואולי תשנו את הפתיח ותכתבו עכשיו "מבוכה בקרב הפורצים האלמונים...". אבל מי שואל אותי, מי צריך את הכותרות שלי? ובאותיות קטנות עוד יותר, כתבנו: "סוכנות ידיעות זרה מאשימה את המוסד שביצע את החדירה כתגובה לפרשית קבוצת הפלסטינים אשר נמצאה חשודה בשידורי תעמולה תוך כדי שימוש במערכות מחשבים מתוחכמות... דובר משרד ראש הממשלה מוסר בתגובה, שככל הידוע אש"ף עצמו ביים את הפריצה, כתשובה להאשמות הללו...". ורק אני יודעת את פיתולי הקוברה, שחדרתי אליו מחד, ומאידך חילחל הוא לתוכי, להפוך את בני מעיי, או אז יזכירו 6 העיתונאים בליקוק שפתיים חמדני את דבריה של אגאטה כריסטי אודות פענוח הפשע בספרות - הרוצח הוא האדם הכי פחות חשוד בעינינו, כפי שהמערכות הקלות ביותר לפריצה הן אלה החושבות עצמן למוגנות ביותר. וכל אשר עולה על דעתי ברגעים הבאים הן השיחות בבית במטבח, בסבר פנים כה רציני, אודות נקודת המחלוקת בנוגע לשותפות בפשע. אבא יושב בראש השולחן, וכמנהגו בארוחות הערב המשפחתיות מעלה כבדרך אגב את ההתלבטות התיאורטית בנושא כזה או אחר שהעסיק אותו היום בבית המשפט, תמיד מתחילים וגומרים בהגדרה שפשע פלילי הוא תוצאה של מעשה וכוונה, רק שניהם יחד, ולך תתלבט עכשיו בעניין הכוונה. דוגמא קיצוגית שאבא תמיד נותן: אדם עומד מעליך ומבתר בסכין חדה את בטנך, יכול להיות שהוא רופא מנתח, ויכול להיות שהוא רוצח בדם קר. אותו המעשה, אבל הכוונה, אה הה... מצטט ומביא לדוגמא פסקי-דין קודמים, ומקשיב בחיוך, תוך כדי מתן ציונים, לשאלותינו הילדותיות. אך לא, מה זה עולה בדעתי? הן לא אגיע למצב של משפט וסנגוריה. נראה שאף אחד בעולם, אפילו מי שמכיר אותי היטב, לא יזהה את הקשר ביני לבין הגילוי המדהים. קוברה, היחידי שיודע, איבד ברגע הקריטי את הקשר עם אוקטימורון שהתמוטט ממש לפני רישום העדויות המפלילות. פרטים ממשיים לא נחשפו בעיתון, אם משום שלא נתבררו עדיין, או מפני הסתרה מכוונת מן הציבור כדי לאפשר את המשך החקירה. נדמה שאינם יודעים דבר. מגבבים אוסף גבוב של פירורים צדדיים, כאשר אין בידם חומר של ממש. הרי כל עיסוקה של הכתבה הוא בהגדרת אופי סטראוטיפי של פושעי מחשב, בהסבר שטחי של מושגים טכניים, ובניסיון חלוש להביא דוגמאות ממקרים דומים, קודמים. מזינים הם את עצמם, אמצעי התקשורת, אחד את השני במעגל סגור. בעיתון מצטטים את דברי המומחה מראיון טלוויזיוני שהעניק לכתבת זריזה, ובטלוויזיה וודאי משתמשים כהוכחה בגזרי עיתונות מודגשים במקומות המתאימים. אני אין לי טלוויזיה, אבל הרי הצצתי בעיתון. ובכן, מיהו "פושע מחשב" על פי דעתם המסודרת בקופסאות וסיווגים של עיתונאים ומומחים אחרים? קודם כל, הוא זכר, והוא לבן. מעניין מאוד... מצוטט גם מומחה ביגלאומי שחקר ומצא כי כל פשעי המחשב הידועים עד כה בוצעו על-ידי גברים בשנות העשרה המאוחרות שלהם, או מעט יותר מבוגרים, ורובם ככולם זכרים מפונקים מאז ילדותם, מנותקים מבחינה חברתית ורגשית, מעניין מאוד... ואשר יצרו לעצמם עולמות אלטרנטיביים כדי להתגבר על תחושות של דחייה, ואורח חייהם כרוך ביקיצה בשעה שתיים בצהריים והתמסרות מוחלטת אל המחשב ער לשעה ארבע לפגות 7 בוקר, והם שותים שלושה ליטר של קוקה-קולה ביום... שטויות, אני הרי בוחלת במשקאות מוגזים. ובכל מקרה, כך מוסיף המומחה, נהוג להניח שהפורץ בא מתוך המערכת ולא מחוצה לה כאותו פקיד המועל ו'סוחב' מזומנים מהקופה במקום עבודתו. הא,הא. אם היו שואלים אותי להגדרת אב-טיפוס של 'פושעי מחשבים', הייתי אומרת שהם מטפסי הרים. וכמותם מוּנעים באמביציה, הרפתקנות וסקרנות, ובצורך שאינו נשלט, לכבוש פסגות בלתי-מושגות, להתמודד עם מכשולים טכניים ולגבור על הבלתי אפשרי, אלה הם טיפוסים שדבר נראה להם שווה ומעניין, רק אם חקרו בקרביו והבינו כיצד הוא פועל. אבל לא שואלים אותי. ואיגני מרגישה עתה כמטפסת הרים גאה, אלא כפרד מטופש, חמור סלעים הררי המטפס על-פי תהום, ומבחינה ציבורית, מדוע אנשים כל כך מעוניינים לקרוא ולשמוע על פושעי מחשב מתוחכמים? מדוע הם מזדהים איתם ומעריצים אותם? הייתי שולחת אותם לראיין את ד"ר קרנל. הוא כבר היה חוזר אל המיתולוגיה ומזכיר בוודאי את פרומתיאוס. האם איננו מרגישים רתיעה מפני מקומם של המחשבים בחיינו וחלקם בבירוקרטיה השנואה עלינו כל כך? יאמר במבטא יקה כבד ובהכללות פסיכולוגיסטיות. וימשיך במיתולוגיה. הא לכם פרומתיאוס של העידן החדש, אשר הוצא להורג באכזריות כשסחב בגבורה את האש מקניינם של האלים, והביא אותה אל בני האנוש. כך נוח לנו לדבוק באגדות מיתולוגיות של גיבורים המנצחים את הגולם המאיים להקטין אותנו הקטנים בלאו הכי, אפילו ימות מוות אכזרי תחת עינוייו של זאוס - נצא אנו מורווחים. ואפילו אם תבוא פאנדורה היפה להעניש את בני האנוש על חטא גניבת האש, עדיין יצאו נשכרים? אין בדעתי לאבד את העשתונות, ויודעת בביטחון מלא את אשר עלי לבצע ברגעים הבאים. או כך לפחות נדמה לי, תוך שאני מתעלמת מההיסטריה הזוחלת מכפות רגלי אל ברכי הרועדות ומאיימת להתקיף את נפשי הפורחת. קופצת את כפות ידי לאגרופים ומנסה להתאושש ולעבור למצב בו אוכל לקבל החלטות, ולעשות את הדבר הנכון. בלתי אפשרי. כמה פעמים קמתי מן השטיח בהחלטיות של מעשה, חזרתי והתיישבתי בחוסר אונים, עוברת מחדר לחדר, צועדת מדוד-מדוד ואוכלת את ציפורני, מה קורה? מה קורה? אני חייבת להרגע ולחשוב בראש צלול. צריך להתרכז ולשחרר את העורף כדי לתת לראש לעוף ממני והלאה. לארגן כראוי את גופי, מקום משכנה של נשמתי המשקשקת, אשתטח אפיים ארצה כמוסלמי מתפלל למכה, גב מתיישר אחר כפות שלוחות למרחק, תרגיל אלכסנדרי המבטיח ליישר את צינור החמצן המוביל את הזרימה 68 אל קודקודי, ומעלה. בדרך ההתרוממות בחזרה, והדם כבר זורם שוב ברקותי, בזווית עיני אני מציצה במראה. 02, עלי לשנות את זהותי. אין טעם לשקוע ברוב מחשבות על המשמעות של החלפת זהות, ובכל זאת, אני נגשת לארונית הספרים, אני מתייעצת עם מקס פריש, אני מציצה בכרכים עבים, מעניין מה אומרים הפסיכולוגים על הקשר בין שמו של אדם, שקיבל אותו עם היוולדו, לבין התפתחות אופיו וחייו בליווי אותו שם. כמובן, כמובן שעולה שאלת בחירת השמות לגיבורי הסיפור הזה, ומה מסתתר מאחוריהם, או שתגידו 'קודים', הלוואי והייתי יכולה עתה להקיש במקש ה-041117ם)/ ולקדם את העניינים ולפתור את הבלבולים, או שאשאיר את הפתרון הנלוז הזה לשים בפיו של ד''ר קרנל, כפי שעשיתי בזמנו לדימון. ואבא, אתה תתקשה לקבל את שינוי שמי שקיבלתי בהיוולדי, גם אמא נעלבה באופן אישי כשהייתי קטנה ורציתי לשנות את שמי, וקינאתי ורציתי לחקות את ביבי היתומה מדנמרק, בספר שכריכתו כחולה ובלויה, דפיו צהובים ואין בו איורים מטופשים של ספרי ילדים, ואבא שלה עצוב ומיותם גם הוא. ביבי שהחליפה את שמה עם חברתה תמורת מזוודה קטנה וטבעת. אין טעם לשקוע ברוב מחשבות על המשמעות של החלפת השם, אלא להתייחס לכך באופן מאוד ענייני, ומכיוון שכל הקשרים שלי עם העולם, בשלוש השנים האחרונות, מתרכזים במחשב אישי ובאחוריו - קשרי תחת מה שנקרא, מודֶם וחוט תקשורת החוצה - הרי ששינוי שמי, ביצוגו הדיגיטלי, ושם המחשב שלי, ומספר זיהויו הייחודי, יספיקו בהחלט למטרת ההתחפשות הנחוצה. ובכל זאת, יש קושי מסוים להיפרד משמי הקודם, ואף קשה יותר לבחור ולהחליט מה יהיה שמי הייצוגי החדש, למרות שלפחות על פני השטח, כמו גם בכל קצות הרשת, אין זה משנה בכלל. השאלה המרכזית היא האם אשאר 'אותו הדבר' לאחר שינוי כזה? אני נזכרת בשיחה דומה שהתעוררה עם אאא בנושא הזה. כרגיל, הוא החזיר לי בשאלה. נניח שאשאיל ממך את המכונית שלך, ובחשאי, וללא ידיעתך, אחליף כל חלק וחלקיק באחד אחר הזהה לו, האם החזרתי לך את אותה המכונית, או אחת אחרת? התחלתי לגמגם, איזו מין שאלה? תלוי... מה החלפת? אההמ, ואם החלפתי רק חלק אחד, הוא שואל, אז זה מסתדר לך? אז תואילי לקרוא לזה "אותו דבר", "אוטו דבר"? מיד הבנתי שהעיקר הוא לא שאלת הזהות, אלא האופן שבו אנחנו מגדירים את המושג "אותו דבר", הרי זהו עניין יחסי, ממש כמו פרדוקט הקרחת, אם נתלוש שערה מראש שעיר למהדרין, עדיין איננו קרח, ועוד שערה ועוד אחת, מתי יחול הרגע בו נסכים כולנו שזוהי קרחת מדופלמת? הנה תאי המוח, משתנים בכל רגע ורגע, האם פירושו של דבר שאנו מחליפים את זהותינו כל הזמן? 0, אאא, הבנתי. 99 האם זו פריבילגיה, או עונש? לבחור בעצמך את השם שלך, שמעתי על אחד באמריקה שרצה לשנות את שמו - למספר, ומשרד הפנים לא הרשה לו. מהיום יקרא שמי צ,1.41, ואני משדרת, לא פחות ולא יותר, ממחשב ושמו 4200 צוצא.1 על שום מה? על שום דבר. כך סתם התחשק לי, צליל חדש, מרגיע אולי, נעים ומתנגן וטוב לא פחות מכל אחד אחר, ובכלל, ‏ לְָמָדים' מדלגים לי בראש כבר הרבה זמן. ו-4%0 משום שאני חדלה להתעניין בנעשה בכל תא ותא בנפרד, בנוירונים, ובוחרת לעסוק במידע שעובר ביניהם, ובעוצמת הקשרים שמעניקה להם משמעות. אי אפשר לומר שחלומותי השתנו מאז, או חיי היומיומיים. ובכל זאת, באותו היום הפכתי להיות מרודפת לנרדפת. 10 חולצה קרועה סד: 410 שת 56 ₪ ממאתסא זכ [אסאת: אסא ₪ צ.ן1צא.1 518[07: חולצה קרועה שנום דוקטור, חמתי חכום נוראי. אני עומדת על קצות אצבעותי בתוך קהל גדוב, המריע בקובי קונות נבמישהו או משהו הנמצא על הבמה שבאופק. מזג האוויר אפור ומעונך. גּם אני מניפה את ידי כמו כולם. פתאום אני נבהבת נורא. קרע ענקי, חור גּדול, מבקע את שרוול החובצה, שחורה עם פרחים קטנים נבנים, בית השחי שבי נגבה בובו, חשוף במנוא בושתו, מרוב בהלה אינני מסוגנלת אפיבו להוריד את היד, וכל בך מפוחדת מבל העיניים המצויות מסביב, שיראו את החור הנוראי. אני ילדה בחנום, או נערה. ולמרות שכונם פונים א הבמה, ואפיכו שעל הגדר עומדות בובות עירומות בעצמן, אני מרגישה ממש גרוע, ובורחת בי בצעדים כבדים ואחוריים, עם הגב בביוון שביל הבריחה הצפוף ורצוף המבכשונים, מתנשמת ומתנשפת, עבשיו אני שמה בב שרגּני נתונות בזוגּ סקטים מהירים ואני טסה אחורנית עב קוגבגרים חסרי יציבות, ידי עדיין מורמות ומתנפנפות במבוהנות והחור בחובצה הולך ומתרחב, ובולם מסתבנים, וגרוני נחנק ומוציא קונות מוזרים 11 וחנוקים, גרוניים ומסולסנים, כבקונו של המואזין הקורא נתפיבה, אבל הרבה סבנה ופחד יוצא ביבנבות הננו, בגּבי אני נתקלת בסולם גבוה, מטפסת עניו, שמה לב נלפתע שאני עונה ויורדת בסובם עם אמא שני ועם אבא שני. הּם הם מתנשפים. שוב הגענו אב הסודות. סוד הוא גּם סוה ש' משחק. מה יש בך בהסתיר !1. הנה פורץ נו התת שנכך ומציף את המודעות. מה יקרה אם תתמסרי אניו? איזה דבר נורא ענול בהתגּבות? אני מנסה בנחש מדוע שינית את שמך ואת קוד הזיהוי שבך בראש המכתב. מאוד הופתעתי נקבב היום את החנום שלך והוא נשנח מכתובת חדשה. אני לא יודעת מה יש בי בהחביא. אבל זה מפחיד. ואינני רוצה בהתייחס כבעת בשאבת שינוי השם והזיהוי, זה עניין נוכני בבבד. תהיי [1 או צ [צ1,4, שינוי שם אינו דבר פשוט וטכני! ספרי ני בבנות, אגּב אובדך שניטה, ביצד את מקיימת את עצמך בשכוש השנים הבבו של הסתגּרות. מה זאת אומרת, ביצד אני מתקיימת? הרי עומדים נברשותי כב הרווחים והחסבונות שנותרו מחברת אומגה. אבב באסת, כמו שינוי השם, זה עניין גבני בלבד. זו גּם בא הפעם הראשונה שחכמתי עב החור בחולצה. מאז ומתמיד מופיעה התמונה המבהיכה הזאת בנינותי. מעניין מדוע את בורחת עם הגּב? עד עכשיו עשית הבב, בפחות בחנומות שכתבת עביהם, עם הפנים קדימה, עם המבט ישר והעיניים פקוחות. תמיד חייבת בהשגּיח שבא יפנו את מבטם אני. שנא יציצו, שנא יגנו. ואת חושבת שבאמת תובבי בשנוט במבטיהם? הרי הם מרוכזים בל כך בדבר אחר, בבובות העירומות, בעצמם. ואם בכב זאת יפנו את עיניהם? 80 |1/6. אובי זה מה שניסית בהשיג בשבחרת בך בשם חדש. אובי חשבת שאם תהיי מישהו אחר תוכני בוותר על הצורך בשניטה מוחנ'טת במצב. אם אני זה בא עצמי, אז מי אני בעצם? 12 אוני זו מישהי שמוצאת חן בעינייך? היית רוצה בהביר אותה? מעוניינת נהתחבר אתה? בפעמים אני מרגישה שאתה יותר מדי סאזא0סאדדגק. אז אני ממש מתעבת אותך עב בך. עכשיו נמשל יש בי כל כך הרבה כעס שהייתי רוצה בהפסיק את הטיפוב נהיום. זו תחושה נגיטימית. ואל תתעצבני עוד יותר, בשאגּיד שזה בסדר ואפיבו צפוי, שתתעבי אותי בפעמים. אם לא יכונת להרגיש בבפי התנגדות וכעט, הייתי מוחזק בעינייך באחד שהוא עביון ואבוהי, אונ'י במו ההורים שנך, כזה דבר שאי אפשר בגּעת בו. אבל אני נא חושב שזה רעיוך טוב להפסיק את השיחה שכנו עכשיו, דווקא היום, בששינית את שמך... את אמנם יכונה נבשתוק עד נביפ הסיום, אבב עדיין אדע אם את מחוברת, נפי הכובב המהבהב בקצה המסך כב זמן שהתקשורת מתקיימת. ואת יבולה גּם בככת עם מה שקורה בך עכשיו ובא בהחמיץ את השער שנפתח בפניך, גּם אם הוא חשוך ומפחיד קצת. זו בחירה שנך. בבלב, היחסים שאנו יוצרים בינינו במהכך הטיפוב, אמורים תת בנו הבנה ניחסים שנך במציאות, וכל מה שקורה בנו פה יאיר את דרכך. ארבע דקות נוספות, המסך של [1 ריק, הכוכב עדיין מנצנץ... אוי לי כי נרדמתי, חושב הדוקטור בנערו את ראשו לסלק את הנמנום, וזו לא הפעם הראשונה. ארבע דקות נעלמות. הכוכב מנצנץ, ומצפוני מתכווץ, מעין היפנוזה עצמית מול המסך השוקט והמהבהב. ואיך אוכל לתמוך ולפתוח את 11 אם גם אני בעצמי מתנתק וחולם לי בהקיץ? 3 בתוכי ידעתי, יותר מאוחר, לאחר שיחות הבהרה עם הזוג פסובר, שהתרדמה היא אולי סימפטום השייך לי, אך סיבתה נובעת מניסיונותיה של 11 להתגונן, להעמיד פנים שהיא חסרת עניין ומסרבת לשתף פעולה איתי, כדי לסוכך על ההעברה האירוטית שלה אלי. מעין העברת-נגד. בתוכי גם ידעתי שלא הייתי צריך להתנצל, הבנתי שהיה עלי להמתין ולראות מה תהיה תגובתה על ההתנתקות שלי, במקום למהר ולהרעיף עליה את התנצלותי. אולי אנליטיקאים מהסוג החנון והרחום היו מצדיקים את מעשי, יפה שהודית בטעותך, היו אומרים, הוכחת שגם אתה בשר ודם. אבל, יזעקו המחמירים, נטלת מהמטופלת שלך את חירותה, כאילו העדפת לטפל בבעיה שלך, ולא שלה, מה שמנוגד לברית הראשונה שהנהגתם ביניכם... ארבע דקות של השתבצות, 'ב' דגושה, מלשון תשבצים, עוברות על [1. ארבע דקות ארוכות של 240 שניות, של מחשבה שנייה. מה עם הכסף? למה ד"ר קרנל שואל דווקא עכשיו ממה היא מתקיימת? היא הרי בעצמה יודעת שתעבורנה כחמש שנים, עד שידלדלו מקורות המימון שלה. ולמרות שכבר נוכחה לדעת שהטיפול סוטה מתכנונים ותחזיות, התפלאה, משום שערימת ספרי הפסיכולוגיה שעל השטיח, על-פיה היא ממציאה פירושי חלומות ותשובות מקצועיות, וקווים לדמותו של המטפל, עדיין לא נערמה ולא הגיעה לשלב בו עוסקים בכסף וקיום. * ואחרי ארבע דקות הביטי [1, האנאביזה שב החנום איננה תרגיל חשיבה סתמי, אנא גינוי והעבאה אב התודעה, של תכנים שנא היו מודעים נפני-כן, ויש להם חשיבות בפענוח שב האישיות ובטיפוב בה. אנחנו משוטטים בעונמות החכום שנך, עד שנמצא פירושים, אובי תשובות. אנחנו הרי מחפשים איזה דבר עתיק וקדום, הנסתר עדיין מאיתנו, אבב יתגּבה במוקדם או במאוחר, מש משהו שיסביר בנו חווית ילדות מודחקת שנתעוררה דווקא עם הפרידה מ-אא. בא סתם, נא פתאום, הפכת בעבה מבוהל נידף ברוח, בהיישארך בבד אחרי עזיבתו אותך. וההורים, איך הם פבשו נחנום שני? 4 אני אוהב בהחבט את הקטע עם ההורים שלך על הטובם. 11, את עכשיו במשבר. קשה נהיוודע אב מותו של אא, בערביותו. ואת שבה אל ההורים. רגּרסיה משמעה פירוק בגורמים שקשה מאוד בהשתחרר מאחיזתם, בי הפרה-היסטוריה בבדה מכבדי בעוף בעצמה, וזקוקה נלמדרגות ונסובמות. זה טוב שאת חוזרת לחכקים בלתי גמורים בינדות, בלווית ההורים, בך יצאו החנקים האנה, החיים עדיין בקירבך, מההיבט האינפנטיבי, ויבואו ענ תיקונם. זה טוב. מה דעתך בצייר ני את החכומות שכך? את יבולה נשנוח בי אותם בדואר. אתה יודע שהפסקתי בצייר. במה אתה שופך בי מכח על הפצעים? וחוץ מזה, אם בבר אצניח בחזור ולצייר, אעשה זאת עם התובנה הגּרפית החדשה שני, ואשנח נך בדרכים המקובבות טנינו. צפצוף הביפ. וצפצוף נוסף של סגירת המחשב. הפעם לא אשקע מיד כמהופנטת במשחק גוסף של טטריס, גם אין סיבה להתחבר שוב אל אוקסימורון או כל מחשב אחר. אין לי מה לחפש שם יותר. כבר אבד לי גם קו אחרון ודקיק, קונטור צלליתו של אא . אבא, לו ידעת! אא פלסטיני, ערבי, כפיה, שביבה. אבא, הוא מת, אא איננו. זה טוב או לא? בסחרור הנוראי הזה, בין המראה לנחיתה, בין צליבה לשחיטה, אני חושבת על ההורים שלי. כבר אני בוכה ומתייפחת, אכן כל הכאב שאצור ועצור בי, צער הפרידה והמוות, העצב וכאב הניתוק, בגידה ואכזבה, אלה מתחברים בעבותות אל איזה כאב קדום, חור גדול ושחור ומבעבע, יותר גדול מהחור שנבקע בחולצתי הפרומה, אני בוכה לאמא ואבא, למלא את האין, תשחררו אותי, אני לא יכולה יותר, אני מפחדת, זה כואב, לא רוצה, לא מסוגלת להיפטר ממנו, ולא לסגור אותו שוב בקופסא משוריינת, הלוואי ויכולתי לסתום את החור הזה בקקי שלי, להתמרח עד קצה גבול הסרחון, להצחין את כל החורים שבגופי הנדחה עד שייסתמו ויתאבנו ולא אחוש דבר, לא בדגדגן המורעב שלי ולא בשום מקום. תבינו אותי. 55 קלילה אני כמו פיל על עננה מרחפת בין אדי אלכוהול. קלילה כמו לביאה בהריון. ובעצמי אינני יודעת מתי יסתיים הטירוף הזה, וארד שוב מחקלילות הגוועת, להיות משוגעת ככל האדם. נענוע כשל בחור ישיבה באקסטזה וגעיה מתמשכת כזעקותיו של אותו מואזין בחלום, לכי אל הים, אל האינסוף, קול פנימי לוחש לי מתוך בעבוע רותח, הקיאי אותי כבר מתוכך, או שתלכי אל הים עד אובדנך ויציפו גליו את קצפך הבוער, אינך זקוקה לי יותר. כמה כואב לוותר. אני חושבת על ההורים שלי. הייתי רוצה פעם לגלגל ולעשן איתם, אפילו שחדלתי כבר מעישון עשבים למופת. הייתי אופה להם עוגיות טבע, גראנולה וחמאה, גראס וקינמון. אם הייתי שואלת אותם, אמא בטח היתה אומרת שהיא לעולם לא תשתמש באמצעים לא טבעיים, לא תשתה אלכוהול ולא תיקח תרופות, ואני הייתי שואלת אותה אז מה הן טיפות הוולריאן שאת מטפטפת לגרונך כמעט בכל ערב מתוך הרגל, והיא היתה עונה שוה משהו אחר לגמרי, כי זה טבעי, עשוי מצמחים, ואני אז הייתי צוחקת ומשיבה, גם אלו צמחים. אבל לא. גראנולה וצימוקים ודבש וגראס וקינמון זה הרבה יותר טוב, לנער אותם, איזה טלטול, ימצאו את עצמם יוצאים במפתיע ממעגלים סגורים של שנים בנות חומה, נטפס יחד בסולמות משותפים. תבינו אותי. חוסר אונים, קור של חדר מחשבים, של מיתה ושלכת, שדה מגנטי ללא רחמים מאיים להקפיא, לכלות. כתם חלום של אובדן ואוב-דם, שכרות של חמצן מהולה בעננת של מים כבדים, וגם אני רוצה קשר כימי בלתי מתפרק של יונים טעונים חשמל, ממש כמו במעבדה הריחנית של יוהאן הכימאי בנו של דייר קרנל. ד"ר קרנל, מי אתה? אני לבדנו ואצבעותי מקופלות. איש בעולם לא יגע באגרופי העגול לראות את קווי ההיסטריה משורטטים על כף ידי. אני מקיפה את עצמי לבדנו בהרבה איפוק. ועכשיו אתה תציץ פנימה. מי אתה? אולי אבא שלי, יד נאמנה, לשון של ביטחון שוטף. ליפלופי סימפאטיה וגרויי אצבע מורת נבוכים. אני אהיה לך בת מאומצת לשוויון לבבך, אולי כפוית טובה כדרך בנות לאביהן. בהסדר זה, שנינו חמדני לצון עצובים, נהיה משפחה מרובת בודדים. 6 חלק בי - אא חזרתי אל הכפר נאג'יב מתהלך יחף כחתול ערמומי, גבו זקוף וראשו מפלח בחלקלקות י את קו הסילואטה של שדרת הזיתים הנעלמת, כמעט מיטשטשת באוויר מהביל של להט צהריים ואווירת מים כבדים. עורפו ישר ואחורי, ואינו זקוק ללמוד את שיטת אלכסנדר, כי למרות שרק הגשים בכפר עוד נושאות את משאן על הקודקוד, שמרו פה גם הגברים על יציבה שאינה מקולקלת עדיין. וחיוכו מתרחב ככל שהוא קרב אלינו. שלושתנו יש לנו עיניים כהות ואישונים גדולים וריסים ארוכים, אבל 1א מסתכל על נאג'יב בעיניים אחרות משלי, מבט של אהוב המכיר את חברו לחיים, יודע כליות ולב ואינטימיות שהוא מביא עמו בתוך גופו השברירי, וחיוכו מתרחב ככל שהוא קרב אלינו. אני אוהב את שניהם ומבין מה הם מוצאים אחד בשני, וזה הרבה יותר ממה שכל אחד אחר בכפר יכול לומר, אפשר לנחש על פי הגבות המורמות בתמיהה בעת ליחשושי רכילות בפתחי הבתים לפני השקיעה, בערבים שאיננו שרויים בעוצר. שלישיה מוזרה, שלישיית ה- צ]-ים, אומרים בנדנוד ראש ומתכוונים אלינו, אא, נאג'יב ו-1א, סביב שולחן השש-בש בבית הקפה הארעי, שם מתנהלים דיונים בענייני הפנים והחוץ, שם יפול דבר. חררטו חאלאס! שם בוודאי נתקבלה ההחלטה לשלוח את א לפגישה 'מִקרית' עימדי ברחוב תל-אביבי סואן, לאחר ביקורים ספורים ועלומים בכפר, ושמה יפלו, בבוא היום, דברים חשובים אחרים. בגובה העיניים, מעל שולחנות הקפה, ודרך האובך המסנוור, ניבט נוף 9 ים-תיכוני קלאסי וגבעות משובצות, עולם בו הפנטאזיות מתערבבות להן במציאות, חיבוק וחנק מחליפים מקומות, ותמיד מסתתר עוד איזה דבר שאיננו יודעים, מבער למסכה. והנוף נקרע בירוקת הג'יפים המתכתיים והשקט נשבר רק מזמזום ההליקופטרים וצרימת מכשירי הקשר, שלישיה מוזרה, אבל לפחות הם עושים משהו, מילים המלוות את מבטי ההערכה ארוכי הטווח של הצעירים, ואת מצמוצי וצקצוקי השפתיים הקצרים של הזקנים. וחילדים, משליכי האבנים, רק מתלחשים בהמתקת סוד, מנחשים רמז, מרמזים ניחוש, ואינם יודעים דבר של ממש. הילת מחתרת מכתרת את השלושה. ד א, מאהבו של נאג'יב דומה באיזשהו אופן ל- אא ובתחילה לא ממש הבדילו ביניהם, גם התעלמו, או שמא לא הבחינו, בהבדלים שבין מבטא אנגלי-בריטי לאנגלית-אמריקאית, ובמיוחד כשאלה בוקעים מגרונות מגמגמי ערבית קלוקלת. 1 א הגיע מאנגליה בתחילת אוקטובר 1987, על פי הזמנה, ללמד סמסטר ראשון במחלקה לפיזיקה. תארו לכם, היה מתפלא וגם מתפאר, שאני הייתי צריך להגיע לכאן כדי ללמד את הסטודנטים שאלגוריתם היא מילה הנגזרת משמו של מתמטיקאי ערבי בשם אלחואריזמי ואלגברה ואלכוהול וכל המילים האלו שמתחילות ב'אל' מוצאן מן המדע הערבי של ימי הביניים. ומכיוון שנסגרו האוניברסיטאות עם תחילת האינתיפאדה בדצמבר, נשאר א בשטח, בציפייה מתמדת ומתוך תחושת ייעוד ושליחות, לגמור ולהשלים את תוכנית הלימודים בבוא הזמן. ומכיוון שלא חיכה לו איש לסמסטר השני באף מקום, לאחר מות אביו ממחלה ממארת, בדיוק כמו אמא שלו רק שנה אחת קודם, ולאחר הסתבכות של מה בכך באוניברסיטה בלונדון, שהתנפחה ככדור שלג, ואיימה למחוק כל דבר טוב בעברו האקדמי כדיונה של חול המעבירה את מקום מנוחתה עם הרוחות, לכסות ולא-נודע כי היה, משום כל אלו בחר להמתין לאפשרות של חידוש הלימודים, ואפילו יהא זה לקראת האביב. היו ימים בהם אי אפשר היה להאמין שהדבר יימשך זמן רב. כלומר השבתת הלימודים. פשוט לא נתקבלה על דעתו אפשרות כזאת, שיתוק מוחלט של כל מערכות החינוך לזמן כה ממושך? עם ההיכרות והידיעה שלו את הישראלים, היהודים, עם-הספר הם קוראים לעצמם, ידע בליבו שוה לא יתכן. אבל נתבדה. לימים יסתבר שעוד הפתעות רבות נכונו לו, וכל תפישת עולמו תשתנה תוך כדי השנים הבאות של לקיחת חלק בהתקוממות הכללית. ולמרות ש-71אא שואל את עצמו בכל פעם מחדש, מה אני עושה פה בתוך המרקחת הזו, הרי שרק במעורפל הוא יכול להיזכר בסיבה הראשונית בגללה הגיע לכאן, ללמד פיויקה באוניברסיטה. 10 | לורנס איש ערב, זה הכינוי שדבק בו בקמפוס, כיאה לאנגלי אצילי שכמותו, שהוקסם ונמשך והתקרב והתחבר והתערבב בין המקומיים. האנגלים כלורנס, כך אומרים, נמשכים אל התרבות הבדואית והערבית, נסחפים ללמוד את חוקי | המקום המדויקים ואת הקודים הקפדניים, כי ממערכת כזו הם באים, של קופסאות / ומגירות וכללים ובני-כללים. ‏ 41א לא אהב את ההקבלה הזאת ללורנס, אך באופן אבסורדי, בסופו של דבר, את ימיו סיים במותו כמותו, בארץ מולדתו, בשם בדוי, בריחוק מן הכפר שאהב ובאכזבות גדולות ובניכור ובתחושת בוגדנות מבני עמו האנגלים. את נאג'יב פגש שם בקמפוס, ומפיו שמע לראשונה את כינויו השגור בפיהם של בני המקום, ועבר עמו לכפרו הסמוך זיתונייה. לורנס, כך עד היום הוא קורא לו כשרוצה לעצבן אותו. 'נאג'יב וא משחקים ביניהם את 'משחק משה ואהרון' בחילופי תפקידים מזזמנים. הן זוהי אידיליה נכספת של כל בני זוג, אשר נתקעים בקיבעון תפקידיהם המסורתיים המתמסדים מתחילת היחסים, ואינם מסוגלים להתנדנד בעליותיה ומורדותיה של קרוסלת החיים. יש ונאג'יב הוא דוברו של 41א, ערוץ תקשורת אל העולם החיצון, הזר, כלומר המקומי, ולעתים שם לו נאג'יב את 41/א להיות לו לפה, כמו שעשה למשל כאשר שלח אותו אל אא, לאחר ביקוריו הראשונים בכפר, עם מסר חד משמעי שעבר גלגולים רבים ולבטים והתחבטויות, והגיע אל יעדו בדרך הנבונה ביותר ובעיתוי המבריק בנכונותו. כך שוב מוכיחה את עצמה תיאוריית ה'טיימינג הנכון' עוד מתקופת טייק-היי. אא הגיע מארצות הברית, או כמו שאומרים סביב השולחן עם אנְחת החמצה, מאמר'יקה, מאמר'יקה. הגיע מתוך חיפוש פתאומי ונואש אחר שורשיו ופתרון חידת חייו, כשהוא נמשך בתחילה בעבותות מיסתוריים לעולמה המתנגד והמתנגן של 11, עולם של איסורים קדומים, לאווים היסטוריים וזרמים חשמליים מסוכנים, כאלה המרתקים אדם אל השקע שבקיר אליו העז והכניס את אצבעותיו, בעומדו יחף על הרצפה הקרה והרטובה. כך, כשחבריו היאפים נודדים למחוזות טיבט והודו כדי למצוא את עצמם באשראמים זרים, הגיע אאז אל המזרח התיכון. ואני, כך נהג להסביר את עצמו לעצמו, ולקרוא מתוך הזדהות בשיריו של נעים עריידי ממע'אר הגלילית, הרי יש לי מקום לתור בו, "חזרתי אל הכפר, חזרתי אל ההר בו הנוף הוא הטבע ואין מקום לתמונה. חזרתי אל ביתי העשוי אבנים אותן חצבו אבותי מסלעים, חזרתי אל עצמי - וזו היתה הכוונה." חיפוש פתאומי? הפתאומי זה דבר שניתן להתווכח עליו. אי אפשר להדחיק ולהניח הצידה את מספר היציאות שקדמו לכך, כשהתגייס אא לאירועים חד פעמיים שנראו בתחילה כביקורים תמימים, והתפתחו לייעוץ מסווה, ולקשר מתעבה, בכבישים חוצי שומרון ומחברי קצוות תל-אביבים פרומים, קשר קטן 1 בקצה הגדה. ובכל זאת, החיפוש בכפר מולדתו של אביו היה פתאומי. משום שהמפגשים החד פעמיים ההם נקברו בתחילה כדבר מוקצה בתוך ארונות הרמטיים, עד כדי כך מרוחק היה אז אאא מעצמו, מכל מניעיו שנטוו בו עוד מבית אבא - כסף והצלחה, שתלטנות במערכות הפעלה ואהבה, ובסוף גם זה לא. זה היה חיפוש שהוחלט עליו סופית ביום ששמע חדשות נייט-ליין, בטלוויזיה בכבלים בביתם המאומץ בישראל. [( היתה משתעשעת כהרגלם במשחקי מילים, חדשות אא0, זה לכבודך, אא 885, ופניו של הקריין מיטשטשים לנגר התמונות המחרידות שמאחוריו: 83 תג 1806 8תוא8] 816 1015 08% 81 אוסת 60%5עו סעוז תססט 1/8" .4 11 51806 11160> 6ז6ע 281651101805 8 חטסץ 20 .03% 651/ חב "...1967 6סתו5 71015 5001 68506ת1ז1/ ז]'תט8ת 186 018105 151901 בדחף אימפולסיבי הגיע מיד אל הכפר, ואת החורף, עונת כיבוש הזיתים, העביר בהתבוננות והשתאות סביבו, שתחילתה בהתלהבות יתר, כמוצא אוצר גדול, והמשכה בקשיים רבים של הסתגלות לאופן החשיבה ולצורת החיים שבכפר, כשוקע בבוץ טובעני ובלתי מוכר, וחוזר וקורא, "הו חלומי הכבד הזה, חורתי אל הכפר כבורח מפני התרבות, ובאתי אל הכפר כמי שבא מגלות לגלות." פה בזיתונייה, ידע אאאו, היה אביו נמצא היום, עם יתר בני החמולה המסועפת, גשוי אולי לנאדיה, אלמלא לקח בחופזה את מיטלטליו ב-1948 והיגר לארצות הברית, כיתר חבורת האליטה, אלה שתמיד 'יודעים להסתדר', והתחתן עם אמא, אהבה גדולה וגרין-קרד בצידה, תחת לברוח לגדה המערבית של הירדן, כמו קרוביו העקורים, תוך רטינת שפתיים מושפלות שילכו כל היהודים לעזאזל ותיכנס בהם הרוח ותישאם אל מעבר לים. מתהלך אא] בכפר בצעדים קצביים שסיגל לעצמו אולי מן הכושים של מערב ארה"ב, מרדנות מהולה באדישות קרירה, וזימור חרישי, המהום בלתי פוסק, מימי 11 ובאהיה, הא, ואספקה נדיבה של "סיפורי אמריקה' לכל המעוגיינים והסקרנים שהמילה המופלאה 'אמריקה' עוד עושה להם משהו, אא התקשה להסתגל ולקבל את הסלסולים והדיבורים סביב-סביב של בני הכפר, וחילק עם 7 את קשיי ההסתגלות. "הכל הפוך," אמר ל-ד4א במצוקתו, "לעולם איני יכול לקבל תשובה ישירה, מלבד פתגמים וסלסולים. אף פעם לא נוגעים בנקודה העיקרית, וזה משגע אותי," 2 "יש שושנים מצמיחים קוצים, ויש קוצים מצמיחים שושנים," ענה לו 41 / כבני המקום, והסביר: "אני כבר התחלתי להבין מה קורה פה. האנשים האלו מתייחסים אל העולם בתפישה קונספירטיבית. הנגלה אינו חושף את מה שמתחתיו. /בעיניהם, מה שנראה מבחוץ אינו אלא המסכה המסתירה את העולם האמיתי. חשדנות וחוסר אמון, מניעים אותם ללכת סביב-סביב." / "למה צריך לחפש את ה'ווסטה', את התיווך, בכל צעד שעושים?" המשיך אא, ויכולת לראות את גלגלי מחשבתו האמריקאים מסתבכים זה בזה. "ככה זה פה, אין אמון בסיסי בין אדם לחברו, אין אמון בסיסי בין אדם למוסדות. כל תקנה, כל חוק נגלה, מעורר חשד, ואת הצורך לעקוף אותו. אז הולכים סביב-סביב, ומחפשים את מה שמתחת." "הכל הפוך," חזר אא! עוד הרבה פעמים בבלבולו. החורף ההוא של תחילת האינתיפאדה, עבר בבלבול כזה ומילא את כל מאודם של אנשי זיתונייה הכפרית, לא השאיר הרבה מקום להתבוננות ותהייה על קנקנם של השניים הזרים. וכשהגיע האביב כבר היו שני אלה חלק מהנוף המקומי, ועם נאג'יב, טריאומוויראט זר צלעות, שלישיית ה- |-ים, נאג'יב הוא איש החומר הכתוב. תמיד בידיו איזה דבר שבא מן הדפוס, לפעמים ספר חדש, לעיתים כרוזים שזה עתה נפלטו מן התנור החם. ואנחנו, גא ואני, אנשי הקלידים והמקשים, תוצר החברה המערבית, נשבינו בקסם הפיוט המזרחי מחד, ומאידך - בלהט ההתקוממות הצועקת את תולדות חייה בהתהוותם, מתוך החומר הכתוב והמבעבע של הכרוזים. לא עבר עוד זמן רב וידענו שאנחנו בפנים. נאג'יב, ה- צ] הצעיר מבין שלושתנו, חי את רוב חייו תחת הכיבוש הישראלי. מזיכרונותיו הראשונים: איך עלתה משפחתו על המשאית וברחה אל קרוביהם שבכפר, מפאת קירבתם אל הקו הירוק והחששות מפני הטבח בידי היהודים. אחיו הקטנים, כך הוא מיצר, כבר נולדו אל תוך הכיבוש ואין להם דרך לדעת שכל זה איגנו טבעי, אינגו כח עליון, עוד אחד מפגעי הטבע הבלתי נמנעים, כמו שריפה הקוטלת מדרונות ירוקים או גל גדול השוטף איי דייגים. אך נאג'יב לעולם לא יגלה את ליבו בהאשימו את הוריו שגזרו עליו את גורל הפליט, וגם איננו מנחש עד כמה אן, מושא קנאתו הסמויה שזכה לגורל אחר מידי הוריו, מקנא בו באופן אבסורדי על שלא נתלש ממקום שורשיו אלא נשאר קשור למולדתו כפוית הטובה. בזמן שאני הייתי מתמכר בהערצה טלוויזיונית אל סופרמן ורמבו, היה הוא מקשיב לאגדות הפדאיון המסתתרים בהרים ונלחמים בגבורה בחיילים היהודים. 8 כבר יותר משנה היינו פה כשבא נאג'יב עם עותק ראשון, לך תדע מאין השיג אותו, של ספר עברי המכיל את כל התרגומים של הכרוזים וניתוח של משמעותם כמנהיגות כתובה של האינתיפאדה. "אבנים זה לא הכל..." הודיע בחגיגיות, "אך גם הכרוזים הם לא מה שאתם חושבים. היהודים שותלים לנו כרוזים משלהם, בדרכיהם האפלות, כדי להניע אותנו על פי רצונם, עובדה..." והוכיח בתרגום הלוך וחזור את דבריו. "אם היהודים היו רוצים, היו משתילים גם שכל לחמור!" נאג'יב, הוא יודע טוב עברית, השד הזה. עשה את המוטל עליו ולמד את השפה העברית על בוריה, גם משום שפייטן הוא ואוהב שירה ושפה ומילים. גם משום שידע במשך כל השנים ה"שקטות" שדווקא עם קום המהפכה - שגם על בואה ידע בבטנו מאז ילדותו - עם ההתקוממות שתבוא, כך יגדל הצורך בהבנת האויב, יותר מאשר כשהוא מוצהר כחבר. כביכול. הוא תירגם לנו את הטקסט העברי. הערבית הן כבר חזרה אלי מנבכי הגנטיקה, בעזרתה האדיבה של נאדיה, אבל העברית, נשמעה תמיד כבליל תנ"כי של שיבושים לא מוכרים מאז ימי תל-אביב עם [1 ועד עתה למשמע הטקסט. ואני הייתי מוסיף משלי, ומקריא קטעים מספרו של בגין, המרד, אותו קיבלתי כמתנת גיס חמישי מאביה של [1, בפגישתנו היחידה והאבסורדית ליד מיטתו של בן-דודה הפצוע. נאג'יב הכיר טוב את הטקסטים הללו וקיבל כמובן מאליו את עובדת היותם מתאימים לנו במלוא מובן המאבק. היה מעביר לנו בנג ממולא בחשיש, וגרונו נצרד כשהוא מקריא לנו את קציר יומו. לא עזרו מחאותיו של דא נגד עישון החשיש, עליהן נאג'יב היה עונה, "יותר טוב שתעשן כמו אבות אבותי עם הנרגילה שלהם, ואולי אז תוכל דווקא לעשות משהו נגד ההירואין שמחלחל אל דמם של הצעירים המטומטמים פה," ולא עזרו הפחדות של משליטי הסדר לעת מצוא הנלחמים בסמים ובזנות בזרוע אלימה, ואף לא הקנטות נוסח א שאומר "זה סתם עוד מנהג של שנות השישים ומזמן הוא 28586," על כך חשב נאג'יב שזוהי אמירה בפירוש מטופשת, "הרי אתה בורח ממלאך המוות - ותגיע אל השטן, ותראה מה יוצא לך באנגליה, פנקיסטים בריטים מיוסרים עם סיכת ביטחון בלחי," ואני קיבלתי את העישון גם כאן כדבר מובן מאליו בחיינו הרדופים, ואף נכחתי במעלותיו וגווניו בעולמנו הזה. אללה הוא גדול, ומה שלא עולה בידו של הטבע לעשות, להצמיח לנו כנפי מלאכים המתעלים מעל למציאות, עושה לנו דבר טבעי אחר, נחמה קטנה ומתוקה לעיתות מצוקה, וכשמתחשק לי לצאת קצת מעצמי, לאיזה טיול קצר שמחוצה לי, ולהסתכל מרחוק - בקרוב, אז אני שואף לי איזה שאכטה רצינית של נָאפָס אל הריאות, ומפליג. 4 נאג'יב הוא איש החומר הכתוב. אהלי אל כיתב. ואנחנו, אנשי החומר | המוקלד, אמצעי מגנטי וכבלים. איך אמרה לי [1 בערב הראשון שהיכרנו, גם אתה פריק של מחשבים, אלא שעוד לא יצאת מהארון... אז יצאתי ועוד איך, .מותק, אף הלכתי עם זה עד הסוף, אלא שאינני בטוח שלא נכנסתי בינתיים לארון אחר, ארון מתים שכזה, ובו אני מפריק מחשבים... לי אין את דימון, ולא את ד"ר קרנל להעזר בו, וכאשר קצה נפשי מ'הכל הפוך' אני נצמד אל המחשב האישי שלי, ומחכה בסבלנות ליום בו אוכל לתרום מכישורי. בינתיים מצאתי את עצמי משקיע זמן ומחשבה בסוגיית העלמת קבצים והשמדת דיסקים במקרה שניתפש בשלב מסוים. מה מוזר, עד כה הרגלתי את עצמי בטייק-היי ובמקומות אחרים, לעסוק בשיטות של שמירה והגנה על נתונים, ובטח לא בהשמדתם. גם החמאס שלח כרוזים, וגם אחרים. ואלה לא היו לרוחנו, אך על כך אוכל לספר רק פעם אחרת, לא משום סודיות או אתיקה מכל סוג שהוא, אלא כאשר ארגע, ובמקרה הזה לא עוזרת שאכטה ולא שיטות אחרות שהאמריקאים כבר היו ממציאים לגבור על כעסים, כמו יוגה או איזה מדיטאציה. כשאני נחשף אל הפנאטיות, אני שואל את עצמי מה אני עושה פה בכלל. לא אוכל לסבול את הקיצוניות המבחילה, וכיצד אלמד שלא לקצוף על אחינו המוסלמים הדתיים בהנפתם את דגל הג'האד, כמו שנאג'יב אומר, "מי שממלא את הכד ומי ששובר אותו, נחשבים בעיניהם לאותו הדבר." ולמרות שכולנו נאבקים בעד אותה מטרה, מדינה פלסטינית, הרי אלה החמאסניקים הולכים עד גבולות האבסורד ומבקשים לכונן מדינה ברוח האיסלם שתשתרע מהים עד הנהר, ומטיפים לאלימות בעוד שאנחנו נוקטים בכיוון של גיתוק מגע ואי-ציות ובאופן כללי פעילות סולידרית, לא קל להשלים עם צורת מחאה בה יוצאים ילדים ונשים לרחובות, ואפילו היא מוצדקת, ואפילו היא בדמָנו, זורקים אבנים וחוטפים מכות, בעבורנו. בכל אופן, בשלב מסוים התגברה ההרגשה שבנוסף לתכנים אחרים החשובים לנו, עלינו למצוא ערוצים שיתעלו הן על ה'השתלות הישראליות' והן על אחינו הקיצוניים, עלינו לדאוג גם לטכניקות מקוריות וחדשניות ובעלות מימד של בשורה. האם למדנו את זה משיטת הבחירות בארה"ב? מהיכרות מעמיקה עם תחרות בין מפלגתית וגישות שונות אל לב האזרח הפשוט? גם אם לא, אך וודאי שכן, די היה לנו לפקוח עיניים וללמוד משכנינו, עסקני הציבור היהודים, כיצד לנצל את כל המשאבים האפשריים בכדי לעשות מניפולאציות על הציבור + ולעצב את מחשבתו ואורחות חייו. 1א אסטרונום בהכשרתו, חוקר עולמות וכוכבים, איש מלא פליאה על כל התרחשות של חיים ותובנה, מדען בנפשו, חטטן בנשמתו, ומעבד אותות ברמ"ח אבריו. גם בסוג הסקרנות הזאת אנחנו 5 דומים, שנינו 1140%85, אבל נוברים ברשתות מסוגים אחרים, ומתעמתים עם כוחות משתנים מנקודת מוצא שונה בתכלית. לבסוף עלינו על גל אחד, צחקנו, 'גלים' שפה פרטית כבר יש לנו. והגל הזה שעלינו עליו הוא לא פחות ולא יותר מאשר גל השידור של הטלוויזיה הישראלית. נאדיה כשצבעי השמיים מתערבבים עם צבע האדמה, כך בטח [1 היתה מתחילה פרק חדש, וטובלת את מכחולה באדומים וכתומים. ואילו השמיים שלי אפורים הם, מלבד לובן עננים בודרים, וזו האדמה שחורה כמעט, וביניהם כל 16 דרגות האפור, כמו על גבי המסך. הגרפי שלי, שאולי אשפר אותו עכשיו ל-256 דרגות אפור. כשראיתי את המסך בחנות בשמו 028/450/1,5 נזכרתי באוטובוסים מסוג סאעטסקצםת0 שבאים ליד שער הפרחים, מקום שבו נהוג לרכז את החשודים, ובולעים לתוכם אוסף רב של מכוסי-פנים ומאוזקי-ידיים אל מחנה המעצר. בסך הכל אוטובוסים כמו שהיו לוקחים אותנו לטיולים מבית הספר, גם דרכם ראיתי את העולם רק בשחור-לבן, מקסימום ב-16 גוונים של אפור, ויותר מאוחר אולי אפילו 256, אבל בצבעים התחלתי להבחין ולהרגיש רק לפני כמה שנים, בתחילה דרך אישוניה של 11 שהיתה מתייחסת אליהם, ולא רק כשמציירת. רומן הצבעים התחיל עם הסגול, ורק בכפר, עם נאדיה, כבר טיפסתי לאורך כל הקשת. אלא שבתחנה המרכזית שבדרום תל-אביב, שם אנו מחליפים את בגדינו לפני שנגיע לחנויות האלקטרוניקה, אין צוק וים ואדומים וכתומים, רק שחור ואפור. שעת העומס. באין מפלט אנחנו מפלסים דרך בין אוסף רב של טיפוסים הנוהרים כעדר בדרכו הביתה, האם לא כבהמות גראים אנשים באוטובוסים יושבים זה מול זה, מבט בוהה וחסר עגיין, אישונים מתגלגלים בעייפות לקצב תנועת הגלגלים, ראשים מתנדנדים כחסרי עוגן עם קול עצירת בלמים חורקים, מּּּ. 7 כשנזדמן לנו רגע לבדנו, שוב אני מבחין במכנסיו הכחולים של נאג'יב ושואל אותו "למה רצית שנחליף בגדים? עד שמצאתי ג'ינס הדוקים וקרועים בברך כמו שאמרת לי,* "בתל-אביב חייבים להיות מודרנים," הוא עוגנה בידענות. "להראות כמו כולם, ואסור להתבלט, שלא ישימו לב אלינו, ביחוד אם עוברת מכונית משטרה, או אסקורט לבנה. גם אותם אני מריח מרחוק. מה לעשות, צריך להיות תחמן. יה-עיני אבו-עלי." "ולמה לא רצית שנצא בג'ינס עוד מהבית? ולא נעלי התעמלות? בכלל, כל העניין הוה של הלבוש אף פעם לא נראה לי מי-יודע-מה משמעותי." "כי ג'ינס זה הַשָבִּיבּה שזורקים אבנים, ונעלי ספורט זה לשביבה שבורחים מהר כשבאים לתפוש אותם אחרי שזרקו אבנים. מסובך מדי בשבילכם?" "אף פעם אתה לא מרגיש חופשי, אה? להיות אתה עצמך, לא זיקית." 41/אן מסתובב נגד הזרם וחוסם את דרכו של נאג'יב, מתפרץ בלהט המעלָה מייד את המחשבה שהוא מתחשבן פה איתו בעניין אחר, אבל אא מזדהה בכאב המוכר של הזיקיות, הן כך הרגיש בעצמו, במועקה הסוגרת עליו בתוך עולם של הכחשות ושקר פנימי, בתוך מסכת של תפקידים כפולים שלקח על עצמו ונגרר גם יחד, בשיא הריחוק הסמוי מול 11, בתקופה התל-אביבית הקצרה והמצומקת, שהיה גם פסגת תאוותו, ובמשחק כפול ששיגע את דעתו. "בטח לא בתל-אביב. כמו שאומרים, אלכלב פי ביתו סבע (הכלב בביתו אריה, או - כל אחד מלך בביתו), אבל לנו לקחו את הבית, אתם לא קולטים את זה. אתה יודע מה, בכלא, רק בכלא, הרגשתי ממש חופשי. שוב תגיד לי כמה שאני רומנטי, אבל באמת ששם זה אחרת. שם ההנהגה נותנת את ההוראות. שם למדתי את העברית, יה אחי, ושיהודים וכיבוש זה לא אותו הדבר," בינתיים אנחנו בעצמנו נמצאים מהלכים בקצב של אנשי העסקים הממהרים לסידורים אחרונים לפני סגירת החנויות והמשרדים, מווו, וגם אנחנו יש לנו עניינים לסדר. הרי לתל-אביב הגענו כדי לקנות את המעגל האלקטרוני שיאפשר לנו את ביצוע משימתנו, המרגשת אותנו יותר מכל, המזרימה דם גם בעורקי ההרפתקנות המדעית/טכנולוגית שלנו, וגם בוורידי זעם המהפכה ותסכול האין-אונים של הפליטות. ובכן, לפי הבנתנו ושעות ההכנה הרבות שהשקענו בכך, גילינו ערוץ חדש ומתוחכם להפצתם של הרעיונות והמטרים שהיו עד כה נחלת הכרוזים, ערוץ חדש במובנים נוספים, כי גם הטלוויזיה הישראלית החלה להפעיל ערוץ שני, אשר לא נקלט אמנם בכל חלקי הארץ, אך לגבינו היווה מקור מצוין לשידור, גם קל להתלבש עליו ולינוק מזרמו, ולשם כך יש לנו כמעט כל מה שצריך. 8 לא נזקקנו אלא לשלושה דברים. לטלוויזיה ולמכשיר וידאו ביתי שישמש כמגבר וכמשדר טלוויזיוני, וזה כבר נוכל להשיג מאחיה של נאדיה שהגיע מכווית ובזרועותיו מכשירי חשמל ללא מכס, ומסר אותם לנו משום שפחד שהמינהל יחרים לו את כל הציוד. ועוד נצטרכנו למעגל חשמלי מתוחכם דיו, שישמש אותנו להפקת אותות הזהים לסימנים של משדר הטלוויזיה האמיתי. מדובר בשני סוגי אותות, אחד המסמן את תחילתה של כל תמונה ומכוון אותה אל הפינה השמאלית עליונה של המסך הביתי, ואחד המסמן את תחילתן של שורות בתמונה המוצגת, 625 שורות במספר, כמספר ימי האינתיפאדה עד כה, הנסרקות לסירוגין בשני מעברים מהירים של קרן המרקע. עוד אנחנו צריכים מכונה שתיצור את התמונה שאנו רוצים לשלב בשידור, וזה ניתן לעשות בקלות עם המחשב הביתי שלי ותוכנת '7א2/11 המורצת עליו. בחודשי השעמום והציפייה אפילו הספקתי לתכנן עבורה פונְטים ערביים, אותיות תחיליות ואמצעיות וסופיות, כמה הרבה, בנוסף לאנגלית שבמקור. מי יכול היה לנחש בימי סנסטיקו העליזים כשהשתעשעתי בצבעים וגרפיקות ומשחקים, את השימוש המופלא אליו נועדו. אז התחלנו לתכנן את הנסיעה לתל-אביב, כדי לקנות את הרכיבים להם נזדקק בבניית הלוח האלקטרוני, מה שהזכיר לי שהגיע הזמן לחדש בשנית את אשרת השהייה שלנו כ'תושב ארעי'. הסיכוי קטן לקבל תעודת תושב קבוע במינהל האזרחי, זאת אנחנו כבר יודעים, אבל הארכה תינתן בקלות, כך אנחנו מקווים. נאג'יב תמיד ידו מושטת אל הכיס לוודא שכל התעודות במקומן, כרטיס ירוק, אישור לבן, פתק כחול. אבל איננו רשאי לשהות שם בלילה. זה די מעצבן, אפשר לומר בהמעטה, שחייבים להגיע לתל-אביב עבור כל עניין הכרוך בקידמה, שירותים רפואיים, טכנולוגיה וכו'. את רחובות העיר הזאת מנקים ערבים כמונו, אך בכפר שלנו לכלוך והזנחה, ולא מתקדמים, לעזאזל. 1 אומר שככה זה, כאשר אין קבלה מוחלטת ואין דחייה מוחלטת, אז נשארים תקועים. כן, פנטאזיה מלופפת במציאות. תל-אביב. בימים אחרים, אני יודע, הייתי יכול להרגיש בעיר הזאת טוב מאוד. ניחוחות ניו-יורקית מהולה באוויר מזרחי של ים מערבי. בימים אחרים, אני אומר, ומתכוון לא רק לזמנים קדומים המוכרים מהסיפורים של אבא, על יפו, על תל-אביב, יריד המזרח, חולות מתפוררים ותחושה סובבת של חלוציות לא להם, שהסעירה גם אותם ברגשות מעורבים. ימים אחרים יכולים להיות גם בעתיד, יום אחד, ימים רבים, של שלום ופיוס ואולי גם סתם מובנות מאליה של פשטות חיים ללא מאבק וקיפוח. רוח קרירה ואווירה חד פעמית זו של עירוניות אנונימית מגרה בי לרגע את האופטימיות הרומנטית שהתגעגעתי אליה כל כך, 2 האם באמת אפשר לשכוח מאיפה באת, ולעבור תהפוכות, תפנית כה חדה בזרם התודעה שהיתה מתכווצת כמעט בהתייפחות רק לפני שעות קטנות במחסום המעבר, לשחרור אמיתי של תקווה ואמונה? או שמא זאת אשליה. הרי זה לא רק עניין של שנאה או אהבה. אך לא. כלומר, אך כן. חייב להיות איזה ניצוץ חלומי של תקווה בתוך עולם הפנטאזיות שלהם, אני זה לא הם. הטיית מבט בזווית של ארבעים וחמש מעלות מסגירה גגות של בתים נמוכים, עץ דקל ומעט עננים השטים ברוח, הישר מריאותיה של העיר לכיוון הכפר שלנו, אך שם הרוח נעצרת ונבלעת בתוך סימטאות וקירות לוהטים מעוצר ומיאוש, גם שם אולי זווית מבט של ארבעים וחמש מעלות תפרוש בפנינו תמונה דומה, אבל לא כך בזווית של שלושים מעלות או שישים. אז תהיה התמונה לגמרי אחרת, שישים מעלות כלפי מעלה, בתל-אביב אדומים השמיים ומוארים ומלווים את חיפושינו העקרים באווירה של רומנטיקה יומיומית ואילו בכפר השעות הללו של לפנות- ערב מביאות עמן מתח וחרדה וחשש גדול. שוב ושוב אנחנו נתקלים במבטים בוהים של בעלי חנויות שאיגם יודעים על מה אנחנו מדברים, ולא מוצאים כלום ממבוקשנו, הם רק יודעים לספר שניתן להשיג דברים כאלה, מעגלים אלקטרוניים כמו שאנחנו מחפשים וכרטיסי מחשב מוזרים, אצל קרמר אחד בירושלים. את מד הזווית אני פורק מעלי בכניסה ליפו. אנו פונים ימינה לכיוון הנמל, וכאן צריך אפראטוס אחר, אין זוויות, רק מעגלים משיקים ומתערבבים זה בזה. לצד מחנה צבאי מגודר ומתוחם היטב עומד לו עוד בניין ואנחנו סובבים סביבו, אוזנינו משולחות אחר מוסיקה מעורבת הבוקעת מפתחים עליונים ותחתונים. בקומה העליונה, שלטים ואורות ותמונות פרסומת, מועדון, חגיגת פוליקר, אל תכעסי עיניים שלי. ומתחתיה קומת קרקע, בכניסתה צובאים אברכים צעירים, פאותיהם מגולגלות תחת כובעים שחורים כמו אלו שהיכרתי בניו-יורק, שני פתחים לאולם וכבר בכניסה נפרדים הגברברים הצעירים מנשותיהם המשובסות, חסידים מקפצים בתנועות לא טבעיות אל עבר אלוהיהם. ריחות כרוב כבוש ודג מתקתק מגרשים אותנו בחזרה אל מליחות רוח הים. לא די בחגיגות - קומת מרתף לו למועדון, שולחנות ארוכים וצפופים, שביסים גם פה מרבים צבע, שירה מוכרת, חתונה ערבית, פה באו לחגוג אלה מרמאללה שאינם מעזים לעשות זאת בשטח ההפקר של עוצר ואבנים מתגלגלות. לרגע אני שואל את עצמי איפה רעולי הפנים, ואחר-כך מאוד מתבייש, על הבדיחה הלא מוצלחת, והמשולש בו אנו נמצאים נראה לי כמשולש ברמודה, מרכז העולם, מדביק תרבויות ואנשים ובולע אותם במצולות שחור הערבוב. מוטב היה לנו אילו חזרנו אל הכפר עוד לפני בוא הלילה, אך מכיוון שהשתהינו, לא ניתן עתה לעשות דבר כי אם להתחיל לחפש מקום מסתור, 00 פיגה להניח בה את הראש, שלא להיתפס בעיר ללא רישיון שהייה, ובידינו מיפרטים אלקטרונים חשודים, בלאו הכי נחשדים גם חפצים תמימים לגמרי, ואם תיתפס ובידיך פיסת נייר סתמית או בובה או חסה או כרוב, בכל מקרה יהיה זה חפץ חשוד המצדיק את מעצרך ליממה או עד חצי שנה, ונהיה מופללים עוד לפני שהוצאנו הגה מפינו, מה עוד ששרטוטי תוכניותינו בכיסים. חששנו שחוסר המזל דבק בנו, עד כדי כך שנאג'יב אומר "אם נלך אל הים - הים יתייבש." אך הים לא יבש, ולאורך חופה של תל-אביב אנחנו בדרכנו חזרה לשום-מקום. יש להיזהר באופן מיוחד כשעוברים ליד גן העצמאות, שם כל חמוד חשוד, ומסלולינו להיום מסתיים בצפון העיר, לא רחוק ממקום שפכו של הירקון אל הים, איפה שהיה בית החרושת לסיגריות של היהודים והנערות החלוצות היו יוצאות אל השמש בשעת הפסקת הצהריים, כך אבא סיפר לי, והוא נהג להציץ בהן, ובנו שם נמל ואבא כבר ידע שהוא יהיה יותר טוב מהנמל ביפו, שם לא נתנו ליהודים להיכנס ומכל דבר רע הם הוציאו דבר טוב, כמו שהוא אמר. וגם אנחנו מנסים להוציא עכשיו איזה דבר טוב מהמקוט הזה, ומוצאים בניין ששערו פתוח, קן של תנועת הנוער העובד והלומד, 11 בעצמה היתה מודה בכך עד כמה הם מגוחכים, ישראלים יפים המנסים לשמַר את מסורת החלוציות הציונית בתנועות נוער-חסר-מפתח. במשך היום בוודאי מתרוצצים פה נערים חסרי-מעש ושרים שירי מולדת מיושנים, ועכשיו בלילה הבניין ריק ושומם ומחפש איזו דמות-אנוש להפיח בו רוח חיים. אנחנו מחליטים להתמקם בו. לפני שניכנס יש לבדוק ולגשש האם החושך מסביב נקי ואינו נותן חסות לסכנות ואיומים מיותרים, ואת כל הדרך הזאת עשינו בשקט וללא הגה וכל אחד חושב מחשבות לעצמו לבדו בליבו. זוג רוסי מבוגר מטייל עם כלבם בשעת לילה שקטה ונראה שלשונם מסתכטכת כשהינם מתכננים כבר כמה רגעים לשאול אותנו איזו שאלה. בסופו של דבר מתקרבים אלינו ושואלים בעברית עילגת וב'ריש' מתגלגלת, שפה שכולנו מבינים אך לא נענים לה, "סליחה, בחורים, מה השם של נהר זה?" נאג'יב היחידי שיוכל לענות בעברית רהוטה, והוא אומר בחגיגיות קומוניסטית עתיקה, שוב מוכיח לי שאינו חסר חוש הומור כפי שנהגתי לחשוב לגבי חברי הערבים בהכללה פושעת, "זהו נהר הוולגה," כולנו מתפקעים מצחוק, כולל הזוג הרוסי שאינו מבחין למזלנו במבטא הערבי הנסתר מאחורי דיבורו של נאג'יב. כאילו היתה זו בירכת לילה טוב. אנחנו פולשים אל המבנה הנטוש זמנית ומוצאים מזרוני התעמלות, עליהם אולי דילגו במשך היום נערות קטנות-שדיים בנות-טובים בעת השיעור לבלט, ונערים בחוג להגנה עצמית, באחד מאולמות הבניין. אך אנו חסרי מנוח לחלוטין. מבעד לחלון, החסום בתריס כבד, אני רואה את פינת הרחוב דרך חריץ אחד 18 מואר וגלוי כמו דרך עינית המיקרוסקופ המצמצמת את העולם לכדי פס דק והתמונה מוגדלת מאוד, שם ניצב לו פאב וכתר לו שָלֶט זוהר. המקום נקרא []. השלט מואר באותיות הללו, בצבע אדום ובוהק, ואיננו משרה עלי אווירה רגועה יותר, וכך קולו הצרוד והמוכר של טום וויטס, הבוקע מאותו כיוון וכמו לש בפצע פתוח, נוגע בנימים דקיקים ונסערים. גם קולות של משחקי מכונות עולים משם, כך נדמה לי, זכר למשחקי יחיד וזוגות בהם פצחנו בימי סנסטיקו. מה קורה לה בימים אלה, לחבורה האמריקאית שלי? אבל כעת אינני ישוב על כסא גבוה עם כוס בירה ביד, וטום וויטס רחוק מאוד, והבאסים אינם מרעידים את ישבני, ובכלל פה זה לא משחק. לפנות בוקר, אני מתעורר משינה שכלל לא ישנתי. חלומות בהקיץ ליוו את חוסר מנוחתי, והעיר עדיין תמימה. זו אינה תמימות של בתולים, וגם לא תמימות של אשה מבוגרת שפרשה לה למנזר. העיר תל-אביב בתמימותה נראית לי כזונה שנתעייפה מזוועות הלילה שחוללו רגליה ואצבעותיה גרומות הפרקים, ותיגרות עם שכנותיה לעיקול הכביש, וארובת רידינג נופחת נאדים פתאומיים וקולניים של בחילה. את נפשה אינה יודעת והיא נחה ומוטלת בשינה כבדה ומוצקה והכרחית לרפיון שרירי קרסול מתוחים שהילכו על נעלי עקב גבוהות ומעוותות, ונקיון המצפון שישא את זוועות מעשי גופו. ועל פניה הנרגעות בשנתה, מתאוששת מגיהוקים של שיכרות ומכאבים של תשישות, אפילו עולה בשנתה חיוך מבוייש ותמים. מצאה מחבוא בחלומותיה, והוקל לה, ובתמימותה אני מוצא בליבי אף רחמים אליה וסלחנות מול המבוכה הקורעת אותה בשחיתותה. עם השכמתה של העיר גם אני מתעורר משינה רדופה ונזכר שחלמתי על נאדיה. היא ישבה ברגליים משוכלות בפינת החדר. תמיד היא יושבת בפינה כמו גזרה על עצמה הסגר יותר חמור מזה שנגזר עליה מגבוה - שתהיה עצורה בביתה, ועל הקיר מולה תלויה תמונה של סעדי, וכולם יודעים שזה מקומה הקבוע, שם בפינה, כל מי שבא ביחיד או במשלחת לפקוד ולהתייעץ ולהזדהות ולהתנחם אצלה, ואני משלה את עצמי שרק איתי ואולי גם עם הבן שלה היא מעזה ומרשה לעצמה לשנות מקום ולהתהלך בחופשיות בביתה. בחלומי נאדיה מספרת לי על חלום שהיה לה והיא אכן אינה זזה ממקומה אך תנועות ידיה וראשה מעבירות את שנינו אל תמונת החלום שהיא מציירת במדויק. חביבי, היא שופכת בפני ומזרימה את החלום, יש שם מגרש בוצי גדול כמו השטח שניבט אלי עכשיו מול החלון הצפוני מצידו השני של הירקון, ונאדיה מטיילת בבהונות זהירים של כפות רגליה השורשיות על הרגבים הבוציים ומטפסת על גבעה קטנה עד שפתאום ניתקת פיסת אדמה ממקומה וזו נהיית ספינה צרה ודקיקה העשויה מאותו חומר בוצי, ניתקת ומתחילה לשוט לכיוון המים ומתקרבת אל הים, המהירות גוברת וחלקים מכלי השיט המוזר הזה נמסים 22 ומתפרקים ונאבדים במים והיא נהיית עוד יותר צרה, וקשה מאוד לשמור על שיווי משקל. בקושי יש מקום לרגליים לעמוד בו, ויש טלטלות ובהלה והיא מתנדנדת עד שבא אבא ותופס אותה במתניים תפיסה הגונה, ואני משלה את עצמי שוב שאולי אני הוא זה שתפס אותה רק שאיננה זוכרת טוב את פרטי החלום כי ככה הייתי אוחז ב-11 בחוזקה במתניים והיא היתה משוגעת על זה, אבל נאדיה בטוחה ששם זה היה אבא שלי, ואז נגמר החלום. נאדיה דומה כשתי דמעות לחכרתה של אמי, שהיא גם בת דודתו של אבא, דְזִירָה שמה. בימי נערותי, טרום בחרות, עוד חלמתי שדזירה תהיה הפיה שתגאל אותי מבתולי באימהוּת ובעדינות, כאותן הדמויות אותן היכרתי מטיפרי רומנטיקה של הגיל המתבגר, או מסרטים צרפתיים, בהם היתה חברתה הטובת של האם מגיעה לביתם כשכולם נסעו לחופש ורק הנער, נשאר בבית וזכה לטיפולה המסור. בדיעבד הסתבר ששתי החברות תָאמו זה מכבר את מהלך הפיתוי במלואו בדרכן אל המספרה. אבל אמא לא דאגה לי במובנים האלו, ולא המתיקה שפתיים עם דזירה בענייני בנה המתבגר, אני חושב שגם היא בעצמה היתה מאוהבת בה קצת. אמא היתה אומרת שהיא בעצמה עוד מזוהה עם גיל ההתבגרות, מה שהיה אמור לבטא את קרבתה אלי והבנה לגבי. היא הכינה אוכל טוב, היא גיהצה את החולצות שלנו, היא נעמדה מאחורי גבו של אבא כשהיה צריך לדרבן אותנו ללימודים ולעבודה, והיא פתחה לנו שערים קטנים ורבים לכל הקצוות וגימדה לנו הרים והגביהה מצולות, אבל לא ארגנה לי את החברה שלה, דזירה, ואת בתולי איבדתי בגיל הרבה יותר מבוגר ובאירוע הרבה יותר טראומתי. ואני לא נתתי לאמא להבין ש'זה כבר קרה לי' כי עוד חודשים ושנים לאחר מכן האמנתי שזה עוד יקרה דווקא עט דזירה, כמו שחלמתי מילדות, כי אצל אמא שום דבר לא נראה בלתי אפשרי או משונה או לא צפוי. גם כשהביאה את אבא הביתה אף אחד לא התפלא, כי ככה זה במשפחה שלה, הכל קורה שם כמו בסיפורים ובאגדות. אחותה אוולינה האצילית התחתנה עם רוסי קצוץ שיער והיסטוריה ורב-פעלים, שהיינו בטוחים תמיד שהוא מרגל, וגם אחיה, שהיה שוטר, חטף את אשתו מבעלה שעבר את החוק, על האופנוע שלו, והמשיכו יחד לערבות טקסס, וגם הבנים של אוולינה מחפשים את עצמם בהרים מושלגים עם נשים הודיות מומחיות באורז ומריחואנה. והכל סביר ומתקבל על הדעת בעיניה, כנראה מרוב ביטחון עצמי שקיבלה מהוריה הישובים היטב ומעוגנים באמריקה, רק שהיא מסבירה את הכל בפסיכולוגיה מהולה במיסטיקה ומעט ויסקי, כך היא חושבת שכל הדודנים במשפחה עיוורי צבעים ורואי שחור-לבן בגלל שהגנים התבלבלו להם עם זרים, ולא משנה מה הם צבעי הדגל של הוריהם, ואפשר 8 לחשוב שזה יעשה לי את החיים קלים יותר, העובדה שהכל פתוח ומותר ואפשרי, אבל אני חושב שזה בדיוק ההיפך, כי בעולם כזה אין הגדרות ואין גדרות ואין גבולות, וקשה ומתסכל לחיות בעולם מלא אפשרויות ולפנטז שאני אחראי לבחירה ובידי ההחלטה. רק אמא יכולה. נאדיה, כמו דזירה בצעירותה, שערה שחור כחושך ופניה מאירים בלובנם הנוגד את מזרחיותה הקורנת מזיעתה ומקולה ומעיניה הבורקות. היא שופעת נשיות שלא נחנקה ולא הושפלה עם השנים הצרורות ואת מחזור הווסת שלה היא מקבלת באופן סדיר ב-14 לכל חודש, הוא גם יום השביתה הכללית לזכר תחילת האינתיפאדה על פי גירסתן של תנועות מסוימות, כל כך היא מפנימה את חלקה במאבק כאשה וכלוחמת. נאדיה מורה במקצועה ויודעת אנגלית היטב ואיתה למדתי ערבית, ואני כלחמניה שנשלחה מלחמו של אבא וחזרה על פני המים. וכשהיא מלמדת אותי ערבית ונותנת לי שיעורים בדקדוק, משתעשעת נאדיה בקריאת סימנים בקפה, כמו ש-11 היתה עושה בספרות ומספרים, אבל הן כל כך שונות אחת מהשנייה. כך הייתי מתבלבל ביניהן לפעמים בדרך חזרה מביתה בשעה מאוחרת, כשהחשיכה כבר איננה נגעימה כמו פעם, והיא צופנת ומלפפת בתוכה רגשות לא נעימים ופחדים מוצדקים, גם כשאין עוצר, וזה נהיה נדיר. הדרך מתל-אביב בחזרה אל הכפר היתה מרגיעה ומספקת יותר. עד שהגענו אל המחסום. בירושלים, על פי הדרכתו של איציק בסוכנות המחשבים האישיים שבדיזינגוף, ניגשנו ישירות אל חנותו הנסתרת בתוך החצר של אותו קרמר, תוך דקות ספורות הבין את מבוקשנו, ללא מילים מיותרות, רק שרטוט פשוט, והכרטיס בידינו. כמה פעמים בחיים כבר ראיתי איך עניין מסובך נהיה לפשוט ביותר, איך בעיה מתמשכת נפתרת בהיגד עפעף, ואיך למרות כל זאת אי אפשר להצטער על הדרך הארוכה והמסובבת עד לפתרון, וגם אי אפשר שלא. המחסום מחזיר אותנו אל המציאות. מחוצה לו, או בפנים, שם אין מרגישים את ההשפלה במלואה, אלא בנקודת המעבר. המחסום מחזיר אותנו אל האבסורד. שם נעלינו הן הזוכות לטיפול מיוחד. שם מקלפים את הכסות ואת הזהות, הלא זוהי נקודת הגבול והשבר, סדק בין אור לחופש. אבל בכיסנו הצ'יפים הנחוצים, ואנחנו מרגישים בדרך הנכונה, בדרך אל הגל הגדול. 7 % זיתים שחורים נאג'יב אומר שלפני שמתחילים בפעולת אמת, בשידור החוצה, ואז כמובן כבר נהיה נתונים לחסדי גורל ומקריות שמא יעלו עלינו בגלל איזו שטות, חייבים לנסות כל פרט ופרט במעבדה שבבית. 47 לעומתו מפגין חוסר מנוחה וסבלנות, ורוצה תוצאות מיידיות, מה שנקרא: "בצלתו מחרוקה," בצלו נשרף, ונאג'יב מלמד אותו סבלנות מזרחית "שנה אחת תאכל בצל, ובשאר השנים - דבש." אני פוסק, נבצע ניסוי מוקדם. מה עוד שאין זו משימה מסובכת, לבצע ניסוי שכזה ולהתחבר תחילה ישירות לאנטנה ביתית, במקום לשדר מייד דרך תחנת ממסר איזורית. השאלה היא רק מי יהיה עכבר הניסויים. אני מנדב את נאדיה כאוביקט אידיאלי לניסיון, שעוד נמצאת אצלי חזק מהחלום האחרון, וגישה חופשית יש לי אל ביתה ואל מכשירי החשמל שאני הוא זה שמתקן כעוזר ב'עבודות הגבריות' של הבית. כי כפי שידוע לכולם משפחתה של נאדיה, משפחת נזאר, היא משפחה של נשים, הן הדומיגנטיות, וכך גם קרה שהן היחידות שנותרו בארץ ואילו הגברים כולם מפוזרים בקצוות שונים של העולם או שעברו ממנו בגיל צעיר וכל אחד באופן משונה יותר מן השני. כך אבי, הבן דוד, היגר לארצות הברית ומחמוד שהוא גם דודה של נאדיה אך גם גיסה מצד בעלה - שגם הוא איננו כי יושב כבר שנים רבות בכלא - ברת לכווית ולא הצליח לקבל אשרת כניסה חזרה לפלסטין על אף שאחותה של אשתו נתאלמנה ובדעתו היה לקחתה לאשה שנייה, ושאר קורות האחים במשפחה הלא המה כתובים בספר דברי הגיסים. אפשר לומר שעכשיו אני כבר מבין את 5 5 העניין הזה, נישואי קרובים - שהתייחסתי אליו עד כה בשאט נפש כאל 'חוסר היגיינה' זוועתי, מצמצמים הם בכך את חוסר הוודאות, מרגיעים את החשדנות לזרים. ואולי כל הערבוב המשפחתי הזה, בליל קשרי הדם וחבלי הלידה והחתונה, מסביר מדוע לא התרגשתי מסיפוריה של 11 על אבא שלה, כוס אימו, והדודה סוניה, וכל העסק ההוא, ולא לקחתי אותם ברצינות. אבל הפעם אצל נאדיה מזימתי אחרת. רק מנתק חוט אחד בגג, שיפריע לקליטה, וכבר היא רומזת לי בבקשה צנועה שאבדוק מה העניינים, כי פתאום יש שלג בטלוויזיה והרי בחוץ חם כל כך, ובאדישות אני מסכים ובודק קודם את מכשיר הטלוויזיה אבל אחר-כך אני אומר בטח יש משהו לא בסדר באנטנה, ועולה שוב אל הגג, וכמו בקסם הכל מתוקן ומשופר וכבר היא יכולה לראות חדשות כלבבה ואני בינתיים הספקתי לעשות את כל החיבורים הנחוצים כדי לבצע בה את ניסיוננו. הניסוי די טריוויאלי וכמעט מעליב, כשמתחילים לחשוב מה הגורמים המשפיעים על רצונותיו של הבנאדם וכמה קל להטות אותם. נאדיה אוהבת זיתים ירוקים, אומרת תמיד "זיתון בזיתון, וחורה אכון," כלומר אוכל לחם וזיתים ואהיה בת חורין, ולא אבקש חסד מאחרים. בסך הכל שירבבנו לתוכניות הערב בטלוויזיה כ-25 תמונות פרסומת לזיתים שחורים, אלה נבלעו בשידור, לא נראו לעין, אך חדרו לתודעתה. ולאחר כמה ימים כשאני יוצא לקניות וכרגיל עובר אצל נאדיה כדי לשאול מה צריך להביא, היא אומרת לי זיתים שחורים ואני תמה, הרי תמיד אהבת רק זיתים ירוקים, ואיפה בכלל ניתן למצוא כאלו, אני שואל אותה, הרי עכשיו בסוף הקיץ הרבה לפני עונת המסיק והכיבוש בקושי אפשר עוד למצוא זיתים שחורים. ונאדיה מתעקשת ללא הסברים ומתן סיבות שלא כדרכה, ואני רץ בשמחה ובדילוגים לנסות ולהשיג זיתים שחורים כאילו והיתה זאת גחמה מכובדת של אשה בהריון, ובדרך מחפש את נאג'יב שיודיע גם ל-'1/ א שהצלחנו, הללויה, הצליח לנו, ועזרו והשפיעו באופן מפליא תמונות הפרסומת הפרימיטיביות לויתים שחורים שהחדרנו אל בין שידורי הטלוויזיה בערבית. נאדיה אכלה אותה, בלעה את הפתיון, ואנחנו על הגל הנכון. אחרי כמה ימים שוב 'כאילו' מתקלקלת הטלוויזיה בביתה של נאדיה ואני שוב עולה אל הגג לבדוק ולתקן, והכל מסתדר. לפני לכתי הביתה נאדיה אומרת תיקח את הזיתים השחורים אף אחד בבית לא אוכל אותם, ואני מתפקע מצחוק, הרי את בעצמך ביקשת את הזיתים השחורים, והיא מחייכת בביישנות ואחר כך מצטרפת לצחוקי הפרוע ומחזיקה את הבטן ואומרת תצחק תצחק. ואז ידענו שאפשר לצאת עם זה אל השטת. בתחילה התחברנו לתחנת הממסר הקרובה לירושלים המזרחית, מסתפקים באיזור שידור מצומצם, מדברים אל בני עמגו בלבד. ככל שקטן מעגל הצופים, 66 כך יש פחות סיכויים שניתפש, ואין לנו בינתיים כל כוונה שכזאת, עוד ארוכה הדרך ומפותלת עד שנגשים את השאיפות ה"תקשורתיות" החדשות שלנו. גם אם ידענו שיש בקרת תמונה בתחנות ממסר מסוימות, הרי זו אשר באיזורנו, מנוונת כלשהו מבחינת עוצמתה, היתה נקיה ממעקב ואיפשרה לנו את מרחב הניסויים והבדיקות להם נצרכנו בשלב זה. אני כבר מיומן דיי, מוכן לשרטט ולהכין תמונת מסך של כל מסר אשר יעלה על שפתיו של נאג'יב ובהכוונה מגבוה. בעזרת הכרטיס שהשגנו אצל קרמר, בחור טוב, ביכולתנו למזג את התמונה שלנו שהכנו מראש, עם השידורים הנקלטים, בתדר מסוים, על-ידי חישובים גיאוגרפיים נכונים של זווית ועוצמת שידור, באופן שבו לא נקלקל את התמונה המקורית, כלומר נצליח להסתנכרן על האותות המוסכמים של תחילת מסך ושל תחילת שורה, ולהגניב בחשאי את הפריים שלנו במקום אחד מ-24 הפריימים המשודרים בכל שנייה. עלינו להתגבר על עוצמת המגברים האחרים כדי להישאר 'על הגובה'. באותן הפעמים הראשונות לא הרגשנו כל פחד, כמו אותם ילדים המתרוצצים בחוצות בין גלגלי הג'יפים הירוקים ומיידים אבנים ואינם חושבים על התוצאות המזוויעות והבלתי-נמנעות. אם היו חושבים אולי לא היו מעזים. רק מאוחר יותר התחלנו לחשוש, יודעים בבירור שזה יסתיים יום אחד, וגם על הגל שלנו מישהו יעלה. ויתכן שהסיום לא יהיה כל כך טוב, בלשון המעטה, מוסיף 1 או, לא כל כך טוב, לָמָד עגלגלה ומסטולית, כרגע הוא במצב רוח מצוין. תראו לאיזה מצב הגענו, אומר 1/א ומצביע אל הילדים שבחוץ, אתה חייב להשתגע, אחרת ההגיון של השיטה פשוט יהרוג אותך, עַם שלם חייב להשתגע, רגע לפני שהמערכת סוגרת עליו. זה הרגע? ועתה אנו עומדים בפני דילמה קשה. האמריקאים מגיעים, לחש של תקווה ספקנית רוחש לו בכפר ובדרכים, וכבר מורגשת המתיחות הנילווית לביקור, הטבעת מתהדקת סביב צווארנו. הקפדנות במחסומים בצידי הדרכים ובכל מעשינו מגבילה ומורטת עצבים. כן עוצר, לא שביתה, כן מעצרים מנהליים, לא תעודות מעבר לעבודה, כן למתנחלים עם נשק, לא לוועדה לזכויות האזרח, כן לחיילים, לא לצלמים ועיתונאים, כן ולא, לא וכן, עד כי נפשך מתהפכת על פיה ברוב בחילה ואינה מוצאת את מקומה. הטבעת מתהדקת, חייבים לעשות משהו, ואיך נפעל כשאנחנו שרויים בעוצר? מסקנה שהגענו אליה כולנו: עלינו לזכות עתה בשיתוף פעולה מלא מאחינו הפלסטינים בישראל. כדי להוציא אותם מהשלווה שאפפה אותם ברבות ימי ההתקוממות. שלא תבינו אותי לא נכון, אני במקומם הייתי נוהג בדיוק כמותם ומתרחק מתוך יאוש. כדי לנער אותם ולזכות במעשים שהם מעבר לדיבורים יפים, עלינו להשפיע על דעתם, להוציא אותם אל הרחוב, להביא אותם לתת לנו גב ותמיכה, ובמיוחד עכשיו כשהאמריקאים מבקרים פה. 7 די מהר הבנו שאנחנו, שלישיית ה- צ!ים, הננו הברירה הטבעית והאחרוגה להפצה המונית של המסר בזמן שהמצב כה מתוח וכולם תחת מעקב ושמירה קפדנית. ידענו עוד קודם שהשלב הקריטי יהיה כאשר נתחבר למשדר הראשי ונשדר בעצם כמעט לכל עם ישראל ונצליח להשפיע על דעת הקהל. ידענו שהשלב הזה יקרה כאשר נהיה חזקים דיינו, תרתי משמע, כלומר גם נצליח לייצר מגבר חזק דיו שיוכל להשתלט על המגבר של כל איזור ואיזור, וגם נהיה אנו עצמנו חזקים יותר באידיאולוגיה שלנו. אבל זה היה יומרני, לא העזתי אפילו לפנטז את הדמיונות האלו, ועתה כשאנו מתבקשים לפרוע את השטר הזה, נאג'יב ואני חוששים מאוד. אלא ש-41 היה מלבה בי את יצר הפראות ברעיונותיו המטורפים. כך היה עושה בכל פעם שחשנו ספק או יאוש או חוסר אמונה לגבי מידת ההצלחה של מה שאנחנו עושים. הוא היה מביים לנו איזה תמונת פעולה גרנדיוזית, שאיננה מתקבלת על הדעת, כמו שאמר לנו - עַם שלם חייב להשתגע... עד שהיינו שוב מסוגלים להכיל את הרעיון הקטנטן של הפעולה העומדת לפגינו ולהבין שאיננה מסובכת מדי, ולהאמין בהצלחתה. בשכנועיו הגיע 1/א למצב הגרוטסקי והציע לנו לערוך לוחמה פסיכולוגית בעזרת הולוגרמות ענק שתופענה מבין ההרים, ובזווית אור מסוימת תראנה כחיזיון תלת-מימדי, אמיתי ומציאותי, ותמסורנה מסר דתי-לאומי או כל דבר אחר. הרעיון שבה את ליבי וסיקרן אותי כל כך שהייתי משוחח עם 41 רבות על הטכנולוגיה ועל השלכותיה. אף עלה בדעתי שאת ד'ר קרנל יכול הייתי להציב בחדרה של 11, בהקרנה הולוגרפית, ולקבל אפקט חזק יותר. 877 א טען, בקשר להולוגרמות, שזהו פתרון לבעיה לא קיימת, כלומר עדיין איננו יודעים למצוא לה שימושים רבים, אך שעשע אותי באפשרויות של ניצול ההולוגרמות ללוחמה פסיכולוגית. כך הופיע לבוש בסדין, נופף את זרועותיו כרוח רפאים ונאם את נאומי משה בהר סיני ואת דברי מוחמד במִכָּה ומדינה ואחרי שהתפוצצנו מצחוק והתפרקנו מהספָקות חזר אל המחברת כדי להסביר לנו איך יפעל הרעיון הגאוני העתידי שלו, של לוחמה פסיכולוגית בעזרת הולוגרמות, אנחנו גדושים אז בנוסחאות ובהסברים ומתחגנים לפניו לחזור כבר לענייננו שנראה כה פשוט עתה, עניין הטרמפ הטלוויזיוני. עתה הועילו כישוריו ה"אסטרונומיים" של ד/א, שחישב ומצא משולשים של כוחות ושל כיוונים, שמבִין בגלים ובשדות מגנטיים ושוחה בנוסחאות פיזיקאליות כבתוך הבריכה הפרטית שלו. 47א שירע גם בדיוק ותכנן איך נוכל לחבר את המעגל החשמלי שיבצע את הפעולות הללו, ו- אא נושא כליו, מעבד תמונות לפִּיקסָלִים, מאבד רזולוציה עם העולם, 88 כותב ומכין ומנסה את החיבור בין כל הגורמים הללו, ונאג'יב דואג למסר המוצפן. כך רכבנו על תדר לא לנו, כך עלינו על הגל. כך תפשנו טרמפ על גלים עבריים וממוסדים, ושידרנו אל המוני עמנו המפואר קול קורא - תחי פלסטין חופשית. כך הם קלטו אותו ואפילו לא ידעו כי בא אל קירבם. כתב יד נאג'יב יושב ברגליים משוכלות על האדמה, ראשו מורכן ועיניו עוקבות אחר תנועת האצבעות המשחקות באבנים, מִסְבְּחָה של שלושים ושלוש משאלות לא ממומשות. יותר מאוחר, לקראת לילה כבר יתעגל וירכן גם גבו, עד שיתפתל צווארו וראשו יבלע פנימה אל תוך מעיו המיוסרים, כולו מתגלגל לכדי כדור, שבלול של יאוש. אא יושב על הגדר הנמוכה. נשען עם המרפקים על הברכיים, לפעמים ראשו מתרומם למבט הסורק את החשיכה. מזמזם לעצמו ניגון מוכר. במשך היום נאג'יב מאוד אקטיבי, מקרין ביטחון ואמונה והרבה כוח רצון. רק לפנות ערב מתחילים לזחול הפחד והיאוש. קודם לאט, וחוסר מנוחה מוליך אותו כמחפש מקום בטוח לכבודו של הלילה. יותר מאוחר, משנרגע ומצא את מקומו, חוזרת ועולה הספקנות. נאג'יב מתרכך ומזדכך, ואינטימיות חמימה ממלאת את התווך שבינינו, כמו להמחיש את הניכור שמחוצה לנו, והוא מאוד ישיר בשאלותיו ופתוח ברגשותיו המוסווים להפליא במשך השעות המסנוורות של היום, "אתה מבין מה מפחיד אותי, יה אחי?" ממשיך את שיחתנו מאתמול, משלשום, שיחה רצופה ומעגלית ללא סוף, "אתה קולט את החשיבות של המילה עבורם? הם מייחסים למילה אש"ף בדיוק מה שאנחנו ייחסנו למילה ציונות! אתה לא גדלת ממש בתוך זה, אתה לא יכול לדעת. אין לך מושג מה המילה ציונות עשתה לנו!" 100 "אני יודע. הם בוואדי, ואנחנו בוואדי. ואיך נוכל בכלל לראות אחד את השני? אבל זה הכל מילים. וחוץ מזה שים לב שהשתמשת בלשון עבר. דברים משתנים, מילים משנות את צלילן, הר עם הר לא יפגשו, אבל אדם עם אדם - יפגשו." גם אני כבר נגוע בחיידק הסלסולים והפתגמים שתוקף את כל הכפר בשעות הדימדומים, "אנשים זה אנשים, למה אתה לא מאמין שזה ישתנה גם אצלם? הרי אנחנו מנסים לצאת מזה. לא?" "מי שמוכן למות למען אידיאולוגיה, מוכן גם להרוג למענה. מי שאוכל מלחם הסולטן - מכה בחרבו, וזה נכון לגבי כולנו. זה מה שמייאש אותי." "אהלן וסהלן." 41/צ[ מצטרף. "מרחאבא," שנינו מנידים בראשנו. "שוב אתם במעגלי אש"ף והציונות, לא יכולים לצאת מזה, אה?" לא ברור מהיכן הגיע פתאום, הרי חשבנו שנסע שוב לתל-אביב. "מה יש," אני עונה, "הדיבור אין עליו מכס." וברגע שהוא מתיישב, מסתלק לו נאג'יב מן השטח, "תיסבאח-עלא-חיר'," הוא מניד ראשו אל 37 /[, "לא הכל מילים כמו שאתה חושב, ומה שאי אפשר לדבר צריך לשתוק" ואותי הוא שואל ברטוריקה, "ואתה באמת בטוח שאנחנו מנסים לצאת מזה?" וכבר חומק אל תוך החשיכה. רק בלילה, שבלול של יאוש, שוב הוא בלתי מושג. "בזמן האחרון אני רואה אותך," אומר לי 1א, "יושב וכותב שעות מול המחשב, כלומר לא ממש אותך, אלא את צלליתך הכפופה על הקיר המואר של המרפסת. אתה מבשל משהו חדש? איזה משהו שאני לא יודע?" "לא, לא, שום דבר מיוחד. סתם כותב לעצמי." עניתי אחרי איזה זמן. "מה זאת אומרת סתם לעצמך," 47 מגחך. "אתה מפתח מערכת הפעלה חדשה? או שמצאת אלגוריתמים מצוינים לפתרון הסכסוך ואתה תכתוב תוכנית אופטימאלית ליישם אותם? הצחקת אותי." "לא, אני כותב לעצמי על עצמי. ואני כותב על 11. ועל כל מיני געגועים שלי. סתם כך,* "כלומר אתה כותב סיפור?" "כן, בערך, אני מנסה לכתוב סיפור בלשי, קצת אהבה, קצת נוסטאלגיה וקצת מחשבים. נו יש לי בראש מין סיפור, ובינתיים זה נהפך כמעט לתהליך תרפויטי, ואני מוצא את עצמי נוגע פתאום בכל מיני נימים שלא ידעתי על קיומם אפילו, או שלא רציתי לראות." "הייתי רוצה לקרוא את מה שאתה כותב. אולי תראה לי פעם." "אני מעדיף שלא. תן לי לגמור את זה קודם," 11 ואחרי עוד דקה, 1 א בשלו, "בעצם למה שלא תיתן לי לקרוא עכשיו. מניסיוני אפשר למצוא באג הנסתר בתוכנית מחשב, אם זו נקודה שאינה במקומה, או פסיק מיותר שמשתולל והופך את זרימת התוכנית על פיה, בכך שמראים אותו למשקיף מן הצד, ותוך כדי הסבר מפורט של התקלה כבר היא מתבהרת ומתגלה." "לא, באמת," אני אומר, "עם הכתיבה, זה אחרת. תמיד קיים החשש שאחשוף דבר לא מוגמר, ובכך אאבד את הסיפור כולן." והוא מתחיל להקניט, "מה יש? אתה מפחד שאגלה משהו חדש עליך? שלא פרשת בפני במשך שלוש מאות ושישים וחמישה יום כפול שנתיים וחצי של שיחות לילה שאנחנו מנהלים?" "אל תגזים, לא כל יום. אני לא יודע. זה לא שאני מפחד. אמרתי לך, אני לא אוהב להראות דברים באמצע שלהם. טוב, בין כה וכה אני עייף. אני חושב שאני הולך כבר לישון." "08 , שיהיה כמו שאתה רוצה. העיקר שאתה נהנה ממה שאתה עושה." למחרת הייתי די עצבני ומועסק כולי בשיחה שלנו, הנה אני עומד לפתות את המגירה. אולי הגיע הזמן. אולי זה הרגע הנכון, וצריך לעשות את המעשה. הרי גם 1 א יבין זאת מיד כשיקרא, כולי מלא סקרנות לתגובתו לתוכנית היוצאת אל הפועל לקראת סוף הסיפור שלי. לפני הצהריים הדפסתי את שמונים וחמישה העמודים, בהדפסה לא צפופה מדי ולא כל כך מרווחת, ככה די נוח לקריאה. זו לי הפעם הראשונה שאני מתבונן בטקסט כשהוא מודפס ולא על גבי המסך. ואז כבר מצאתי את עצמי עובר מהליכה רגילה לריצה קלה ומוסר בידיו את הדפים. "נו אז למה הדפים לא ממוספרים? איך אתה רוצה שאני אקרא דבר כזה?" מגחך גא כבוחן מחדש עד כמה אני שלם ובטוח עם עצמי. "תפסיק יה נודניק. יה טיזר, יה לורנס. תסתום את הפה ותקרא." אני תכננתי ללכת בשקט הביתה ולהתחיל לקרוא בספר החדש שמחכה לי כבר יותר משבוע על יד המיטה, אבל מרגע שהתחיל א לשים את עיניו בכתב, לא יכולתי לזוז משם. מצאתי לי מיני תעסוקות קטנות במטבח, ובכל מקרה אני מציץ מדי פעם לבחון את הבעות פניו. במהירות מתרוצץ מבטו והופך בדפים עד למחצית, אני יכול לחוש את קצב נשימתו מתגבר והולך ומתרגש, עד שהיא נעצרת. אז הוא חוזר אחורה כמה עמודים, מסדיר מחדש נשיפה אחר שאיפה, נאנח, מתהלך שני סיבובים מול הספה המאולתרת בפינה, מתיישב ומרים את רגליו וממשיך לקרוא. מה עובר לו בראש? 12 ג'וחא השכן דופק בקיר ללא הרף, שוב הוא מתקן ומטליא את ביתו העשוי בלאו הכי מתוספות וקרשים והדבקות מזדמנות. אגדה מהלכת בכפר, על ג'וחא החשרן, שעמד פעם על הגג והטיל את מימיו אל הרחוב. איש עבר שם וג'וחא הפסיק להשתין. שאלו אותו: למה הפסקת? אמר: אני פוחד שהאיש ימשוך אותי בשתן ויפיל אותי ארצה. עד כדי כך היה חושד בכולם, חוץ מבילדיו. מעולם לא העוזתי להגיד לו כמה זה יראה אבסורדי אם יבוא יום ויגלו שבניו חברים בחוליית פדאיון והשתתפו בפעילות מזוינת, וזה יקרה יותר מהר ממה שהוא יכול לנחש, כי גם כך הם כבר בקצות העצבים המוצתים שלהם, ויבואו הטרקטורים ויסתמו ויאטמו לו את קירות ביתו המוטלא, ויעקרו ממקומם את העצים בכניסה, שגם עליהם הוא טורח ללא לאות. קצב הדפיקות מתגבר והולם בראשי, ואני לא אומר לו כלום, לג'וחא, למרות ששעת צהריים כבר, כי מזמן התהפך פה סדר היום ונעשינו כמעט בטלנים בכורח, שביתות והסתגרות, כך שנת אחר-הצהריים הפכה למנהג כמו אצל האנגלים בתקופת המנדט, להבדיל הבדלות שונות, ומתי עוד הוא יכול לדפוק? בערב אולי כבר יודיעו הרמקולים על עוצר, וג'וחא יעמוד מול החלון, בהייה של כלום, שעות רבות, ובנו איברהים בחלון השני. בדיחה איומה אנחנו מספרים עליו ברגעי ציניות, שיותר טוב לו להיות רעול פנים ויחסך מאתנו מראה פניו המכוערים והמחוטטים. מאחורנית נראים האב והבן אותו הדבר בדיוק, מכנסיהם הרחבים משתפלים מעל שומנים לא מרוסנים, ולשניהם אין ישבנים, כך אני מציין לפני, וזה לא קשור רק לעמידה נכונה של אגן מורכן אלא גם למידת מושפלותם מול הכיבוש. מתי כבר תתפסו תחת? להט רב נאגר בקירות האבן וגם בטלאים של הפח והנחושת, בשעות הצהריים החמות. להט שאיננו משתחרר עם בוא הערב הקמצני ואף לא בעונת השנה הקרירה יותר. סיר הלחץ הזה מפחיד אותי מאוד. ואל מהלומות הפטיש הכבד מצטרפות נקישות של איזמל החורק וחורט תעלות בראשי המסתחרר, כמו תופי טאם-טאם מלווים צלילי מיתר וקולה של אום-כולתום עולה בסערה ובוחש ורוחש ומרתיח בעבועים בכל לב-שומע, מסתלסל ומצית געגועים נשכחים. לבסוף משתרבבת לה תקווה אל טערת הרוחות הזו, מיליונים שומעים אותה וקשובים עתה בדריכות לצלילי הרגיעה שיבצבצו בעצלתיים מבעד לסלסוליה, וינחיתו אותנו אט אט מהגבהים הנרגשים אל עבר קרקע בטוחה. "תגיד," 1/ קורא לי מן החדר השני, "מאיפה צץ הרעיון של ברזיל? איך זה ש-11 לא יודעת בכלל שאתה ערבי, ועוד פלסטיני?" "פשוט מאוד, אנחנו התייחסנו אחד אל השני כבני אדם ולא כבני עם." "נו, באמת." "טוב תראה," אני מגחך כמודה באשמה, "בהתחלה היא חשבה שאני דרום 1% אמריקאי, ברזילאי, וזה מצא חן בעיני, ושיחקתי לידי דמיונותיה הפרועים את הטיפוס שרצתה למצוא בי." "שאלו את הפרד מי אביך, ענה דודי הסוס," כרוצה להגיד - מתהדר בנוצות לא לו, נדבק גם 1 א בחיידק. "והברזילאים כידוע, מבלבלים בחזותם שכן הם לפעמים בהירים כָאָרִים מזרח-אירופאים ולעתים שחורים כאפריקאים ממש. ו-1 מתעקשת לרחרח ולשכנע אותי שמוצאי מברזיל. נו, ואחר-כך, כשהתקרבנו יותר, אתה יודע איך זה, היא נדלקה משירי באהיה ומסיפורי ימאנז'ה, וכבר לא יכולתי להודות בבלוף הראשוני, התמים שלי, בדיוק כמו שלא תשאל לשמו של המטלפן לאחר שכבר פתחת בשיחת אהלן ומה נשמע, למרות שלא ידעת מי המדבר, וקיווית שתוכן השיחה יסגיר את זהותו, האמנתי שהדברים פשוט יתבהרו איכשהו בהמשך." אבל שקרים לבנים כאלה, באופיים הם נוטים להתחפר ולהעמיק ולהסתבך, ולאו דווקא להיפתר. "ובסוף, נו זה כבר ברור, היה לי אינטרס חזק מספיק כדי להתאמץ ולהמשיך ולהסתיר." "באהיה, באהיה," נובח 411 ככלבלב צעיר, מכשכש בזנבו וחוזר לכורסא. כשסיים 1/א לקרוא את הפרק 'לשם שמיים' וניכר בו, כיוון שהסמיק, שנסער קצת מיחסי גבר ואשה וארוטיקה, והמשיך לקרוא את סיפור הרפתקאותי עם 11 מטייק-היי ועד לאומגה, לצלילי אום-כולתום המאנפפת את הטונים האחרונים של "אמל חייתי" (תקוות חיי). אז קם בפתאומיות, אינני יודע איך לפרש את חיוכו, האם ציני או מזדהה, נשען על משקוף הדלת והביט בי מטפל בפינג'אן הקפה. "פצח קולך בשיר ושלח את פניני לשונך ונשמע מה בפיך," אני אומר לו במליצות, מרוב מבוכה. "טוב, אז ככה. אני לא כל כך יודע איך לאכול את הסיפור שלך. לפעמים נדמה לי שכל הדמויות פלקאטיות מדי, לקוחות מעולם מושגים של המדיה של המאה העשרים, אב-טיפוסיות עד כדי גיחוך. ואז אני מגלה הרבה רגישות וחשיפה של פצעים פתוחים, שלך, שלי, שלה, שלו, שפשוט ממיסה אותי. ואני שואל את עצמי אולי זהו ז'אנר חדש שלא הכרתי עד כה? אבל לפעמים נדמה לי שאתה עושה פארודיה. על הפסיכולוגים ועל העיתונאים ועל אנשי המחשבים ועל האמריקאים והישראלים ובכלל. בכל דבר משתרבב איזה גיחוך, למשל הדוקטור, האם אתה מכיר אותו? היית פעם בטיפול? ולמה באמת לא החלטת להקרין אותו כהולוגרמה, אם כבר - אז כבר. בכלל, אם מדובר בפארודיה על האהבה ועל הכאב והניכור, אני לא יודע אם אתה מצליח לצייר בדקיקות את האבסורד הקיומי, כמו שאני תופס אותו, אגב, גם לי לא סיפרת אף פעם מה 144 הקטע של כתובת הקעקע על הירך שלך." "האמת, שלא חשבתי בכלל על פארודיה, וגם לא התכוונתי לתלות פלקאטים, ואת דוקטור קרנל המצאתי מהתחלה ועד הסוף. מה יש? זו החירות הנעימה שיש בכתיבה, בהמצאת סיפור. יאללה, תמשיך לקרוא עד שהקפה יהיה מוכן," כך עצרתי אותו משטף הדיבור. הרגע הקשה יותר, אני כבר יודע, יגיע לכשיסיים את הקריאה ויהיו גם הדפים שלשמאלו, הפוכים על גבם בערימה הימנית. "קפה מזבוּט רצית?" אני צועק אל החדר השני, רק כדי לוודא שלא הסתלק לו פתאום. "כן, שוּקרֶן, טיפ-טיפה סוכר, הרי אתה יודע כבר." בסדר, הוא עוד שם. עתה, משסיים את הפרק על אוקסימורון, כבר אנחנו ישובים אחד מול השני, שואפים שנינו במציצה קולנית את ריחו של הקפה הקטן במסירות רבה, כמו זאת המלאכה והמטרה שלשמה התכנסנו, ו-4.1 נהיה רציני ופונה אלי בכובד ראש כזה, "באמת היית חייב לסיים את זה ככה?" "מה ככה?" אני מיתמם, כאילו לא יודע על מה הוא מדבר. "כאילו שאתה לא יודע על מה אני מדבר. מה שכתבת על 11. ומה שהיא מוצאת בדיסקים של מחשב קוברה, ואוקסימורון. ועל המוות שלך." מבטו של דהא משתהה על המנורה ואיננו ממצמץ אפילו מאורה המסנוור, ודיבורו נעצר בפתאומיות כנזכר באיזה דבר ותוהה בליבו, רגע, בקריאת הפרקים הראשונים אפשר להיות בטוחים שהם נכתבו על ידי [1, מפיה, ובדיו שהוא רק שלה, או אולי על ידי ד"ר קרנל? מיהו בכלל? ואולי זה לא משנה. ההיפוך הזה יכול לעבוד לשני הצדדים, להאיר פנים מעורפלים, לא נגיד אפלים, בדמויות שכבר חשבנו שאנחנו מכירים, או שמא לערפל ולטשטש עוד יותר, "אני לא קולט כבר שום דבר," מתעורר 1/ מחדש, "למה, תסביר לי, למה זה חייב להסתיים במוות?" אני מניד ראשי, כן ללא מילים. ברור שחשבתי על זה הרבה ואף יותר, לפני שהעזתי לתכנן את הסוף ועלתה במוחי האפשרות המבריקה הזאת, ובעצם היחידה. "תביט, אתה יודע כל מה שאני יודע. אתה רואה כמוני את החיבוק הפטאלי שלנו עם בני דודינו, ועם האחים שלנו, אתה מבין בדיוק שבמשחק הזה אין מנצחים ואין מנוצחים." "אתה מתכוון שיעלו עלינו? מה, השתגעת? תפסת רגליים קרות?" "אתה הוא שלא מבין שום דבר. אם זה לא יהיה השב"כ שירים אותנו על טיל, ככה הם קוראים לזה, אז יריבנו שמבית, ואם לא הם, אז חברים טובים מאש"ף, וכולי וכולי." ו 15 "אני לא יכול לשאת את המחשבה שאתה באמת מאמין בזה. אני מעדיף לחשוב שחיפשת סיום דרמאטי, או רצית שזה יהיה ספרותי יותר, השד יודע מה. רק חבל שאתה לא מבדיל בין החיים לסרט בקולנוע או לסיפור טוב. הדראמה האמיתית בחיים היא דווקא לא להעלם ולא להימחק ברגע שלא יודעים איך להמשיך, אתה לא חייב לענות לי," ממשיך 7/] בשלו, "אבל למה מוות? ואיך תמשיך את הסיפור שלך, הטקסט הרי דורש ממך תשובות ברורות, הרבה יותר ממבי." "מה שברור," אא אכן משנה את הנושא ומתחמק מהשאלה, "שזו תהיה הקלה גדולה ל-11 ולאובססיה שלה למצוא מה קרה איתי. בכל מקרה זה טוב שהיא תפסיק לשאול שאלות, את עצמה ואת האוקסימורונים והקוברות למיניהן. אתה קולט שכבר מחורף 88' אני פה? יותר משגתיים שהיא עסוקה עוד ביחסים שלנו, זה נראה לך גורמלי?" "גם אתה עוד עסוק בזה, דיר בלאק, תראה את ערימת הדפים הזאת, על מה אתה כותב אם לא על היחסים שלך עם 11. דרך אגב," צוחק 41 אז, "בגלל זה אתה שר ומזמזם תמיד? כדי שהמוות, לכשיגיע, יתפוס אותך ברגע של שירה?" "עזוב, הזמזום זה באמת סתם עניין ספרותי, מה יש, אתה כבר לא מסוגל להבדיל בין תפל לעיקר?" "תירגע, מה אתה מתחמם פתאום עלי. אתה לא יכול לקבל קצת ביקורת?" "אני לא יודע," אא מנגב את הזיעה מפניו, לרגע הוא נראה כה חסר-אונים ומטושטש. ".פוח6[ססזק סאן.0% "דא קם בהחלטיות מעם השולחן, ובועט ומפיל את השרפרף עליו הניח את רגליו בעת הקריאה. כאילו שהוא צריך פתאום את הגובה, ואת מרחב התנועה כדי לסכם איזה עניין, כדי לתפוש פיקוד, "הכל פתור, אם כך, כמו בטקסט שלך. אולי אתה רוצה שאני אעזור לך בחיסול, וככה תפתור כמה סימני שאלה. אין לי בעיה לעשות את זה, למענך כמובן, ואני גם אדאג לעדכן את הרשומות בפאריס, במאגר המידע של קוברה. ואוודא שאוקסימורון אכן מדוּוח. בחיי שאין לי בעיה לעשות את זה. ואם אתה כל כך בטוח ש-11 תאמין לג'אד כשהוא יבוא ויוליך אותה ברמזיו, ותלך שבי אחר קסמו והנחיותיו, ותחדור לאוקסימורון באיזה רגע, ותסתכל ברשומות - אז פשוט מאוד זה מה שנעשה. אני אטפל באוקסימורון, וגם אדאג כבר לשלוח אליה את ג'אד." 106 שלט רחוק שולחן אפור, קירות ?ב1ים שגם הם עצמם האפירו עם הזמן, גם פה רואים הכל בשחור-לבן, גם פה עיוורי צבעים למכביר, אורות ניאון, חדר משרדי פונקציונאלי, אי-שם במרכז הארץ. ברקע שידור לילי, שירים עבריים של חוצי חצות, המצלמה מתקרבת, פייד-אין, גבר צעיר מגולח שיער מתהלך בעצבנות, אולי זהו מצבו הטבעי, מודד את החדר בצעדים נמרצים, ומדי פעם פונה ומדבר בליווי תנועות ידיים חסרות איפוק, לעבר השולחן, שם יושב גבר מבוגר יותר, חזותו מזרחית, שערו מאפיר עד מלבין, אולי טרם זמן, לפחות אין לי קרחת, הוא בטח חושב כאשר כף ידו מורמת כלפי מעלה ומלטפת את פדחתו מן המצח ועד לעורף, ועוד פעם. המוסיקה ברקע נחלשת וכאשר מתחיל להישמע קולו האינטימי/רדיופוני של המגיש הלילי, מתמקדת המצלמה בתנועות שפתיו של הבחור הצעיר, שפתו העליונה קפוצה תחת שפמון דקיק והשפה התחתונה משתפלת ומשאירה מקום קטן לספק, שמא יש גם רכות כלשהי מתחת למעטה החיצוני הקשוח, והקול מתחלף לרחש רקע של מכשירים חשמליים באקוסטיקה גרועה, הנבלע בקולו הנרגז של צחי. "עובדיה, אני לא מבין מה כל כך דחוף לקרוא לי באמצע הלילה, ובכלל איך מצאת אותי, מאיפה היה לך את מספר הטלפון?" "מאשתך," "אני לא מאמין," "מי שלא מאמין, שלא ילבש תחתונים! כמו שהיתה אומרת אמא שלי זיכרונה 17 לברכה לאבא שלי ייבדל לחיים ארוכים, מסכן, לזה ייקרא חיים?" "אתה ממש כמו ערבי, עם סלסולים ואימרות כנף, הולך סביב-סביב, אל תתחיל איתי עם הפתגמים שלך, ושל אמא שלך, אתה יודע שזה מעצבן אותי. מה היא אמרה לך, אשתי?" "היא אמרה שהלכת לשם עוד לפנות ערב, לחקור את האמא ושתי הבנות. היא האמינה שאני יודע על מה מדובר, וגם אני לרגע חשבתי שזה כך." "טוב, אתה יודע איך זה." "לא, אני לא יודע איך זה." וצחי מאריך בהסבריו 'איך זה', ומפליא בנפלאות כיבושיו. "די, גדבר על זה אחר-כך, נמאס לי לרקוד לפי החליל שמחלל אצלך בתוך המכנסיים. אתה שוכח מה זה נקרא לעבוד בשירותי הביטחון. אתה פשוט מהמם אותי, לא אתפלא אם בסוף יסתבר שאתה אימפוטנט, ושאתה מספר לי את כל המעשיות המיניות האלה כדי לעורר ולצחוק על תרח זקן, ככה אתה רואה אותי, איזה תרח זקן שמחלק פקודות." "יאללה, יאללה, 151117 ₪101 15זד ד(ז), דבר, ספר מה העניין." "אני פשוט מאוד לא. מבין את עצמי," נאנח ושוב מעביר את אצבעותיו בשערו הגזוז, "מה אני נותן לך לרדות בי ולדבר אלי ככה. טוב, תראה, יש לנו פה קלטת. אני רוצה שתבדוק אותה ברחל בתך הקטנה." "מה אתה מכניס את הבת שלי לזה?" "זה סתם ביטוי, איגנורנט שכמוך, לא לימדו אותך כלום בבית-ספר?" "די נו, תפסיק עם הקיטורים וההשמצות, אתה יודע טוב מאוד שאין לך פה מישהו יותר מוצלח, אחרת לא היית הופך עולמות כדי להשיג אותי באמצע הלילה. תודֶה, אולי יש לך אנשי שטח טובים, אבל אף אחד לא יעשה לך את עבודת הנמלים שאני עושה פה במשרד. מה אתה דואג, הרי אני פה עכשיו ואני אוציא אותך מהבוץ." "אל יתהלל חוגר כמפתח," שם ידו על פיו כילד שסרח בלשונו, "טוב, שב ותתחיל לעבוד. אתה זוכר את הכתבה של 086 על רעולי הפגים ששודרת בחדשות ביום שישי?" "כן, אחול מניוקים. אבל הרי הקלטנו את השידור הזה וכבר עברנו על הקסטה הזאת מיליון פעם. לפחות." "זו לא אותה הקסטה. מסתבר שהם הקרינו רק חלק ממנה, אתה יודע איך זה במחלקת החדשות, לחצים פוליטיים וכל השאר. קח את הקסטה שהקלטנו מהערוץ השני, שם הם שידרו אותה במלואה, חדשות מחו"ל, אתה יודע." "אמרתי לך שכדאי להשיג את הצילומים המקוריים מ-0802. אמרתי לך כבר אז שאני יכול. מהפקידה שם, אני מכיר אותה מאוד מקרוב. מאוד מאוד," 108 "לא מעניין אותי עכשיו עוד סיפור על הכיבושים שלך. אני לא רוצה להתעסק עם הרשתות הזרות כל זמן שאני לא חייב, הם הרי מחכים לנו בפינה. אבל סמוך עלי שבדקתי על הדקה ועל השנייה שזאת באמת הכתבה כולה. עכשיו תשמע, אני נועל אותך פה בחדר, ואין אמא ושתי בנות, ולא זהבה ושלושת הדובים, ואתה לא יוצא מפה, ולא מעניין אותי אם אתה עייף ותשוש כשור רבייה. אתה לא גומר מבלי שתגלה מה קורה בחלק שלא שודר בכתבה שבדקנו אז, ולפי תגובות הצופים שנבדקו בסקר שלנו, יש סיבה טובה להאמין שהיה שם עוד משהו." "בסדר, אבל רק אם אתה מפסיק להפגיז אותי בפתגמים ובמילים יפות. שמעתי עליכם כבר, כל האינטליגְנטים הערביסטים האלה, שפה מצוחצחת אבל תחתונים מלוכלכים," ומתיישב בקפיצה על הכסא במהופך, מרפקיו על המשענת, ומפעיל את הוידאו בעזרת השלט-רחוק כשהוא עוצם עין בלתי מכוונת, וכאילו יורה, פוף! עובדיה עצמו יוצא מהחדר וסוגר את הדלת, מוציא מכיסו את המפתח וחושב פעמיים אם באמת ינעל אותה כפי שאיים לעשות, בסופו של דבר מוותר על הנעילה ומכניס את המפתח בחזרה לכיס, מתנהל בכבדות במסדרון החשוך, קולות מעטים ולא נעימים במיוחד מפריעים ושוברים את הדממה, והמצלמה מלווה אותו עד שנעלם מעבר לפינת המבוך. למחרת בבוקר מגיע עובדיה רענן ושערו עדיין רטוב ומסודר והוא מגולח למשעי. לעומתו יושב צחי רדום ומסמורטט ומונח ככביסת חורף המסרבת להתייבש בתוך הבית על משענת הכסא. צחי קופץ ומתנער כמי שתפסו אותו על חם, מטלטל את כף ידו כמי שאומר וואו, אתה לא יודע איזה דבר מדהים גיליתי, "בוקר טוב", אומר עובדיה. "מצטער על אתמול בלילה. אתה יודע שלא יכולתי אחרת, אם היתה לי ברירה הייתי דוחה את זה, אבל הביג בוס לא מוותר. הוא בעצמו שרץ פה כל הלילה בחדר הסמוך ושבר את הראש. נו, מה מצאת?" "אתה לא תאמין בחיים מה מצאתי. אבל בטח תגיד ש'טוב מראה עיניים ממשמע אוזניים' או איזה פתגם מאַפֶּן אחר, אז תכבה את האור ובוא, אני אראה לך משהו מדהים." ויורה בחולשה בשלט-רחוק לעבר הוידאו, בתוכו כבר גמצאת הקלטת שחרקה הלוך וחזור כל הלילה. צחי זוכר בעל-פה את מספר הפריים אליו הוא רוצה להגיע ומקיש אותו לשלט ה'חכם', כדי להגביר את הרושם. הוא מתחרט ומחזיר קצת אחורה, מראה לעובדיה שתי דקות במהירות רגילה. "טוב, מה מיוחד בזה," עובדיה מתפלא, "ביג דיל, הרי ראינו את התמונות 1.099 האלו גם בקסטה הקודמת." "נכון, זה מה שמדהים. עכשיו נעצור לרגע על פריים מספר 7, קבלו אותו!" ומושך באפו נחירה של תרועת ניצחון. עובדיה משפשף את העיניים, לא קולט ברגע הראשון. צבעי הרקע של התמונה עוד משתלבים איכשהו עם שאר חלקי הכתבה, אבל התוכן כאילו איננו לקוח ממנה כלל, כתובית בצד ותמונה מצוירת, "מה קורה פה?" "כן, אל תחשוב שנדפקו לך העיניים. אתה רואה טוב מאוד. והנה, עוד אחד!" ומקדם לפריים 2387, "ועוד אחד." "אני לא מאמין," "אמרתי לך." אך אין זה הזמן להיזכר, שברגע זה ניצח צחי בהתערבות עתיקה, בה הבטיח להפתיע את עובדיה שחזר וטען, 'אחרי מה שכבר ראיתי בחיים שלי - אני מאמין לכל דבר'... "טוב, מי זה? מה זה? תסביר לי איך זה פועל." ומסביר. "זהו פנומן פסיכולוגי. אתה יודע שעינינו יוצרות את הרצף בין אוסף התמונות הבודדות אשר מוצגות בעשרותיהן בכל שנייה של שידור טלוויזיוני? אתה יודע שהבזקי תמונות יחידות בתוך הרצף הזה, איננו נקלט ואינו נראה בעינינו בכלל, אבל חודר לתודעתנו בדרך חמקמקה, כאילו יש מעקף אל תאי המוח, שבילים מיסתוריים ואחוריים אל אותו המקום? אנחנו זוכרים ולא יודעים מאיפה!" ומוסיף: "כך עשו בסרט 'מגרש השדים', בדיוק באותה טכניקה שירבבו פנים מפלצתיות בין תמונות פניה הרכות והנעימות של הגיבורה, כדי ליצור את הרושם המחריד שרצו להשיג." "אז שום דבר לא קשור לחלקי הכתבה שנוספו בקסטה הזאת?" "לא, רק לעובדה שהיא שודרה בערוץ השני. אמרתי לך," "0% . איך אנחנו מאתרים עכשיו מי משדר את זה?" "בכלל לא פשוט. אתה יכול להעמיד מכשיר מפענח בכל מקום שתרצה, ועדיין, שידורי 014 הם כל כך חזקים - שרק ימסכו ויבלבלו אותך. לעולם לא תצליח להצליב שני קווי שידור ולמצוא נקודת ציון, כי תמיד תיתקל בהרבה יותר קווים והרבה יותר הצטלבויות. זה לא כמו רדיו, אין מה לעשות." "לא איכפת לי, בוא ננסה. כבר שמעתי מקרים שהצליחו לשחזר את מקור היציאה של גל שידור," "אם סחבק אומר לך על משהו שהוא לא אפשרי - אז תאמין. אני מציע מראש לא ללכת על זה, אני לא אוהב להיות לוַּזֶר. אתה יודע שבכל התערבות יש אחד פרייר ואחד שמוק. אני רוצה ללכת הפעם לפי הראש." "עוד ראש אחד כזה, ואבדנו. הרי מה יש לך בראש חוץ מסקס?" 110 "לא, באמת, תקשיב רגע." "יאללה, דבר, דבר. אני מקשיב." "בוא נגיד שאוכלוסיית היעד היא ערביי ישראל. השגתי לנו את מפת המגברים שנמצאים באזור הערבי. כמה ישובים כבר יש? איזה שבעים מקסימום, והם מרוכזים בעיקר בגליל ובמשולש. אותם המגברים משמשים כל מיני ישובים, וביניהם גם ישובים יהודים ומחנות צבא וכו'. המגברים לא יודעים לעשות אפליה של דת ומדינה ודעה פוליטית, הם משדרים לכולם בלי אבחנה, לפי הרדיוס, לפי קילומטר מרובע. בישובים האלה אין לנו בעיה לעשות עבודת שטח ולחקור דעת קהל. זה מאוד נפוץ עכשיו, סקרי דעת קהל, אתה יודע. גם הם חייבים להיות מושפעים איכשהו מהמסר שהוצפן להם דרך התחת. אני אומר לך, זו ממש שטיפת מוח. הם נהיו מתוחכמים החריאטים האלה. בכל אופן, תראה, לפי התשובות לכמה שאלות שנכין עכשיו, נוכל לדעת באיזה איזורים שודר המסר המוצפן, וכשנדע בערך איפה זה, נוכל כבר להתמקד במקום מסוים ולמצוא יותר פרטים. מישהו כבר ידבר שם." "בטח, מישהו ידבר. ואם זה מהשטחים. מישהו ידבר אחרי מה שראית פה על רעולי הפנים?" "תראה, זה הדבר הכי טוב שאנחנו יכולים לעשות כרגע, אז בוא נתחיל." "0%. בינתיים אני לא רוצה שתצא מפה איזה הדלפה או רמז לעיתונות. הבנת אותי? היחידים שיודעים הם אני ואתה. אתה ואני, זה הכל." "ממש. ומה עם הבחורה של ארכיון הקסטות?" "היא לא תעז." "ומה עם שיחת הטלפון שלך כשבררת אם הכתבה שודרה במלואה? שכחת שאלה בטלוויזיה הם ממזרים גדולים, אתה לא חושב שנדלקה להם איזה נורית אדומה? ומה עם..." "לא מעניין אותי, אף אחד לא הולך להרוס לי את החקירה הזאת." ייהא* כשנתפרסמה הידיעה בעיתון על חשר בקבוצת פלסטינים שעלתה על תדר הטלוויויה בעזרת אמצעי מיחשוב מתוחכמים על מנת להפיץ חומר תעמולתי אסור בקרב אוכלוסיית ערביי ישראל, ניצח צחי בשנית בהתערבות והצליח להפתיע את עובדיה שפלט בתדהמה "אני לא מאמין. עכשיו אנחנו באמת חייבים למצוא אותם, בחיי שהייתי מקצץ להם את הפרצוף אם הייתי מוצא אותם. ועוד עכשיו, כשהאמריקאים כאן בביקור. דווקא עכשיו זה צריך לקרות," "תירגע, תירגע. אף אחד לא עושה לך את זה באופן אישי. אנחנו נתפוש אותם ותוכל לעשות בהם מה שאתה רוצה." 11 כאן בא לידי ביטוי הכושר האנאליטי של המודיעין הישראלי ויכולתם בהסקת מסקנות. הם כל כך מיומנים בהנהלת חשבונות ובחישובי פקטורים, שמייד מצאו שיש איזה גורם משפיע נוסף. אמנם גם סוכניהם כאילו נתבלבלה דעתם, שכן חלקם צפו גם הם באותם שידורים והושפעו מאותם פריימים בודדים שהשתחלו לשידור, ונחרצה דעתם למצוא את הנעלם, ואיתרו את הכפר. זיתונייה. הנטייה בתקשורת ליצור דמות של ארגון- על מתוחכם היתה נוחה לכולם. גם הסיפור הבדוי לפיו התעמולה המוסווית הפיצה קריאות 'אללה אכבר' יצרה את הרושם של גוף שיעי קיצוני, מה שאמור היה להבטיח לרודפים גיבוי פוליטי מחד, ומאידך להשאיר את המבוקשים במקומם. אך לא ולא, עובדיה וצחי הגיעו סקרנים חמומים, צמאי דם ודעת, ולא מצאו איש. החבורה נעלמה, תוכן הדיסק הושמד ונמצא רק וידאו ביתי רגיל ומיותם שבו כנראה השתמשו לעריכה. וגם זה לא בטוח, "מה עושים עכשיו?" עובדיה בדברי תוכחה, מחפש כיסוי-תחת מזדמן, או לחילופין מישהו להאשים אותו בפספוס המביש. "איך מוצאים אותם אם הם לא משתייכים לשום ארגון, לא מסתובבים באופן חריג מחוץ לתחום המחיה הטבעי והמזופת שלהם. בבוקר הם אולי עובדים בבניין של ההתנחלות בגבעה שממול, ובערב משדרים את דבר ה'מרד'. מה עושים?" "יש תקווה. אל תתייאש. מצאתי בפח איזו טיוטה מודפסת, אני מרגיש שזה יכול להוביל אותנו למשהו חשוב. הבעיה שאין בה שמות, רק קודים. סיפור מעניין, אולי נצליח להבין ממנו משהן." "אם זה סיפור שמעניין אותך, אז בטח יש בו סקס ופיקנטריה.* "נכון מאוד. אז מה בכך? שב ותקרא, ותהנה גם אתה. בין כה וכה אין לנו מה לעשות פה יותר,* עובדיה מדפדף ומרפרף, ובמבט מזלזל שואל את צחי ה'טכנוקרט והמודרניי, "תגיד, זה לא נראה לך קצת כמו מדע בדיוני?" "מה פתאום? בסיפור הזה אין אפילו פרט טכני אחד שלא נתבצע כבר בפועל, ואם לא - אז באיזשהו מקום בעולם זה יכול לקרות עכשיו ולהתקיים באמת." "אם נניח שאכן קיימים מחשבים חכמים, כמו אוקסימורון ההוא," ממשיך עובדיה להתגרות, "אז אולי הסיפור הזה בכלל נכתב על-ידי המחשב החכם אוקסימורון?" "ואם כן, מה זה משנה? עדיין אנחנו יכולים ללמוד ממנו הרבה מאוד על החבר'ה האלה. ואפילו עוד לא גמרת לקרוא, יאללה תמשיך," עובדיה ממשיך לקרוא, עדיין ספקן, ומגיע מהר מאוד לשאלת השאלות. 112 "למה הכותב בוחר באופציה של המוות בסוף? אתה חושב שהוא מפחר מהאנשים שלהם? מאשייף עצמו?" "אולי. הרי הם אוכלים שם אחד את השני. להיות אויב שלהם זה כמעט יותר טוב מאשר להיות חבר. ואולי זה באמת סתם סיום ספרותי ודרמאטי כזה?" "לא, הוא פשוט יודע שאנחנו נשיג אותו, ביי הוק אור ביי קרוק. בכל מקום בעולם בו ינסה להסתתר," "אָנִי שמח שעברת לפתגמים באנגלית. יותר טוב מאידיש בכל אופן." "ויותר טוב ממה שאתה מעלה נושאים ספרותיים, אתה באמת כל כך תמים? תיכף תביא לי את מנחם פרי שינתח ויחתוך פיסקאות ומילים, ימציא פירושים, יגלגל נקודות ופסיקים ממקומם וימציא לך פרטים שלא קיימים, ועוד יכריז בסוף על תגלית מדהימה ומרעננת בעולם הספרות." "למה אתה מזלזל? אגי דווקא נהנה לחפש בטקסט את התשובות. מבחינה ספרותית הרי אאא יכול היה להשתייך למאפיה איטלקית או לעסוק בריגול מסחרי לטובת יפן, או משהו עם רוסיה. כל אחד מאלה יכול היה להצדיק את נסיבות העלמותו ואת הסתגרותה האובססיבית של 11 בסיפור. הייתי קורא לזה רשומון ממעלה שנייה." "זה רק בראש שלך. צא מזה. אא הוא פלסטיני, תודה שהוא פשוט הבין שאנחנו עולים עליו ושוב הקדים אותנו בשני צעדים. אבל אתה אומר שזה לא יעזור לו. אז שאלתי אותך כבר, מה אנחנו עושים?" "שמעת על השניים שנתפסו לא רחוק מטאבה ונהרגו באופן מיסתורי? יש לנו מספיק סיבות להניח ש- אא הוא אחד מהם. אז בוא קודם כל נעדכן את הצינורות המקובלים, את המפקדים, את התקשורת, את המחשבים, ובמיוחד את טייגר. מבחינתם הבנאדם כבר מת, קפוט, קיבל את שלו. ומעבר לזה, אנחנו כבר נמשיך לחפש בדרכים שלנו, עד שנהיה בטוחים, הרי אנחנו יודעים שלמרות כל הטכנולוגיות המתקדמות, האזנות-סתר וצילומים, הנשק העיקרי שלנו היה ונשאר הסוכנים השתולים והסוכנים הכפולים." "נראה לי שאין מנוס ונצטרך להפעיל את ג'אד, הוא היחידי שיכול להוביל אותנו בכיוון הנכון." "אתה לא חושש שהוא יסתבך איתה? הרי 11 הזו כבר מיובשת הרבה זמן בלי גבר,* "עזוב לרגע את מחשבות הזימה שלך. ג'אד הוא בדיוק הבנאדם שיכול לחשוף אותה, איפה היא גרה, מה היא עושה. ודרכה להוביל אותנו אל עקבותיו של אצן". "נו, נו, ג'אד עוד יוביל אותנו גם אל הדוקטור, אל קרנל." "שטויות, בחייך, הוא לא פונקציה בכלל. מקסימום פיקציה," 158 שעת הסרטנים סוף 0פ0מ3ר, הים בוודאי שקט, מפתה וחלק, רגוע לאחר רתיחת הקיץ. אבל אני עוד אינני שם כדי להרגיש בהבדל. עוד מעט. השמש נעימה ואינה לוחצת עוד. זוהי עונת החגים של היהודים. אז הם רוצים את השקט שלהם ואז גם יכבידו זרועם בשטחים שלנו כדי להשיג את מבוקשם. מה יש, מגיע להם קצת שקט, אני טוען לפעמים בציניות, משום שכולם בעצם יודעים שאת שלוותם - בתוכם ימצאו, ואז אולי גם יניחו לנו. "אין קול שיגבר על קול ההתקוממות," אנו ממשיכים לקרוא להרחבת התמיכה במאבקנו הצודק, כיוון שאדם המסכים לדיכוי של אדם אחר אינו יכול להיות חופשי. בולשיט. לימים, כאשר ינתחו את גירושנו מרצון, יגידו שחברו להם שלוש סיבות לעזיבה. תמיד בהיסטוריה מתחברות להן תופעות שונות כדי להצדיק תוצאה אחת, כשיש כמה סיבות אין צורך לקחת אחריות לסיבה אחת עיקרית. האדמה, כך יגידו, בערה להם מתחת לרגליים. כשנתפרסמה הידיעה בעיתון על חשד בקבוצת פלסטינים שעלתה על תדר הטלוויזיה, הבנו שאין לנו מה לעשות פה עוד. זאת הסיבה הראשונה מן השלוש. לא ירחק היום בו ימצאו את עקבותינו ויזהו את מקור השידור. אם נעז לשרר ולו פעם אחת נוספת, תחזורנה על עקבותינו אחת ממכונות הבקרה המותקנות כבר בכל המימסרים, יחזור עלינו הגל ששלחנו וישטוף את כפריגו, ויקח אותנו רחוק. ואפילו אם לא נשדר שנית, כך נוכחנו ללא ספק, אבוד לנו. אלה שהתוודו מעל דפי העיתון, על כך שכבר תפסו אותנו ונהרגנו, לא ישקטו בקלות, ולמרות שהמערכת באה על סיפוקה הם בוודאי ירדפו אותנו עד סוף 14 הימים - בישראל, גם במצרים, גם בצד השני של העולם. זרועותיהם ארוכות וציפורניהם מחודדות. גם כך נהיה כבר בלתי אפשרי להיות במקום. הבלבול שתקף את ישראל בתוכה, הוליד את מדיניות היד הקשה. יותר עוצר. ומנהליים. גם קבוצות-שמאל, כאילו שיש להן השפעה כלשהי בישראל, לא יכלו שלא לשתוק מול המצב המוזר שנוצר, ואז באו ביטויי ההזדהות של הפלסטינים עם הצד הלא נכון במשבר המפרץ, וכך נשללו מינימום הזכויות שעוד היו והמצב נהיה בלתי נסבל, אבו איאד גורש מפני שלא חידש בזמן את תעודת התושב שלו, הוא קיבל תעודת תייר והיה צריך לחדש אותה כל שישה חודשים, וגורש מפני שלא דייק. גם פנייה לבית המשפט העליון של היהודים לא עזרה, ואנחנו יודעים היטב שתוך ימים לא נוכל לחדש גם את שלנו. נאג'יב כבר מסתובב בינתיים עם כרטיס ירוק. החיים נהפכים לאיזו משימה של הישרדות והכרח ברמאות מול הממסד. או שאתה מותש ונמחץ כליל - אם תמלא אחר כל התקנות והחוקים - או שתתחכם ותזין את גופך ואת נשמתך במעשים שהם אסורים אך משפרים במעט את איכות החיים הנפשית כדי שתהיה נסבלת. בזו האחרונה בחרנו אנחנו. נכון שלוקח זמן לעלות על פשע כזה מתוחכם, אבל בסופו של דבר ישיגו אותנו. לא נחכה שיגרשו אותנו. לא אבא, אני לא אהיה מובל כמו אחיך אל הגבול בצהרי יום בעיניים מכוסות וידיים כבולות, בערבה מבשרת סכנות. ואתה אבא, לפחות לא היית צריך לשנות את שמך וזהותך ולהעלם כליל. האם כל אחד חייב לעמוד בפני הברירה להיות הבל או קיין? זה הזמן להסתלק, כמו ההורים שלנו. אין ברירה. הכל יתבצע בעת ובעונה אחת. עדכון הרשומות בקוברה ובאוקסימורון, העלמת הדיסקים והציוד שברשותנו, ויציאה מהירה, גולים מרצון. אין בכוונתנו לחכות לסילוק משפיל כשה מובל לטבח, והרי אנחנו הבאנו עליגו את הגירוש. תגידו שהענשנו את עצמנו ללא משפט, כמו שהבני זונות האלה עושים לנו כל הזמן. כאן, עכשיו, לחופו של ים, אני נושם לרווחה. רווחה קטנה מאוד. גם פה אני בלתי רצוי, גם פה אין לי מה לחפש. מגורש שלא מטעם. עייפתי ממסעות בארץ לא דומעת, משינויי נזק האוויר כיד הדמיון בגלות. התעייף נאג'יב מערביותו ו-1א מזרותו, ואני התעייפתי מהחיבורים. בין ניגודים. בין עולמות. בין קצוות. בין ארץ אבות למקום זר, מילדות תלושה לבית מוכר אני חוזר עייף ורצוץ ומוסתר, אל המנוכר. נחמתי היא החול הבוצי, עליו אני שרוע בהתרפקות, לפנות ערב, כשהרוח מחברת את היום אל הלילה ואת צבעי ההרים אל הים הכחול, כלומר הים האדום. בקרבתם של המים אני מבין כמה התגעגעתי אל הים, בכל התקופה בה 15 חזרתי אל הכפר, לא היה שום זכר לתפאורה שהיתה חלק בלתי באר מגלנולי הקודם, עם 11, בו הפנמתי לתוכי את חיפושיה התמידיים אחר כות הטבע הזה. ממש כמוה, שכל שנות גידולה היה חוף הים מציץ בה, גם אני כבר מרגיש איך אני חייב את המצאותו של הים הגדול, כדי לחוש ולכוון את מקומי. השמש של המקום הזה אחרת כל כך מסנסטיקו וגם מתל-אביב, ואפילו כיוון דרכיה שונה. היא איננה שוקעת אל הים אלא מתנפצת בצבעי דם וצעיפים בדואים מעבר למצוקי ההרים. על חוף הים יוצאים הסרטנים ממחילות תת- קרקעיות, בזריזות חופרים את דרכם החוצה דרך חור עשוי למשעי, וערימת חול נערמת לצידו עם שפיץ כמו שהילדים מנסים לעשות בקצה הארמון שבנו מהחול הרטוב, אבל תמיד הוא מתפרק. לקראת לילה יוצאים|הסרטנים מן המחילות, שבריריים וחיוורים בשקיפות בלתי ניתנת לתפישה, כמו המחשבות וחשבונות הנפש שיצאו גם הם ממחילות חסויות, ומרחפים בשעה הזאת, שעת הרוח, שעת הסליחה והמחילה, הצינעה וההפלגה למחוזות קדומים. קולות מאוב מביאים עמם הסרטנים השתקנים, וגם ריחות מעולמות של רגשי אשמה ושל ספקות גדולים ואי-וודאות וחששות איומים. אני ניזכר בטיול ילדות בקייפ-קוד. ילדי השכנים מתרוצצים בעליצות לא-לי, רודפים אחר סרטני החוף החמקניים, ואני חושב אז איזה משחק מתועב מצאו להם הילדים הללו. אבא בא נושף בעורפי, מקפיץ אותי ממקומי ומזרז אותי להצטרף אליהם, ואפילו שאני מפחד ונרתע ומזדעזע, הוא נותן מקל-עזר בידי, מפציר ומזרז עד כדי איום אולטימטיבי, להוכיח את גברותי, להוכיח את יכולתי לגעת למרות שידי מתחלחלות ונפשי נגעלת. לך תתפוש אחד ותוכית שאתה משהו, או מישהו. ואמא עומדת מן הצד ולוחשת "תעזוב את הילד, תנית לו מהסטקוזה האלה," איזה עוד הוכחות אתה רוצה, יה אָבּ, אבּויי? לימורים, ביזנס, הצלחה, להיות כמו כולם. ועכשיו אתה מרוצה? סיפקתי לך קבלות, וזה מה שהיה צריך להוכיח, כמו משפט במתמטיקה, ועתה אני רחוק-רחוק, בנקודת ההתחלה, שלי, כמו שלך. מחשבות ומים הולכים טוב ביחד, גם זיכרונות, גם תכנונים ותקוות גדולות, גם אינטימיות של גוף כאוב, אל המים הלכתי כדי לרפא כאבי נפש וגוף, כמו במימי האמבטיה, בפעם הראשונה שנהייתי מודע לזכרותי והעזתי לגעת בה בהרהורי חטא ותשוקה, ואוננתי כמו מטורף שתחייו תלויים מנגד והכרח לו להביא את אברו לידי גמר ופורקן. כה חזקה היתה החוויה שסחטה את עצמותי מלשדן והזרימה את דמי בעורקיו וכמו הפכה את איברי הפנימיים החוצה, צעקה חנוקה נמלטה מגרוני, הקאתי את נשמתי ובני מעי והייתי מותש מכדי לנקות את חדר האמבטיה ורק רגעים רבים לאחר מכן יכולתי לצאת מן המים, כשאמא דפקה על הדלת והודיעה שהאוכל מוכן ושנמאס לה כבר שכל הגברים בבית 116 נרדמים בעת הרחצה. בשעת השפל נסוג הים ומתגלים הסלעים, כפשעים שטרם נחשפו וחטאים שהסתתרו תחת מים. השוניות כמגדלי טטריס שהמסך ירד עליהן. אני משכשך את כפות רגלי במים הרדודים וכמו תחת זכוכית מגדלת ניבטות אלי כפות הרגליים של אבא, אבּוּיי, עם הבוהן הנוטה לצידה והרווחים המשוכים לאורכן של יתר האצבעות, זכר לכפות רגליים שהילכו יחפות בחולות דורות רבים. ושוב אינני יודע של מי הרגליים הללו, שניבטות אלי מבעד למים השבורים - שהן המשך לגופי העומד פה למעלה ונסחף ברוח הזיכרונות המזרחית, אך מנותקות ממני, הולכות לבדן ונושאות את צלמו ודמותו של הסולטן הגדול כמו שאני קורא לו בחלומותי. של מי כפות הרגליים? שלי, או שלך, אבא? שמש של שעת שפל, קרניה השוקעות מטביעות שברים-שברים של סימטריה, של אור והשתברויות גיאומטריות בתוך המים, בדיוק כמו הקליידוסקופים של 1 אהובתי מימים קודמים ורחוקים. איפה את עכשיו אָקְסית לבושה שמלת געגועים, פינה לי אלייך למרות שהנני מת בעינייך, חלק מן ההיסטוריה ממנה אני מבקש להינתק ולמחוק. וכשנחיל גדול של דגיגים שזה עתה נפלטו מבטן אמם חולף לידי, אני נזכר איך היתה [1 מצטרחת בין נחילי הדגיגים שמסביבנו כאילו זה עתה פרצו מתוכה, וצועקת אלי בתרועות ידיים משפריצות - השרצתי, תראה, השרצתי. אה,11. והיה כי ארצה למות, לברוח לגמרי ובאופן סופי מן העולם שאינני יודע עוד את מבוקשו, את הטוב והרע שבעיניו, ואת גורלות היחיד והרבים שלא הם בחרו בו לחיות על פניו, אז אני מגחך עד לכדי צחוק ובועט בצדפים לכל עבר. סידרתי אתכם את כולכם, איך אוכל למות אם כבר מת הנני? זומבי אני, רוח רפאים, כמו ה-0055858ק 201815 במערכת היוניקס שלה, אותם היתה מקללת 1[ בעסיסיות, שאינם חיים עוד אך עדיין תופסים מקום בטבלאות הפרוסטים האמיתיים, ולא ניתן להורגם, גם לא בפקודת 9- ,8111 שהיא הקטלנית מכולן, שכן הם כבר מתים. לחשוב עליכם המתים - אני תוהה אם החברים בסנסטיקו עדיין מתנצחים בלילות בשאלה האם יש יותר מתים או יותר חיים בעולם, או שמצאו כבר את הפתרון והלכו כל אחד לדרכו. הד היריה נבלע בנקישות הצדפים הנופלים אל הסלע, מתאחד עם ריח השמש השוקעת אל בין קימורי ההרים. 117 גרפיקה בחלונות סד: 41.0 42 50 ₪ מאתסא ו [אסאת: אסא4א ₪ צ וצ 17:;: גרפיקה בחנונות דוקטור, אני שובחת כך את התמונה הראשונה שציירתי מאז השיתוק והקיפאון. בפי שהצעת בי, ציור שב חבום. ג'וק גדול עם שני ראשים מציץ אני מבעד בחרבי התריס שבחבון. החנום די מפחיד, וְגּם הציור. אב עובם הגרפיקה והצבע נכנסתי שוב נאחר הזמנתך המפתה נצייר את חכומותי, ומאחר שכבר התקנתי את המערכת הגּרפית עב המחשב האישי שלי, ומביזון שנתפנתה נפשי משנובחתי בדעת ש-אא מת והסתנק סופית מסרחב האפשרויות הפרושות לפני, אז יכונלתי סוף-טוף נבהרשות לעצמי להשתחרר מאובססיות בבתי נסבכות, ושקעתי בי בעונם חדש או מחודש, עולם הרישום והציור, אשד מיבא אותי שוב בגחמות יצירתיות ובסיפוק איך קץ. באשר אינני משרבטת חכומות, אני מציירת בעיקר את הנמצא סביבי, את הקרוב ביותר, בבומר ארבעה קירות והאור המונח עניהם בשעות שונות שב היממה, קיר ועוד קיר, וכל מה שביניהם, תמיד מה שנמצא שם באותו הרגּע, בבה סתם, בבא בימוי מיותר, לבא התערבות, וסוגר עני וסוגּר, באינו רציתי בחנוק את עצמי, בהתכנס ונלהצטמצם יותר ויותר, עד כי אפרוץ מחדש, מתוך הקוביה המכווצת שני. אין בי מודבים, ולא יציאות אנ' הנוף, אף לא פתיחת 11 חבון בראווה. זווית החיבור בין תקרה וקירות, היא המודב שני. ריצוד קדניים חודרות חרבי תריסים, זה הנוף שני. דומה שהתרוקנתי בניל במו בסיפורך עב הסירה הריקה, בדי שאוכל נלהיפתח, ביצור, בהתמנא מחדש. [[ אני מוקסם מההענות שכך בהצעה שבי, במו גּם מהציור עצמו. התמונה מצוינת ולא מורג3ש ככ שלא נגעת במבחול, בנומר בעכבר של המחשב, זמן בה רב. את כמובן עוברת תהניך מצוין של החכמה וחזרה אב המציאות המוכרת שנך. כפי שאת רואה אני מתקשה להתנתק משמך הסקורי ובשנב מטוים אף חשדתי במניעים שנך נהחניפו. עתה אני מבין שזה קשור נדמותך שלבשה פנים חדדשות, הנא כן? בוא נגיד שזו הסיבה. מה זה משנה. זה משנה ועוד איך. החכפת שמך וזהותך החדשה עדיין בא נהירים ני. אך אני רואה את הח'מתך, ולא רק בחזרה נציור עצמו, אמלא גּם במעבר מעבודה בצבע מים או שמך - נציור ממוחשב. יש בכך טממנים של התבגּרות, שב פרידה מהחומר הממשי, מהצבע והבד, מהריחות והטקסטורה - שכמוה בעזיבה שב משהו מאוד מושרש ונגיעתי, מהבבנוך נניקיון, כי'ד שעוזב את החיתוב והסיר ונפרד מצרביו החמימים והמסריחים. מאה אחוז, במה צדקת דוקטור, יש בי השתחררות נוספת מן האוביקט, וזוהי חירות גדונבה שאני משתוקקת נה בכל נשמתי, מתקרבת ומתרחקת, בסהירותי, במשחקי, וסוף-סוף גּם בציור. האומנות סוגרת ני את המעגב שב המשחקיות, שרירדותית במוה, במעט סתמית. איננה מתוכננת ובא נועדה בהביא תועכת. הציור הוא המאנטרה שבי, כמו המשחק, חזרה סיזיפית אך מענגת, סתמית ואינסופית, ובכך היא מקבכת את משמעותה היחידה. אתה מבין, זה מה שמקסים אותי. הרי האומנות הפבאסטית, פחות מכל יתר האומנויות, [שרה את עצמה במונחים של משחק, ואוני לכן את מוצאת בך דרכים חדשות 'ממש אותה. עוד פנים שב התבגרות, וסגירת מעגּנים. כמה שפחדת וניסית בברוח מהמשחקיות הבנתי מוסברת, בך את מוצאת בה בעת את הצידוק הקיומי. אבל מה עם בני אדם, [ל גּם הם אוביקט שצדיך בהשתחרר ממנו? 12 מה הרּשת בשהוא הופיע בחבום? מה הרגשת כשציירת אותו? בשהוא הופיע בחנום די פחדתי, אחר-כך כשציירתי אותו, בא הרגשתי כנום. אבל כשידעתי בבר שאשנח אביך את התמונה, את הג'וק הנוראי הזה מהחבום שבי, חששתי שתגיד שזהו סימך נהידרדרות. חס וחביבה. אני מאמיך שאת באמת מפחדת קצת, ובצדק, מן ההיפתחות אב העונם, אב עצמך. ואפיבו זו מוגבנת, ואת עדיין קשורה בחבני התקשורת האבקטרונית, הנה זה כבר נשמע יותר טוב מאשר גּ'ובות חרסינה של סודות קריסטביים. בכל זאת את מעזה. מסבימה איתי? אה, החכונות, זה סתם ענייך וכני. מסך גרפי ומערכת הפעלה תואמת מאפשרים עבודה בחבונות. הטבניקה הזאת דווקא מחזירה אותי אב אא שהיתה דו צורת חשיבה מעגּבית, מפני שהיא מאפשרת הצגה בו-זמנית של חנונות רבים עפ הבי המסך, והורמת בי בזנוח את אופן המחשבה הסידרתי שני, ונהנות מעבודה פרכנית, מחשבה מקביבית. ובמו בחיים, אני מתעניינת ביחס בין ה-1תסע/מ המצומצם והממוקד המוצג בכב חנון מזווית מאוד מסוימת, בעומת ה-0%478 6008-כ [פסאו שהוא מייצג, בנומר העונם במימדיו האמיתיים. בדיוק במו הצוק הניבט מובי בשאני מסיטה את הוויבון ופותחת את החבון, אך בו בזמן יודעת היטב שמעבר בצוק משתרע ים בחול, מנפניו הבעות רבות שב חוב, ומכל צדדיו עונם עגול. ומתחתיו פחד גדוב. בצידו שב כל חכון במסך יש מעיך סונם, 50011.8 בז'ארגון המקצועי, שמאפשר בטפט ולחזור בפקודות ולנוקסטים הקודמים שעברו דרכו ונשמרו בזיברון - בניגוד בזיכרון שבנו שהוא סנקטיבי, ואיננו יכולים לשחזר באמצעותו במדויק את העבר וההיסטוריה. אבא היה מפחיד אותי בינדותי בגישתו הנוטה 138 באבדון, בטענתו שאין דרך חזרה! ואני, אז 'בא טכנולוגיות מתקדסות, דווקא דימיתי לעצמי תמיד סקרוב-בר העומד נצידי ומאפשר ני לחזור כרצוני בבב שנב בו אני בוחרת. 1, במה פחדת ממה שאני אגּיד על החבום שבך? שאני אפרש אותו כהדרדרות? האם נא יותד חשוב מה שאת בעצמך מרגישה? פחדתי שלא תאמין שאני יוצאת מהאובססיות שני ושאני באמת עושה משהו יצירתי, סוף-סוף. ביפ צפצפני קטע את השיחה בעיתוי כמו מבוים, כמו על פי הזמנה מתוכננת, והפעם דיר קרנל הוא זה שמרגיש שהשיחה הסתיימה טרם זמנה. הוא זה שנשאר עם הלשון בחוץ. 14 קרם-שניט דימון, זה לא יוצא לי, לאן אני הולך ולאן אגיע בדרך חיפוש נלוזה אחר מקורות ושורשים, מטרות וקווי גמר, עכשיו אני אמא שלי ואחר-כך אני 11, מייד אתהפך ואהיה לאביה, אבא לבני שאני עצמי זה הוא, דימון מרחרח, החדר ספוג עוצמות, מראות וריחות, עכשיו האדון כבר לא דובר אנגלית של טנטה רשל, אך גם לא את שפת אמו הגרמניה, כי אם את שפת הגוף הוא מדבר אלי, וגם אני כבר מבולבל מהאיש הסימפאטי הזה, שהיה אנושי במידה ובעל תשובות, מבוכותיו ככל האדם. בלקחו את משא הספק והעצבות הקיומית על כתפיו העייפות, פתר את כולנו ממגע הקור והניכור, אובססיות ומוזרויות אחרות. ועתה, הוא אומר, זה לא יוצא לו. את החולצה שלה, החולצה מן החלום, עם החור הגדול, לא, זו בעצם החולצה שלי, לא, של תילדה, הזרוקה על הכורסא ברשלנות שאיננה אופיינית לבית קרנל - את החולצה הזאת אני לוקח לידי. קורע את השרוול, מדמיין את בית השחי החשוף של 11, מעולם לא ראיתי דבר סקסי כזה, מאז בית השחי של אמא שלי, שאהבתי לצלול בתוכו כשהייתי תינוק על ידיים, גונב לקיקה כגלידה חמה בחורף קר. ככה עקבתי אחר הזדקנותה. כך התרפט בית שחיה של אמא, המקום הסודי והקסום הזה, לכדי שקיקי נטיפים מידלדלים. זרועותיה הנפולות, גם הן, כמו איברי גופי המזדקנים אותם אני חופן בכפות ידי, ממשש ומלטף. אני הופך להיות מרוכז כל כולי בשיפולי בטני הרוטטת, כל כך אני רציני במעשי השפשוף, מעניין אם לכלבות יש בית שחי ואם הם, הזכרים שלהן, נדלקים 15 ממראהו. לא, אצלם זה עובד אחרת, תגיד לי דימון שאני נורמלי, ראה את חזיון הפלאים, לא היה כמוהו בין אצבעותי, תורן ודגל שלא הונף זה זמן רב, גם אני מתעלה מעל עצמי ומעל עצמותי הדואבות יומיום, לחוש בבשרי. מה הוא כבר יכול לענות לאדונו? לא! אתה דווקא לא נראה מי-יודע-מה בסדר. מה כל כך נורמלי בלשחק באיבריך שהצנעת מכל באי ביתך ואפילו ממני במשך כל השנים, כשחק בחתלתול מחונחן ורך פרווה? ידיך ממשמשות וכולך אומר פוציניו מוציניו אל החתלתול המציץ מתחתוניך ומרים את ראשו בתגועות התחנפות רכרוכיות. שלא תבין אותי לא נכון, איגני כפוי טובה ותמיד הודיתי לך בסתר ליבי שלא הבאת חתול אל הבית ואף לא נכנעת לשכנועִי הילדים כשהגיעו ואחריהם נשרך גור עלוב צורה וחסר-בית. אני יודע שיש כלבים שנאלצים להשלים עם גחמות בעליהם ומסתדרים לא רע, ואתה הרי חטכת ממני את התענוג המפוקפק. אבל מה כל כך נורמלי במבטי הזימה שאתה שולח אל הקרם-שניט שתילדה הניחה על השולהן עוד בבוקר כאילו לא ראית עוגת קרם מימיך? לא אתפלא אם יסתבר שזאת 11, שאתה ממלמל את שמה כמאנטרה בלילות ירח. ובשעה שהיא הולכת ומבריאה מכל תחלואיה אתה הולך ומידרדר, כן, אתה הדוקטור, המומחה לבלבול, הולך ומאבד את הצפון. תמיד שאלתי את עצמי האם תהיה עליבות כלשהי שתעז לתקוף אותך? האם יעזו הכישלון המבוכה והאכזבה למרר את ימי זיקנתך? צודק דימון, לגבי הקרם-שניט. מעולם לא דמיינתי את הקרם הגחמני כחומר חושני כל כך, אווריריותו תתפוצץ בין אצבעותי כשאמרח אותו על בית-שחיה של 11 המתוח ברעדה ומתוק בלאו-הכי מתחת לחולצתה המשוסעת. פלצ'קים של קצפת בתוך אצבעות, אאסוף אותה בין זרועותי לנחמה. הא, האמנתי שביום שבו תעז ותמחק את משחק הטטריס שלה מהדיסק, תתפרק גם היא לרסיסים, או אולי אני הוא שמתפרק? מה קורה לי. זה פשוט נוזל. ככה בבת-אחת נשפך לו בלא התרעה מוקדמת כל זרעי העקר מזה כבר, כמו הקרם הצהבהב הנמס בקצה העוגה מרוב להט אוויר החדר. עדות לאונים וטומים, לעינויים של האיג-אונים. פשוט נוזל, ודומה שאיזו נביעה קטנה מטפטפת מכל חורַי, קילוח עדין מתחבר מאחורי אל בין כובר הטֶסטיקאלים הממלאים את תחתוני הכותגה הלבנים שנתרפטו והתרחבו במשך השנים כדי להכילם. ודימון מתפלא, נכון שריכרד הנכד הקטן של קרנל אוהב לדבר איתו בחופשיות על "פלוצים", אבל כשהדוקטור לבדו עם עצמו - הס מלהזכיר הפרשות וגסויות. שערות בודדות ומיושנות שוחות בנזילות המתערבבת בטיפות הזיעה שזולגות בכל קפל כמו שטפונות שלאחר החורף 126 בשאפהאוזן. כבר לאורך רגלי אני מרגיש את הטפטוף, ואני פשוט מאושר, גם הדמעות מחלחלות בין הקמטים. סוף-סוף יוצא לי משהו. עתה אני מיובש כולי, שפתי חרוכות, הגרון מתכווץ והחיך יבש מצמא. אינני מבין אם התרוקנתי מכל המיצים באוננות הטוטאל-גופנית שלי, או שוו השפעה של הסם, או של כתבי בודלייר 411001615 7819018 1.65 שאני קורא עתה בשקיקה ובהזדהות, בהם הוא מתאר שלושה שלבים בשכרון החשיש, רציתי לעשן ולהתערבב בהיסטוריה של [1, אך אינני זוכר עוד אם השתמשתי בפירור שהישגתי לי בשוק בעמל רב ובמבוכה מטופשת - פירור כהה כשוקולדה זנוחה בבונבוניירה מהשנה שעברה, תמים וסתמי במראהו, חריף בריחו, "אהה! חטאיו של אדם, עד כמה שייחשבו נוראים, מכילים הם את המופת החיובי לכיסופיו אחר האינסוף", כך בודלייר. ואני אולי חולם עכשיו. רציתי לעשן ולהתערבב בתולדות חייה, ואכן נסתבר לי שאין האדם יכול להימלט מגורליות מזגו הגופני והמוסרי. החשיש יהיה אך בבואה למחשבותיו ורשמיו הידועים, אולי היא תהיה מוגזמת, אך בבואה תישאר תמיד. רציתי, אבל הכל קורה לי גם בלי זה. אולי משום כך הפסיקה (1? אולי גם אצלה התחילו קורים הדברים בלי הזדקקות ל'חומר'? אני משמש לה כמראֶה לנשמתה העשנה ומחפש לי ראי לעצמי, בו אראה אותה מחדש. ואני אומר לך 11, ומתי אבין זאת בעצמי, שישנם בעולם שני סוגים של אנשים, סוג אחד המתנסה באושר בהרגישו שהוא מחוץ לעצמו, ומסתייע במשקה חריף או בסמים או בטראנס מיסטי, והסוג השני אשר חש סיפוק רק כשהוא שולט בעצמו שליטה גמורה - כמוני - שאני רץ לאמבטיה או שוקע בספרי פסיכולוגיה עבי כרס הנחים בסדר מופתי על המדפים. כזה אני וכזאת את, ואנו אחרים, נבדלים זה מזו בכל התחומים, ובכל זאת מתערבבים לנו אחד בשני, התערבבות נעימה. ואת הינך פרח שיבש בקיץ, פקעת שתחזור לחיים עם גשם ראשון, ואני איש ששיבה נושרת משערו כדליפת נשורת מכור אטומי מחורר. הטלפון מצלצל, יוהאן על הקו. "לא, תילדה איגה בבית." עונה אביו, והָמהומו המרוחק והבלתי מובן מאיים לסיים מייד את השיחה. "יש לי פה מסך חדש למחשב, מסך צבעוני," יוהאן מחליט לא לתת לשיחה לגווע, "אתה חייב לראות, 0 5008 , 00208 מק50, יותר סופר מסופר, גרפיקה מצוינת ורזולוציה גבוהה, תשתגע כשתראה את תוכנת החלונות רצה במהירות ובדייקנות." 17 "כן," קוטע אביו את התלהבותו, "כבר ראיתי כאלה." ויודע קרנל שצבע וגרפיקה ממוחשבת יסמלו תמיד בעיניו את התאוששותה של 11 ואת נפילתו שלו. האם יכול יוהאן לנחש את מצבו של אביו באותו רגע? מכנסיו רטובים ונפשו בקועה בלבולים? מה פתאום, הרי איננו מסוגל אפילו לדמיין את ההורים שלו עושים את זה... ומי יכול? וגם דימון לא יגלה. "מתי יום הזיכרון של סבתא?" יוהאן שואל, אך השפופרת כבר תלויה על השרוך המסולסל ומתנדנדת כאברו המדולדל של הדוקטור, וזבוב משועמם מקיף בדבקות את הקרם-שניט המחמיץ. אכן, פספסתי את יום הזיכרון של אמא, מרוב שהייתי עסוק בעצמי ובניסיונותי המגוחכים. פתאום, כשאני נזכר באמא ובימי זקנותה, מציפה אותי מחשבה איומה. החשדנות הזאת, כלפי [1 או צ.1צ1.4 או מי שזו לא תהיה, פרצה גבולות. האם היא קיימת שם בארצה, ובעלת קורות חיים אמיתיים? או סתם דמות דיגיטלית שהמציאה לי האלקטרוניקה המתוחכמת? אולי אני המצאתי אותה ואולי היא אותי? כולי חשדנות מאוסה, ממש כמו אמי-זקנתי שחיה בפראנויה מתמדת, מאז ומתמיד העיבה חשדנותה על טוב ליבה, אם היה קיים כזה, שלא בא לידי ביטוי אלא בהאבסת-יתר של אבי, ונקיטת "נגד עין הרע" לילדיה, ולא ברור של מי היתה העין. בשיבתה היתה רדופת רוחות ושדים ושכנות קנטרניות הגונבות כביכול את הפרוטה האחרונה מכיסה ואת העגבניה האחרונה מן המקרר, ולא שקטה עוד בשנתה ולא נחה מחרדתה ומאטימת כל מנעול ופתח איוורור, עד כי נסגרה מן העולם ומתה לה יום אחד מבוּדדת כאותן זקנות בנפאל או בהודו המשתכנות להן טרם מותן בבית אבן ליד הנהר סמוך למקום שריפתן המיועד. ומחכות. שוב אינני יכול להישאר עוד רגע בחדר הסגור, פן אחנק בעשן חששותי ואדרדר אל דרך החשד והעורמה, בוא איתי דימון, לנשום קצת אוויר. 18 תמונות בתערוכה סד : כ.ז4 5042 ₪ מאתסא זכ [אסאת: אסא4 ₪ צצ1 7 תמונות בתערוכה דוקטור, אני שמחה ומאושרת ומתפוצצת מאאווה, בלצרף את ההזמנה ששינבחתי זה עתה באוויר העולם, ובה אני מודיעה על תערובת ציורים משני, הראשונה מאז הימים הנוראים, ובעצם, הראשונה בחיי. הקודמות היו חובבניות, בדיעבד אני אומרת, ונא נחשבות בעיני. התערוכה תשודר בחודש הבא, בסטנדרט שב פשס6תויא זאני מאוד נרגשת בקראתה. שא היא תוכנה גרפית חנונאית, שפותחה ב-דוא ויתרונותיה בכך שנתקבכה בסטנדרט ביננאומי ומסוגנבת נהרייץ את האפביקציה במחשב אחד, ולשדר ונהציהּ את תוצאותיה עד גּבי מסכים מרוחקים. , נ. ב- דרך אגּב, דוקטור, אתה בטח מת נדעת איך אני מסתדרת בני הטטריס? טוב. אני מרגישה הקבה עצומה. זה נא קרה באופן פתאומי, אך גּם בא בתהנביך ממושך. באט לאט התחכתי לאבד עניין, ברדת במספר הנקודות, עד שמאסתי בו במעט בחנוטין. ויחד עם ההקבה, עדיין מדגדגות בי האצבעות ונפשי יוצאת עם ערב, לפני השינה, ואפינבו שיצרתי וציירתי בב היום ואפיבו שאני עייפה מאוד, בשחק קצת. אבב בא. אני מתאפקת באומץ רב ומתנחמת בידיעה שאנפי השעות שהעברתי במשחק בשנתיים האחרונות נא נחינם הן. דומה 19 שהזדבכבתי. הציור שני השתבבב עקב ההתמסרות בטטרים, באיבו השאיפה אב מומחיות מושלמת בדבר אחד, הביאה עני את השכמות הפנימית הדרושה בי ביצירה. טוב, די בהיום. אני ממהדת. ביי. הזמנה - תמונות בתערובה ביום שבת, ה-11 נינואר 1991, בשעה 11:11 עב פי שעוך הריניץ" תשודר תערוכת ציורים שני. הקהל הרחב מוזמן בצפות בה. שם האוסף: "קרוב רחוק - 91/א". התערוכה תשודר בסטנדרט שב פאסטחתושא, וכל אשר נדרש מבעני מסופים הרפיים מסוג % הרוצים בצפות בה, בכל מקום בעובם, הוא בעדכן אצבם את קובין ההרשאות 110515 שיכיב בתוכו את שם המחשב שבי 0₪א4, ממנו אשדר את התמונות. %%% מען בתגובות: דואר אבקטרוני: אס4% ₪ 1 דואר רגיב: צ 1.41, פוסט-רסטנט, ניו-יורק והתערוכה עצמה, חוויה חזקה. ועם זאת פרטית ואינטימית. התרגשות אחזה בי בלילה שלפני, האימונים והחזרות לפרטי-פרטים שעשיתי על מסוף נוסף בבית כדי לא להיכשל בשידור, רק הגבירו אותה. שמש חורפית נפלאה חדרה בשבת בבוקר מבעד החלונות שפתחתי לרווחה בבית, וליוותה אותי כשחגתי בין החדרים, הבית מסודר להפליא ואפוף חגיגיות ואני מתכוננת ומתלבשת-אלגנטית וכולי מטוהרת לקראת האירוע. יותר טוב ככה, אני אומרת לעצמי, לו הייתי נאלצת לעמוד בפתיחת תערוכה כמקובל, וסביבי עיתונאים, מכרים וזרים, הייתי וודאי כבר משתכרת ומאבדת את הקשר עם עצמי ועם הציורים, ועסוקה בעניינים של מה בכך, בעניינים של אגו ושל ציפיות חברתיות ושל שיחות קטנות ומתקתקות. יותר טוב ככה, יותר נקי. והפירות שקצרתי, יבול התגובות, ביקורות, התייחסויות ענייניות יותר או פחות, בעד ונגד, גלים של תקשורת חדשה עם העולם, 10 סד אסא ₪ צוצ1 [אסאת: 10.84ד01. וטא 6 דתמטסת 7 סז ע1ק0: הזמנה - תמונות בתערוכה צעצ1 סז זסת אני מבקר אומנות בניו-יורק, שצפה מראש וחיבה (ראי מאמרי מאוגוסט 89), וידע שנא בחינם. חיכיתי בבר שמישהו יעשה תערוכה שבזאת והשאבה היתה רק מתי. אני שמח עב ההזדמנות נבהתקשר אניך מהמודם הביתי שני, ולהצדיע בך ענ היוזמה, על הביצוע ועל המהות. קבני את איחוני על פריצת הדרך. במרות שהטכנובוגיה קיימת בבר זמן רב, אין לי ספק שהמעבר מחומרים מקובבים בציור ממוחשב דורש שינוי מסוים שב 'מצב המוח', ותמהני אם כל יוצר יבול בעבור אותו. אפיבו שהם מחשיבים את עצמם בנביברנים ופתוחים בשינויים - בבר נוכחתי במידת שמרנותם. בבל זאת אני סקרן לדעת ביצד פתרת את בעית זכויות היוצרים ואובדן כושר מכירה באופן בזה של תערוכה. בא ארבה בדברים שכן את בתבתי בעיתון תוכני לקרוא בחודש הבא 1-או16ש6 %זסצ אסא בסעיף האומנות (אני מניח שאת אמריקאית, פוסט-רסטנט ניו-יורק). בבבוד רב 8091[ הסטסת 141 0ז1: 1116.54א0. זטא ₪ דתמפסת אסאת: אסאה ₪ צוצג1 508[07: 0 עוק6ת: םת :הזמנה - תמונות בתערוכה טנום רוברט, מיסטר בטף וזכויות יוצרים. נא נא, אב תביך אותי בא נבוןך, ּם אחרים בבר שאבו אותי על כך, והאם אינני מצטערת שאין ביבונתי נגבות מחיר בעד התמונות שני. נכון שמבחינה טבנית לא מצאתי דרך ואינני סמאמינה שיש אפשרות בהגן על תמונה כבאשר היא משודרת, נשמור שנא יחזיקו ויעתיקו אותה, במו שאין דרך נעשות זאת בקסטת וידאו. האם עובה בדעתך שנוכל בשתול איזה סיגנל בתחינתה שב אותה תמונה, שכאשר תועתק זו נ'מכשיר אחר - תהרום ותאבד את עצמה במוות? מה זה פה 1120551818 א118510? תביט, אנחנו במסבול הזה בבר במה מאות שנים. טכבניקות שיעתוק, הדפסים, ציבום, הרחיקו אותנו מ'קדושת האוריגינב" והרגינו אותנו ב'רעיון השכפוב. ובבל מקרה אני מרגישה שגּם בתערוכה סטנדרטית בא הייתי מוכנה היום למכור תמונות משני, מין צורך כזה שכא נהפוך את האומנות נלדבר פונקציונאני. זו תפישתי הפרטית את האומנות, ואתה בטח תטעך שפשוט אינני רוצה או יבובה נבעמוד בפני מבחן השוק, ונוכל להמשיך ו'החביף דעות בנושא, כרצונך. אתה שואב איך ההרגּשה בעבור נציור ממוחשב? השרינק שני מגדיר את הוויתור על חומרי הציור הנגיעתיים, בפרידת התינוק מצרכיו, ואני קוראת לזה פשוט עוד צעד קטן אנ' עבר ההשתחררות מאוביקטים. תודה על מכתבך, נחכה לכתבה בעיתון, ובינתיים ב'התראות. ץצ וצ 12 0 אסא ₪ צוצ1 [אסאת: א4ק6.14דןת6. זטא ₪ סאסצחוא סו וק :הזמנה - תמונות בתערובה ראשית עני בהציה את עצמי. הנני מבקרת אומנות ביפן, כותבת בירחון אומנותי. בני הלומד באוניברסיטה הפנה את תשומת ניבי לתערוכה שנך (אני מנחשת שאת אשה רק נפי הציורים, משום ששמך המערבי המופיע בעיב אינו אומר לי דבר), ועזר ני בהתחברות עם המחשב. אבמנא הוא נא הייתי מכבירת את הטכניקה הזאת, בי נלמרות הדעה הרווחת ענינו היפנים, שכל חיינו ממוחשבים ואבקטרוניים, עדיין אנחנו, הדור הישן, רחוקים מזה מאוך. אני בפחות, בעבודתי בעיתון התקדמתי רק עד בעידן הפקס. על כך שאיחדת וחיברת וקירבת אם בבנה, ובו בשעות ספורות, אני משתחווה נך בתודות מקרב לב. מעבר נעובדה שפשוט אהבתי את הציורים שנך אני חייבת בשתף אותך בהתבבטות שהעסיקה אותי בעת כתיבת הטור שני בעיתוך (מבטיחה שבוח עותק מתורגּם נכתובתך בדואר רגיב) בגּבי עתידה של האומנות הקנאסית כשהיא עומדת מול בשורות מודרניות בטכנונוגּיה. מה דעתך? במו כן, האם אינך מוטרדת מהעובדה שברגּע ששידרת את התמונות שנך הך הפכו נחנבת הכבב, וכל אחד יכול נלשנות אותן ברצונו על המסך שנו (בך הסביר בי בני בכב אופן). שאבה זו מתקשרת נוויכוח ציבורי גדול המסעיר אותנו פה ביפן, ובעצם את בב העובם. הדיון עוסק במיניונר, אספן אומנות, שקנה את תמונתו של ואן-גוך ב-57 מיניון דובר, וציווה לשרוף אותה יחד עם גופתו כבשימות. יש הטוענים מחד שאת האידיאה שב היצירה אי אפשר בשרוף, ומאידך יש מצדדים בשיטה הקפיטניסטית בה בל מוצר, ואפיבו אומנות, שייך בבעניו שקנה אותו בבספו, תומכים בצו הצוואה ואינם גורסים שזוהי ברבריות. אבה בוודאי ישושו נגּיים את הרעיונות שבתערוכה שנך נבקשת הטיעונים שנהם. אני מתארת בעצמי שאת מאוד עסוקה ומקווה שתתפני בענות לי, ובינתיים בא נותר בי אבא באחל בך בהצנחה בהמשך עבודתך, ושוב תודה פרנוית משני. 0ז: 44( 6ודוחס .פא ₪ סאסצווא אסתת: אסאג ₪ צוצה.1 7 פ: סו עוק6: מת :הזמנה - תמונות בתערוכה שרום מיוקו, שמחתי עם מכתבך ונהניתי 'שמוע עב הרגעים הטובים שהיו כך עם בנך נכבוד התערוכה שני. הן זו תמורה מספקת ניצירה. ובאשר בשאנותיך, אשמח נבהביע את דעתי. האם טבניקה חדשנית כנלשהי עתידה בכשמש בתחניף באומנות ונטכניקה הקנבאטית? אני חושבת שאין האחת מבטלת את השנייה, אבא ניתן להתייחס לבך באב ענף נוסף בגּזע האומנויות רב הענים, ניצן חדשני שבא נבהוסיף ולא גהּרוע. הציבום נא חיסל את הציור הקבאטי, הטבוויזיה 'א חיסנה את הרדיו, הרדיו בא בא במקומו שד העיתון, והעיתוך בא חיסל את השמועה... כל מדיום חדש אינו מחסל' את אבה שקדמו בו, אבא ממקד אותם בתחומים מסוימים. בקשר בשאנת שינוי התמונה על ידי זרים באחר שנשלחה, זה אפשרי, בנך צודק. ומנקודת מבט מטוימת אני חושבת שמה שעושה המיניונר היפני זה פשוט נפלא. מראש חשבתי על צורת ביטוי פתוחה ונא סטאטית. אוני זה בא בבטא את התחושה שני ששום דבר אינו סופי אנא ניתן נשינוי, ובפירוש התכוונתי נחוות את דבר משנוח בחמי על פני גּבים זרים כדי לשוב ונמצוא אותו עם תוספת, שינוי, או עיוות מסוים. אדרבא ואדרבא, אני משתוקקת בראות ביצד זה קורה. רק אז - באמת אדע שיצרתי הידברות, והאם איך זו אחת הסיבות היותר טובות נהציגּ תמונות בתערוכה?! 8 0 צ 1 14 סד אסא4 ₪ צצא1 [אסאת: 54 נזכם.ם ]אצ 9 51 5 סו עוקת :הזמנה - תמונות בתערובה שלום , צ [צא.1 הזדמנתי במקרה בשבת נחדר המחשבים באוניברסיטה וקראתי את הזמנתך לתערוכה. מאותו רגּע בבר התקשיתי נהעביר את זמני עד במועד המיוחב, ואכן בא נתבדיתי - חוויה הדונה היתח ני. קטונתי מאומנויות בכבל וזרה ני זו הפבאסטית בפרט, ובכל זאת הרגשתי צורך עז ואובי תקראי נבכך חוצפה, בהעת, בשנות ולהמשיך את אחת התמונות שנך. אני מצרף את התוצר המחודש. משהו מוכר נגבה ני מהתמונה שנך, עב אף ריחוקה, והנענם שמאחוריה משך אותי ודיגדג ביך אצבעותי היבשות מקור של חורף ניו-אינגבנדי. עוד נגּיעה ועוד קו ומעט טשטוש עד שחשתי בה כמו בשני ופעם ראשונה מזה זמן רב שנרהעתי ממצוקות שבא עביהן באתי לספר בעת, וישנתי טוב בנינה. וכך הרגשתי צורך בשנוח בך את התמונה שהיא עתה תוצר משותף שננו, בתשובה ממני. אני יכול רק נקוות שאינך נפגעת מכך ושנא תבעטי. אך מה אני אומר, בטח קיבנבת תהובות רבות ואת מוצפת בעניין וסקדנות שב אנשי אומנות ואנשי מחשבים ותקשודת וביקורת, ומי יודע אם בבבל יעניין אותך הקשקוש שבי ועוד על גּבי התמונה המקורית שנך. פמטסצ, [6-511ה0116 10 וסת פתנקסת 18 סחש 15 סז: 154 טסם.ם 1 צ ₪ תפ [אסאת: אסא4 ₪ ץ.זצ1 7 : סו ץוק : שא :הזמנה - תמונות בתערובה וו אני אוהבת את השם הזה, ואל תתנצל כל בך הרבה. צדקת אמנם בניחוש שאני מוצפת מכתבי ביקורת ומשנוחי תגובה, אבב איך במו מכתבך והתמונה שצירפת אביו, ה'תוצר המשותף' כמו שאתה קורא בזה, נחמם את ניבי ולהגשים את משאבותי בתערובה הזאת. קודם כל זהו המכתב הבי אישי והכי אנושי שקיבנתי. היתר דיברו גבוהה הבוהה על האומנות המודרנית בקנישאות רבות והתעניינו בעיקר מה דעתי עב ענייני קנאסיקה וזכויות יוצרים. להם עניתי במובן שאין טבניקה חדשה אמורה נדחוק את רגּבי הקלאסית אנא בהצטרף אליה, והסברתי בהשתוממותם שאינני מעוניינת במכור תמונות מהתערובה שני כך שלא איכפת ני בשדר אותה, נהיפך, מראש חטשבתי עניה כדבר שאינו סטאטי ואיננו סופי. אך מה קורה בי, אני עושה את אותה טעות ועונה כך בשפתם שב האחרים במקום נהיענות בפנייה האישית שנך. ייחבתי שזה יקרה ונא נותר בי אבא נהמשיך את הציור המשותף שננו, ואני שובחת בך אותו בקובץ ננווה במכתבי זה. 58 | , צ זז 146 סז: אסא4 ₪ צזצא1 [אסאת: 60.05 גכ ₪ 5 8081807: גירסא נוספת עוד נגיעה קטנה. אני מרשה בעצמי. עוד גירסא בתמונה. ללא מיבים. [65-511זסעו 116ודו80 10 ₪566 סתע סז 1054.וא00. לאכ ₪ טפ [אסאת: אסא ₪ צ.ןצא.ז : סו עןק₪6 : גירסא נוספת טתפ, זה מדביק אותי. באמת אין צורך במינים, אתה עושה לי אפקטים. 68 301 8031], ץצ 1 17 סדר עולמי חדש עם בוקר, כל בקר, אני ניגשת אל המסך, עוד לפני צחצוח שיניים ושאר מלאכות היום. מה רבה הציפייה, מה גדולה ההתרגשות לגלות את ההודעה המהבהבת [81 שש6ת 6עאת טסץ', לפתוח בחיפזון, לעצור את הנשימה, לבלוע בשקיקה. עוד נגיעה קטנה, עוד שינוי בתמונה והמון המון דברים שיש לי להגיד ולשמוע. (5111 מתקרב אלי, ובתמונות נוגע, וגם אני מנסה להגיע. אני יוצאת מסגירותי לעבר משהו השונה ממני, וכוח גרוויטאציה חדש מושך אותנו, שנינו נעים אחד אל השני. ביפ, איזה יופי, 811 6 6טאַת טסצ ', איזה מזל. כמו אמה בובארי עם רודולף. בקצה האחוזה, ליד הנחל, בין אבני החומה, שם הם משאירים פתקאות לבוא ולמצוא, כך אנו, 511₪ ואני החדשה, למצוא את השדר הבינארי שעבר בכבלי תקשורת דיגיטלית בין יבשתית, את הפתק שנרטב מטל הלילה, לגלות דברי חיזורים ומילות אהבהבים. ועכשיו יש לי נירווגה קטנה, וטוב לי בתוכי. 118 סז: א0א4 ₪ צ:זצא.1 [אסאת: 15 .5.1201 ₪ 5 7 סדר עובמי חדוט ץצ יקרה, השיחות האבקטרוניות שבנו מרתקות אותי, וממלאות את מוחי עניין ומחשבות דבות. צדקת בקשר נניתוח המאורעות בעולמנו ההוכך ומתחדש, והפעם אינני מתכוון בעונם הפרטי שבנו שקורם עור וגּידים ודם רענן זורם בעורקיו, אבא בנעשה בעובם שב בדור הארי הפשוט והעגול שננו, או המטובך והמרובע כפי שאחדים גורסים, עונם שבו "מעצמות מתפרקות, חומות נופנות ונדבאים מקבבים את עצמאותם". ובכל זאת, אני חייב בהודות שניסיונותייך נהגדרות 'מדעיות' סעוררים בי חיוך. הן צחקנו כבר דיינו על אותך תיאוריות מדעיות בביבול שיכונות לשבנע אנשים באבול מסמרים, כן מסמרים, משום שיש בהם ברזל והם עוצרים את בריחת הסידן, או אותם מדענים מפוקפקים העוסקים במספרים וסטטיסטיקות, שיבובים בנבא תוצאותיו של סקר דעת קהל עב פי מדגם של קירקורי התרנגוב בזווית לקרני השמש, ובו'... סיפרת על בן זוגך הקודם, שטען ב-א-פוביטיות מוחנטת, מה שהעמיד מראש את היחטים ענ' בסיס חבקי וחטר. גּם אני בא מבין איך אפשר ננ'התמטר נפובחך עצמי וצבירת בסף, נהבדיל ונגדר את נוכחותנו בבד או ביחד, מבני נהתייחס מה שקורה טביבנו, נהיות מושפעים ולהשפיע. וכמוך, אני לא מדבר עב ראציונב. אבל מי אני שאנתח אופי של חברייך מן העבר (או של כל אדם אחר שאינני מביר), בכב אופן אני מאושר מיכולתנו שבנו לשוחח על כל דבר שבלב ובראש. בקיצור, מאושר יותר מתמיד, ומקווה שגּם את בטוב. ממעריצך הנבהב והמוקטם, דפ 1.9 0 1054. 5.4107 ₪ טז51 [אסאת: אסא ₪ צוצ.1 5 ו שק : סדר עובמי חדש 0 יקירי, במה משמחים אותי מכתביך, מאז שהכרנו אני מלאה אנרגּיות ורעיונות בלי סוף. אני ממהרת להשיב, בי נלפי הכתובת בראש המסך, אתה נמצא באחד המסופים הציבוריים בשדה התעופה שד סן פרנסיסקו, ומקום מסוג זה איננו פנוי באורך זמן בדרך בפב. אה, זכור בי ששמעתי עב התובנית בהעמיד מסופים באבה במקומות ציבוריים והתקשיתי בנחש במה הם ישמשו. עתה אני משוכנעת שרבים אנשי העסקים שעשו בהם שימוש, ועדיין היפה והמוחשי מכובם - יבובתם בשרת אותנו ככני נהיכרותנו. שים נב ידידי - אני מתענמת בַרגּע מהשמצותיך בענייני 'תיאוריות מדעיות', ומנחשת עב פי בתובותיך, המגּיעות מאוניברסיטאות שונות ברחבי היבשת, שאתה מקורב איכשהו בעונם המדעי. שים נב, יש בי תיאוריה חדשה בענייך השפה בה אנו מתבתבים בדואר האבקטרוני, ונא רק אנחנו, אבא כל משתמשי המחשב והתקשורת האלקטרונית. זוהי איננה שפה מדוברת, אף בא שפה בתובה, אנא יצור כלאיים, סוג חדש שב הידברות. פיוט מוגבה של השפה הבתובה מתערבב בסננג יומיומי, ריחוק עם מיידיות - ונוצר בו איזה ניב בסהנוך חדש, ישיר וספונטני אף יותר. נכונה אני 'עשות מחקר שכם עב השפה החדשה הזו. מה דעתך? אובי במקרה אתה מומחה בנינגוויסטיקה? 110 סז אסא ₪ צוצה1 ]אסאת: 54 דטאיחם. וס זאם ₪ 51 807 5: עב היופי ואפבטון צצא.], שאני אוהב. בן, באשר קראתי את מכתבך עב סגנון ההתכתבות האבקטרונית, והאם היא דומה יותר נדיבור או 'שפה הכתובה, קלטתי פתאום שנא זה ובא זה (אהּב, אינני בינגּוויסט), אבא שפת האהבה היא הנרקמת בינינו. שנא תחשבי שהשתעממתי מהתיאוריות שנך, אבל נתתי בך להמשיך נלדבר אותן ברקע, בעוד שנבי גואה ומתרחב ורוצה נצרוח בקולי קונות, אני מאוהב, אני אוהב את האשה הזאת. ממתי? שבוע? חודש? מאז שהעזתי בגעת בתמונות שכך? מתוך שיחותינו על סדר עולמי חדש? אוני מהרגּע שכתבת בי שאני עושה בך אפקטים? בפעמים נדמה ני שאני מכיר אותך מאז ומתמיד, קרוב אניך מימים יסימה, ורק המחשבה על העבר וההיסטוריה שבך, שאינם קשורים בי, מביא אותי במעט בבדי קנאה בנתי מוסברת. אני מת ענייך. אהובה שבי, יפתי, יפהפיתי. ולא סתם אני אומר, יודע אני במה את יפהפיה ונהדרת ובו רק על פי מה שבמדתי מאפנטון, וגּם אם זו ציטוטה בנאנית שב אוהבים, מינכותיך בה חבמות ונבונות הן, שחייבות בבוא ממאגּר פנינים שב שפתייך המנאות והחושניות וגופך הנעים ביופיו. מאהובך שמתפבסף עכשיו קצת כמו סוקרטס... זפ 141 0 זמאוחת וס "את ₪ 50 ][אסאת: אסאה ₪ צוצא 1 5 16 עוקת : על היופי ואפבטוך בסוקרטס שגּם אני כבר גּיביתי את אהבתי אניו, גּם אני מרגישה כמוך, ואפיבו בני פיבסופים. אבל אתה מדבר על שפת האהבה ואני שוב שוקעת בשטויות שני. אתה מדבר עב היופי ואפבטון ולי אבה שעות של מחשבות רעות. איפה היית? חיכיתי בצפצוף ה-811] שפא ממך כבר שעתיים, רק משום שכך קבענו. בבכב, יש בי ימים של מחשבות טובות וכאבה שב מחשבות רעות. ימים שבהם אני מרגּישה בבא בל סיבה נראית בעין כב מיני דברים רעים. בעס. רחמים עצמיים. העגועים במשהו שאינו קיים. שנאה. קנאה. נקמנות. תגיד שנלך זה נשמע כמו עניין הורמונאבי, כל הגּברים מגּיבים כך. ואני נא יבובה בסבול את ההתחמקות הזאת. האם אתה יודע בככל נבמה אני מתבוונת? כמו מנגינה שנדבקת ואיננה מניחה. אבל במובן הרע. ואי אפשר נהיפטר מזה. ניסיתי בבר את כל הטריקים בדי בסנק את המחשבות הרעות בשהן תוקפות אותי, ובמעט אף פעם אינני מצניחה. ככ שאנסה נברוח מהן, רק אמצא את עצמי שוקעת ומסתבכת בהן יותר. הבי נא נעים בי באשר המחשבות הרעות קשורות במישהו מסוים. אז אני בטוחה שבאיזו דרך טבפאטית הוא מרגיש את זה ונורא נורא מתביישת. אני שונאת את ההרגשה הזאת. ץצ זיז 12 | סז אסאה ₪ צזצא1 ]א0א: דמצדדוט . נוסם. צם [םאומפ ₪ חפ 7 80: טכס ווּדג חמדתי יקירתי שני, אני בברקני. שוב אחרתי, והפעם מטיבות טכניות. אך אב בך נלשקוע במחשבות דעות, ובבל מקרה אל תדאגּי כי זה דבר טבעי כל בך. הניחי. נכולנו יש מחשבות רעות, גּם ני, וקשה נהיפטר מהן, את צודקת, אבב אם נעסוק בהך בנא הרף, נסבול' בפניים. בא אציע בך הסברים של הורמונים, רק אובי שאיפה הגונה של מריחואנה. החומר המתוק הזה, הנקרא בארצות ערב בשם חשיש, ובפי הבדואים בנג'ו, במרוקו - בייף, ובחוגּים מדעיים, בא ענינו, פריחת ראש צמח הנקבה שב 8 פ18פהתחג), המספר בי את סיפורי בגדאד וקוסם מעשיות שחרזאדה, באשר אני מרגיש בצרות. אני בהחבט יבוב ב'העזר ב-מאג1 צ3הוא, מקטרת מפוטמת, כדי בצאת מתוך עצמי ומתוך העוכם וכך גּם נ'שבוף החוצה את הדבר הרע שנדבק בי בנשמה. מדוע נבהבת צ,1צ1.4? האם משום שעשית כי טקס וודו קטן? האם נזה את מתכוונת? שבעסת עני וחשבת דברים נא טובים? ופחדת שארגּיש ואנחש. שתפי אותי, חברה שבי. ספרי בי על מחשבות וכעסים. על מעשים רעים וטבטי וודו. ואינצב. מאהובך שאיננו מפחד, נחזם 13% 10 דטאוחם.זסם. צם [םאאם5 ₪ תפ אסאת: אסא ₪ צצ1 ד ו ץוק : טבס ווּדבּ בזה שאיננו מפחד שנומות ובעסים מעורבים בבל טוב, בא בטבסי וודו מדובר. אני קשורה אניך בעבותות אהבתנו הצומחת, הינה במרגּבותיך, ראה, מיבות שיר אתה שם בפי נהוציאני מהבוץ. לא, אינני מעשנת סיגריות רגיבות ואף בא מגולגּבות. אני נהד. חדב גּם אתה, הן רק רענ ונוינופת אתה מכניס נריאותיך. רואה אותך בדמיוני, מבנה גופך אתנטי ובהיר, ואתה רץ ישר ממשחק הטניס אב המפוף הקרוב לשתף אותי בניצחונך ענ היריב במגרש. אל תדניק סיגריה בדרך, זהו מנהג מגונה. בוא ותעזר בי בדי בהיהמב, אני חברתך הטובה. נא אסתיר ממך ונא אחזיק יותר דברים בבטן. בעס הצטבר בתוך תובי, מרירות וסימני שאבה שבא הצלחתי בשנוט בם. נפתע נא יכונתי בסבול עוד את המצב שבו נעובם אינני יבולה ביזום התקשרות איתך, בשבכל פעם אתה שונח אני שדר ממקום אחר, ממחשב אחר, ואני יבולה רק בהגיב ב-ץזקפת נאותה בתובת. עד נלפעם הבאה. חשבתי אוני זה בנוף ותעתוע, אוני אתה בעצם משדר מאותו המקום אך מתחכם ומשנה את השמות והקודים. אבל בא, נובחתי לדעת שאכן הנך נע ונד תמידי. האם אתה טוכן נוסע? פוּשר של סמים? צועני בן צועני? ומה אתה מסתיר, שאינני יודעת ואינני מכירה בך דבר, וכל הקרבה שנוצרה בינינו אונ'י היא רק רוח ואוויר ואשניות נדירות. זא 14 סז א0א4 ₪ צזצ1 [אסאת: 154.]אסס. 1תאתא ₪ זפ 87 אל תיפול רוחך ואב נא תתיאשי ותתרחקי ממני. אהובך אני ועתה משמצאתי ני אותך, נא אניח לך לברוח. ומה אם ישנם עדיין דברים הנסתרים ממך? ומה אם צועני אהיה בעינייך בזמן סה, ואת נאכצת בענות ני תמיד נבתובתי האחרונה? בואי ננסה בקבל ולאהוב את עצמנו ואת מה שאנחנו מביאים איתנו. יש בי סיבות ב'צועניות' זו שאת חוששת מפניה, אך בואי ונסי נבהנות ממנה בינתיים, בהתמסר נבהיותך מובנבת ענב-ידי, אני רקדן מוצנח ואובי אותך בצעדים מדודים בפינה טובה. 1 , צ.דצ .1 עָ1.3 ,10 צֶ13 אני מזמר בליבי, מנכתי הרוקדת עמי. מקבב בברכה גּם את סודותייך הקטנים, שכן גּם את אינך מסגירה בעת עתה את מקום הימצאך. הרי את כתובתך המנאה את מפשיטה מנגררותיה שלא תביל את רשימת הצמתים בהם עברה ככב דואר אבקטרוני רגּיב, ומותירה רק את סימן הזיהוי הסתמי שב 0אא, אבל אותו במדתי כבר נלאהוב כל כך. אסאגא, זה נשמע ני כל בך סקטי. שנינו מושחתים באיזה אופן, הן תודי, מקצת האטראקציה אשר מתרחשת בינינו נובעת מכך, חן הצדדים האפבים שבנו. זה היופי שננו. אנא ממך, הרגעי מתוקה שני, ואל תיפוב רוחך. מהצועני האוהב אותך ואת המושחתות שנבך זפ 15 ג'ויסטיק סז אסא ₪ צוןצ1 [אסאת: זטאוחט טפט 61 ₪ 5 0 50: ג'ויסטיק, ג'ויסקס צזצ.1 אהובתי, מבתבי אהבה הם בנאניים, כך אומרים, אך אני בוני שיר בהשראתך. בוטן שלי, כמו פיסטוק ארגיש אותך בנשוני, בסיבובים אהפוך בך בכאן ולבאן, עד שאקכף אותך נטעום את גרעינך, כבר חיבי מנוח, ואני עדיין בא פיצחתי את הקביפה. מה עוד אעשה בפיסטוק שני? אתבונן ואריח בין רזוחיו, שיני רוצות בנגוס. אהובתי שני, הבטיחי ני שברגּע זה את מורידה את אצבעותיך הענוגות מכות המקשים ומניחה אותן בין מותן נירך. רק נשונך המתוקה תחכיק בין סקשי החיצים ותקדם את שורות אהבתי על גבי מסך המחשב שכך. בואי והתמסרי במעשי אהבתנו הדיגיטנית, הרפי את אברי גופך המתוח ושלחי אותם אחד אחר השני באיטיות רבה ומחושמנת, בגעת בשולי מעטפת הצנופן תחתיה התכנטת נך. הסירי את חונצת המשי הדקה בה התעטפת בבוקר, ותני בלשמש הצופה בך מגּבוה בחמם ונרבך את כתפיך המוצקות. הפטמות נוגעות במחשב ברפרוף מגרה. צווארך, גּם הוא זקוק נמגע, חש את קצב סיבובו שב הדיסק. 146 בואי שחקי קצת בג'ויסטיק, הך לא בחינם זכה בכינויו זה, אבא בדי לענה אותך ולהפיח עניצות בתונלדות גופך. כני תשתית, משוש תגבית, תפנוקים עד בני סוף. מגיע נך יקירתי. די התעמקנו בפינוסופיות ובשיחות נפש ראשוניות. ההיעה עת הג'וי. טפ סז זטאדופ. כ .1 ₪ 50 אסאת: אסאג ₪ צזצג 1 5 : סו ע1ק₪6: ג'ויסטיק, ג'ויסקס אהבה שני, אני מתבוננת מך הצד ואינני מאמינה ניופי הנהדר שאופף ומלטף ושם גּם בי דברי שירה בלב. בא עוד חפצים סביבי, חסרי משמעות ומקריני ניבור. והבב בזכותך. גּ'ויסטיק זה שאני אוחזת בידי, תפיבת הודיה, ברוך הוא וברוך שמו שהוציא אהבה מן החפץ, וזימה מן הפבסטיה, וערגּה מנפש ישנונית, ושמחת חיים מבארות הכאב. שיתברך וישתסח דיבו בי מהיע בו. אמן ואמן. אתה עושה ני אפקטים, ואני רוצה נהציף אותך תענוגות, בסיום יום עבודה אבקטרוני אנחנו 111081, אדרנבין של אפסים ואחדים זורם בעורקינו, וחמצן שב אד הסיביקון. צוף ונקטר הרעפת עני, אינלמת נותרתי וחסרת נשימה, מכירה בך תודה, מכירה את גופי מחדש. קולי חזר אבי, רק נאחר שדמיינתי את קולך שנלך המרגיע ומנטף אותי כל כולי. האם ניגזר על אהבתנו לצמוח בחושך ובחשאי? זאת הבנתי מכבר, אך מה אתכחש, אני משתוקקת נאות וסימן, בת-קוב שתסבר את אוזני ותחכיק את קסטי דאגותי. שאנת, מה תעשה נפיסטוק שנבך? השמע את קונך. נפעמים אני מחפשת אותך. מחייהת כמו נלמודיעין, מקבכת מענה, ונינוחה. בנינה אני מהכה אריות. נמרים השמיעו את קולבם, ואהיה טרף בבשונכם. צ 1 בו הטלפון מצלצל. 11 קופאת במקומה, מנסה לנחש אם הצלצול בוקע ממכשיר הטלפון שלה או של השכנים. הנה שינתה את כללי המשחק, איגה מסתפקת בנמצא, ביקשה מ-5110 להביא בקולו מרגוע לנשמתה החפצה. מה מוזרה הציפייה ההיסטרית מול המכשיר הסתמי, אשר מייצג עתה בפניה את קצה החומה ממנה כבר הסכימה להיפרד. הטלפון מצלצל. בימים הראשונים לאחר העלמו של אא עוד היתה יושבת שעות מול המכשיר ממתינה לצלצול הגואל, בודקת מדי פעם אם יש צליל חיוג - שמא התקלקל הטלפון וזו הסיבה שהוא איננו קורא לה ומקפיץ אותה ממקומה - נזכרת בגיל ההתבגרות, בהמתנה לצלצולי חיזורים של נערים מכיתתה או של החבר בצבא. אבל הוא לא צלצל. ועכשיו הטלפון מצלצל, היא מתנערת, רצה אל המכשיר כאילו חייה תלויים כאן. נשימה עמוקה לפני הרגע הגורלי, והיא מרימה את השפופרת. שוב אין היא מצליחה להסתיר את אכזבתה, 5110 מתמהמה להענות לה, סרבן שכמותו. מעבר לקו קול אשה מבוגרת, פקידת משרד הדואר, מספרת בבלבול מין סיפור מוזר על חבילה שהגיעה ללא כתובת מדויקת, רק עם מספר טלפון על המדבקה והוראות ברורות כיצד ליצור קשר איתה. רגע קט לקח לה ל-11 כדי להבין שמדובר בה, ולהיזכר שאכן ציינה בהזמנה לתערוכה מען לדואר רגיל, תוך תָאום עם חברתה העובדת כסטודנטית בפוסְט-רְסטֶנט בניו-יורק, שתאגוד ותשלת לה את מכתביה לארץ. אין זאת כי אם נצטברו מאמרים וכתבות של רוברט וחבריו ועתה הם מחכים לה בבית הדואר השכונתי. "נא להגיע מחר כדי לאסוף את החבילה." אומרת הפקידה. "למה לא כבר עכשיו? אני באה מיד." "לא, היום סוגרים מוקדם ורק מחר בבוקר תוכלי לבוא לקבלה.* אנחה. "מחר אתייצב בדואר, דבר ראשון בבוקר." לצאת מן הבית זו תמיד הרפתקה. לך תדע מה יקרה לך במפגש עם הציוויליזציה, עם הקצב והכוחות הפועלים על אוסף אנשים המנסים להשיג מטרות שונות באמצעים מגוונים. בעצם כולנו נהפכים לאנשי מכירות בעלי טכניקות רבות המנסים למכור כל דבר ברווח מירבי וביחוד את עצמנו. אך הפעם היה לזה אופי של תעלומה, יותר מתמיד, אולי, לא העזה לחלום, רק אולי, הלוואי, השתמש גם (5111 בכתובת הפוסט-רסטנט. מוקדם בבוקר התחילה להתכונן, מתאפרת ומתלבשת כראוי למסע המצפה לה - איסוף החבילה המסתורית מבית הדואר. בקפדנות מסדרת את התיק והתעודות, ממש כאילו היתה מתכוגנת לנסיעה לחוץ לארץ, ואפילו יותר. הבוקר יפה והיא מלאת מרץ, לכן החליטה לצאת מוקדם ולשתות קפה של בוקר אצל סוקולובסקי ליד העירייה. 108 במרכז העיר שוב לא הרגישה, כמו פעם, זרות בכל דבר שנתקלה בו. אנשים החוצים את הכביש בריצה כבר לא נראים לה כבובות מוּנעות בחוטים מגבוה, והמכוניות העומדות מסודרות בצידי הכביש מצטיירות כחפצי אומנות אסתטיים ולא דווקא כקופסאות פח מגוחכות. גם שיחת חולין שאוזניה קולטות משני הגברים היושבים ליד שולחן שבתוך בית הקפה, אינה נשמעת יותר כמלמולים בשפה זרה וחסרת פשר, והיא מקשיבה לה. מאחורי הוילון בוקע קול צרוד של הנג-אובר: "נאדה, ביש-גדא, אני אגיד לכם מה לעשות..." הו כמה היתה שמחה כעת לתאוצה של הסיפור, למפנה שיתיר את סימני השאלה ויקצר את הזמן, למשל אם היה בעליו של הקול לא אחר מאשר ד"ר קרנל שהיה מפרש את חלומותיה ובא עם פתרונים, כתונת פסים, לקרב אליה את 5110, פה על-ידה. אך לא, אלו הן רק צפונות ליבה המשתוקק לקיצורי דרך, הוראות מגבוה ופתרונות קלים, וכבר מוסט הוילון ונשמע קולו טל שותפו לשולחן, "הרבה דברים יפים יש בעולם..." הוא שר, זהו ג'אד, מאותת לה בכובעו, הופעתו מדויקת כמפנה מתוכנן במחזה קומדיאני, כאילו חיכה מאחורי הפרגוד לרגע הנכון. כאמור, כולם בעיר הזאת הם אנשי מכירות, וג'אד מה הוא רוצה למכור לה עכשיו? לא ולא חמודי, די התערבת בגילויו של אאן, ועתה יש לה את (5111, אהבה חדשה, ציור חדש, חיים חדשים, ואתה לא שייך אליהם. שובל חריף של ריח קפה טרי מלווה את המלצרית ו-11 מתעוררת, רגע, כבר הגיע הזמן, ספל הקפה נשאר מלא בחציו והיא קמה לצעוד חסרת סבלנות אל הדואר, צעדים שהפכו לריצה קלה ולריצה מהירה ודילוגים. חצאיתה מתנפנפת, משב נעים מצנן דרכו אל בין ירכיה הנרגשות, מה יגיד פקיד הדואר אם ידע שהיא בלי > תחתונים? מתנדנדת מרגל לרגל וכוססת את ציפורניה, כל ניחוש לגבי תוכן החבילה המחכה לה יורד מהפרק כסתמי מדי ומפנה מקום לניחוש סתמי אחר. הדקות זוחלות ופקיד הדואר שהגיע זה עתה וניסה לפתוח את השער נראה איטי ומגושם. המפתח לא מתאים למנעול, צריך לחכות לפקידה השנייה שתביא מפתח רזרבי מהשכנים. עד שהיא חוזרת כבר מתאסף לו תור קטן ועצבני של בוקר. השלישי בתור נראה כבנה של החמישית ו-11 מנסה לתפוש את מבטם ולהבין מדוע אינם עומדים יחד בתור. הוא מסתכל למעלה, מחפש תשובות בקו הרקיע והיא מביטה כלפי מטה אל הסלים ושקיות הניילון. הוקנה שמחכה בתור, אחרי האמא המשוערת, טעתה כנראה וחשבה שזהו התור לקופת חולים. לבסוף, כאשר הוזמנו להיכנס, התפזרו הממתינים בין האשנבים, הילד והאם כביכול נעמדים באותו אשנב אך עדיין אינם מחליפים ביניהם מילה, הפקיד מספר לשכנתו התימנייה בדיחה ששמע אתמול בערב, נדמה שכאילו להכעיס הוא 1|9 מושך את זמן ההכנות לפתיחת האשנב. דווקא עכשיו מקשיבים הפקידים לחדשות ודנים ביניהם על הקיפאון במהלך המדיני, מתעקשים לפתוח בשיחת בוקר תפלה, למרות שהלקוחות משדרים אותות ברורים של חוסר שיתוף פעולה. מה הפלא, מי שולח חבילות לפקידים? סוף-סוף. החבילה בידיה. תם תהליך הזיהוי והחתימה, והיא חופשיה לנפשה, לרוץ ולגלות מה בתוכה. היא מצמידה את החבילה לחזה וצועדת בזריזות לעבר היציאה לפני שמישהו עוד יתחרט פה. בדרך נמשך תהליך הניחושים לגבי תכולת החבילה והפעם על פי נתוני המשקל, העטיפה וסוג המדבקה. שום פרט אינו מסגיר את הסוד הגדול והיא משתוקקת להגיע כבר אל בין כתלי הבית, אל הפרטיות. הצצה ראשונה על השטיח בכניסה, לאחר שזרקה באי-איכפתיות את הבגדים המיוזעים על הכסא שבצד, וקרעה את העטיפה באי-סדר ובחוסר סבלנות של ילד הפותח מתנות ביום הולדתו ואינו חס על אמו המבקשת לשמור את נייר העטיפה למתנות אחרות. מתחת לנייר האריזה החום, עליו גם שתי מילים של דרישות שלום מחברתה שהעבירה את החבילה מתא אנונימי בפוסט-רסטנט לדואר חו"ל הנוסע לישראל, מתגלה אריזה מקורית של חברת קורצווייל מניו-יורק ובתוכה מכשיר אלקטרוני שאיננה מכירה, שום דבר אישי, אף לא סימן זיהוי נוסף. ישובה על הרצפה, נשענת אל הקיר, היא שולפת את ספר ההוראות ומתחילה לקרוא בעיון. מדובר במכשיר המתחבר למחשב ומתרגם טקסט כתוב למדובר. זהו אחד המוצרים החדישים האינטליגנטים ביותר בשוק, מה שנקרא ה"יהלום שבכתר". זמן רב עבר מאז שעסקה במחשבים מדברים למיניהם וברור שהתפתחויות רבות קרו בינתיים. גם מבחינה טכנולוגית וגם בחקר הקול ואפשרויות הפקתו בסינתזה. היצור הזה 'מבין ויודע' הרבה יותר מאותם מחשבים בהם שיחקה לפני שנים בניסיונות להפיק 'קול אנוש' מקופסא אפורה. אך עדיין אין רמז ל-/5110, רק אריזה מסחרית, וספרות קומָרסיאָלית. 150 מִּיט בתוך החבילה, בין קופסאות הד"סקטים ומעטפת תעודת האחריות מודבקת עוד קופסא קטנה ומקושטת, תכשיט בתוכה, טבעת יפהפיה מטיטאניום, מענה לאצבעותי העירומות הנרתעות מזהב ויהלומים, כסף ואבנים טובות. מעולם לא ראיתי תכשיט שכה מצא חן בעיני ודיבר אל טעמי הבררן. כמה נעימה היא למגע. ועל צידה הפנימי, מקום שם חרוטים תמיד מפרטי קראט וכדומה, כתובת בלתי מפורשת - 570 9. אני משחקת לי בחישוק ה'טיטאני', מורידה ומשחילה על אצבע האמה, הרי אני מקודשת, כך מלמלתי לעצמי. מתכת אצילית וחזקה זו שממנה ייבנו מטוסים וכלי משחית מקשטת את אצבעותי לתפארת, מי אתה (5111? האם אתה תובל קין, נע ונד, לוטש כל-חורש נחושת וברזל? סקרנותי גוברת ואני רוצה כבר לשמוע משהו ממשי. קולך הערב 510, זה מה שאני רוצה לשמוע, ומכיוון שנסתבר שאכן אתה הוא העומד מאחורי התעלומה, אני כבר יודעת שהרגע קרב. אני מפסיקה באמצע קריאת ספר ההוראות, כדי לבצע את החיבור הפיזי והפעלת הדיבור. אין שום בעיה לחבר את המכשיר החדש, שמעכשיו יקרא שמו פיט - מלשון פטפוט, אל המחשב. ההוראות מדויקות ואני מתורגלת היטב בחיבורים למיניהם. בסופו של דבר ספרי ההוראות הללו נועדו לכל הדיוט. לשמחתי גם טעיגת התוכנה הנילווית מתבצעת בקלות - אותה תוכנה המאפשרת כיוון ובחירה מתוך תפריט מרחב האפשרויות המוצעות לפעולה. בתפריט מופיעות אופציות שוגות, החל מהדגמה וניסוי וכלה באילוף 11 המחשב לחקות את קולך עצמך. אני בוחרת באפשרות של הדגמה כדי לראות, בעצם לשמוע, במה מדובר, ומתבקשת לבחור שם של קובץ שיוקרא בהדגמה. לא נראה שיקשה עלי לבחור טקסט ראשוני לניסוי, אני שולפת מקובץ המכתבים ששמרתי על הדיסק את הטקסט האירוטי האחרון שקיבלתי מ-5110, משחקי הג'ויסטיק, אשר הגביר את רצוני, באופן בלתי נשלט, לשמוע את קולו האמיתי של אהובי הטרי. אין ספק שהוא זיהה את הצורך, הבקשה, לשמוע את קולו, ובחר לרצות אותי בדרך משונה ומתוחכמת כזו, דרך תיווכו של פיט. הדבר הבא שקרה היה מדהים בהחלט, ומצחיק עד כדי כאב בטן. איזה קטע. איזה בידור. אני מתפקעת מצחוק ומגעגעת כאווזה כאשר נשמעות מילות הפיתוי הנועזות, פיסטוק שלי, אגוז שלי, ומשחקי ג'ויסטיק ועינוגי בשר וחלב ושאר מילות אהבה, וכל המילים הללו בוקעות לא פחות ולא יותר מאשר מקולו של ג'ון קנדי, אחריו מגיע צ'רצ'יל ואחריו מבטאו הצרפתי של דה-גול. הכי משעשע נשמע גנדי ההודי, חורק שיניים בניסיונותיו לשכנע אותי להוריד את חולצת המשי ולהתענג עם הג'ויסטיק. אורחים לא קרואים. אני לא הזמנתי את חבורת השחקנים והמנהיגים הזאת אל ביתי, אז מה הם מתערבים בחיי? מסתבר כמובן, מהצצה נוספת במסכי הניהול של פיט, שמבין אלפי הקולות הניתנים להפקה, מתוכנתים מראש 256, ו-64 הראשונים שייכים לאישים דגולים שקולותיהם מוכרים לכל ילד ומבוגר בעולם כולו. בכל מקרה, מדהים להיווכח שמפרסמי המוצר אכן דייקו עד כדי כך שאיכות הקול והדיבור זהה לזו של קול אדם, מ10א,105א. אך מי אמר שמחשבים הופכים את חיינו לפשוטים? איך אוכל למצוא ולשמוע את קולו של 1ז511? ואפילו אם אכתוב תוכנית קטנה שרצה וסורקת את כל הקולות הקיימים, עדיין לא אדע לזהות מהו ומיהו הקול המיועד אלי? שהרי אינני יודעת אפילו מה אני מחפשת. ובתוך הצחוק והבלבול, כבר בוקע הצפצוף המוכר - [81ח שסת סעפת טסעצ. השמעת קולי רחוקה שלי? (5111 שואל בסקרנות. קולך הערב, אני עונה לו, ועוד כמה פילסופים, הן עדיין לא שמעתי ולא זיהיתי את קולו האמור לבקוע מן המכונה. עדיין שרויה באפילה ובמבוכה של חוסר ידיעה, ואינגי מודה בכך בפניו. עדיין נדרשת ממני עבודת בילוש נוספת, ואינטואיציה ממזרית, כדי לגלות היכן טמן (5141 את הצופן או המפתח למציאת הקול ששלח אלי על פי בקשתי. היכן נחבא לו הרמז. או שזוהי אשליה ועוד לא הגיע זמן קריאת 'שמהי של שחרית? תחושות מוזרות מתרחשות בבטני, האם זאת הידיעה שאינני יודעת? כך או כך, שוב אני ממששת בטבעת המחזקת את עמידתי בפני חוסר הוודאות, עדיין 2 אני באפלה. בשקט הזה קולך לא נשמע. המספר החרוט בצידה הפנימי של הטבעת, לָמה הוא מרמז? סתמי ומיותר, או סימן דרך בעל משמעות? המספר הזה, לעזאזל, מה הוא מזכיר לי? מה לא ניסיתי? את שיטת הגימאטריה, אלא שזו הניבה הברות מגוחכות ושמות מצחיקים, את שיטת הפאזל אשר הנפיקה פתרוגות חסרי שחר, ועוד ניסיונות רנדומאליים ומשחקי קוביה ומציאת סדרות מספרים, ואת כל האפשרויות הניתנות להעלות על הדעת מבלי לדעת. מרוב שאני מגלגלת את המספר במוחי, הופכת בו ומחלקת אותו לקבוצות למצוא סדרה עולה או יורדת, לעזאזל, מה הוא מזכיר לי? כמה בנאלי, כספרי הריגול שקראנו בילדותנו, כמשחקי הרמזים שהיו לנו פעם, קח את צירוף האותיות הנ"ל ומצא את מופעו הראשון בספר, הספרה הבאה היא מספר העמודים שעליך לדלג, סְפור בעמוד זה את מספר המילים כערכה של הספרה הבאה, והרי לך הרמז הראשון. כך נְהג עם יתר הספרות עד שתפענח את התעלומה. כמה פשוט, כמה ילדותי, כמה מסורתי, כמעט כמו להטביע בחלב כתב-סתרים ולגהץ אותו לפענוח... 0 587179. אני מדפדפת בחוברת ההוראות כדי למצוא את המופע הראשון של האותיות (5111. לא קשה. בעמוד 18 מתחיל פרק חדש ובו הוראות כיצד להדליק ולטעון את המחשב המדבר, וכיצד לכבות אותו בסיום העבודה. םש51111000 00180 .18 המתח מתגבר. עתה אני מדלגת 5 עמודים, וכך הוא מתחיל: הזג זסקס 107 0065גת 0 6זה סזסרד .4 המילה השלישית נותנת את הרמז 2. ועוד 7 עמודים: ...ףסא 56 ]11 0106 ת680 זס] /זות6 006 המילה הראשונה נותנת את הספרה 1. זה הולך ומתקדם. אבל המתח, איך אפשר לסבול את זה, שוב לדלג 7 עמודים: תות "ט0] תגו[] סזסות ]1 בח57516 16 61086 זפטגת טס ... הרמז האחרון: הוסף את המילה התשיעית, כלומר את הספרה 4 למספר בן % ספרות - 214, שהוא בוודאי הקול ה-214 מתוך טבלה של 256 קולות המתוכנתים מראש. ושוב לשמוע בפי הקופסא את מכתב הג'ויסטיק. אלוהים אדירים, שומו שמיים, הולי ג'יזוס, מאמא-מיה סנטה-לוג'יה, בום טראח, נו באמת, איך אפשר לתאר במילים את הלמות הלב וקידוחי הרקה ברגע ההפתעה הנוראה. אני מכירה את הקול הזה, או שמא דמיינתי אותו כשהייתי קוראת את מכתביך וחושבת עליך? שוב ושוב אני מקשיבה, האם יצאתי מדעתי? ירדתי מהפסים לדרגת שיגעון שכזו? אני לא מאמינה. 13 זהו קולו של אא בוקע מהמכונה. אאן הוא המקריא לי את מכתביו של (ז511 במתק שפתיים ובאהבה רבה. הכל מתערבב ומתפזר, מתקשר ומתחבר בעת ובעוגה אחת. 5110 זה אא. אא הוא בעצם 5831, הכל מתקשר, גם עובדת היותו נע ונד ובורח, גם סיפוריו על אהובתו שמפעם, זו אני, עלי הוא סיפר לי, ועל המסיבה שהיינו בה יחד, איך לא הבנתי שזו אותה המסיבה, כל כך אחרת פירשנו את מה שקרה שם, ולמה הוא לא הפסיק עם העישונים, אני כבר נגמלתי, ומה קרה בינתיים, ואיך הפך להיות (5111, טוב, גם אני כבר נהייתי ל-ץ וצ ]. אא גורלי שלי, מזלי מאללה, אא אהובי האחד והיחיד, מאיפה באת אלי שוב? ועתה הוטל עלי להוציא את עצמותיך ממקום קבורתם, מי יודע כמה עוד נשמות טריות הומתו בדרך הזו בין בִיטים ומילים דיגיטליות על גבי דיסקים חורקים במחשבים של סוכנויות מודיעין מכל הסוגים. תחיית המתים. אבל מה קורה לי, המחשבות רצות להיסטוריה וארכיאולוגיה וחידות וחישובים משונים. הן אא הוא הדובר אלי, קובץ אחר קובץ, ולא רק דברי סקס, אלא את כל התכתובת אני נותנת לו לדבר עוד ועוד, אכן זהו קולך הערב. וואו, אנחנו ביחד, אנחנו שלנו, אנחנו אנחנו. כבר חוזר אלי קו-חיצוני ודקיק של תמונתך שנשכחה ממני, בתחילה שחור ולבן, צבעיך עדיין ממאנים לשוב אך תווי פניך ברורים כל כך ואתה שוב מוחשי ונמצא. אוי לך אם תאבד לי שוב, אם תיעלם ותתפוגג תמונתך בשנית, ואתה לא תהיה עוד. איזה כיף אאן, אנחנו ביחד, אנחנו שלנו, אנחנו. מה עושים עכשיו? לא קשה לדמיין את התדהמה של [1 ואת ההתלבטות החדשה העומדת בפניה. היתכן ששתי נפשות אהובות תיפגשנה שנית מבלי להכיר זו את זו? האם גם בהמשך הסיפור הם לא ידעו אחד על השני, וכך עד הסוף? או רק אחד מהם? הן זוהי שאלה קטלנית ומסוכנת לכל קורא המגלגל בזיכרונותיו כעת, ומנסה לנחש אם יוכל בעוד זמן להתכתב עם אהבתו, עם בת זוגו, מבלי לדעת שזו היא, מבלי להבין כמה אחרת פירשו שניהם את המסיבה בה רקדו יחד בסערה, ומה שונות האינטרפרטאציות שנתגו לאותו ריב בפתח המסעדה בלילה קר ומחורבן לפני שנתיים... ו-11 אכן לוקחת לה פסק זמן. 144 ורוו ורוו ו ור יר א -ר ה יד ו 7 "ד ד סיז: אאמסא60 צג/א ד ואסתצי ואסאת: אסאה ₪ צ1צ1 5: ניתוק בתקשורת - ץצ זפמת 10ד ואדה בצערי, עקב סיבות טכניות, אהיה מנותקת מתקשורת בשבועיים הקרובים, ולא אוכב בהטיב נפניות [₪81 אשר תישכחנה אני. הדואר האבקטרוני הממוען אלי ייאגר בצומת התקשורת הקרוב ביותר ויאסף עב-ידי בתחינת החודש הבא. זוהי הודעה אוטומטית. בבבוד רב, צ וצ אז מה עושים עכשיו? לקחתי לי פסק זמן להתייסר לי לבדי, הן לא אניח ולא אזניח עתה את אהבתי הגדולה שנגלתה לי מחדש. אבל איך אעז ואגלה ל- אא את זהותי האמיתית. זו לא מתיקותה של נקמה על אותן השנים שחייתי בחוסר וודאות, מחפשת ומגששת באובססיה בצמתי תקשורת אפלים, כדי לגלות בדיעבד שחיי איתו היו שקר ואשליה. אני צריכה לשקול את מעשי מתוך מעשיוּת וזהירות, שמא אני תחת מעקב, או המחשב שלי. וכך אוביל את רודפיו ישירות אַלין, מאז הפכתי מרודפת לנרדפת סיגלתי לעצמי הרגלים של חמקנות וטשטוש ראיות. הסכנה הנשקפת לו ברורה. במיוחד צריך להיזהר מאוקסימורון שיכול לפענח, לקשר ולהוביל אותם אליו. ו-אא בעצמו, אילו רק ידע, בוודאי הית מנתק מיד את הקשר, בשל אותו חשש. ואולי אף גרוע מזה - מה אם איננו מוכן עריין, ואיננו בשל להכיר ולהודות בגורלנו המשותף? קל להגיד: לשנינו צדדים אפלים, שנינו מושחתים... 1%). אבל גורל משותף? לדיר קרנל אין זכר וסימן, אבל 811 איננו מרפה. 15 0 אסאג ₪ צוצה 1 ][אסאת: 154 דמאדם נזסם. 21 ₪ זפ 7 איפה את צ1צג.], היכן את, ּם במכתבי האחרון בא ענית. הראי בי אות וסימן. תביני, שאני רוצה בזרום בעורקייך בפי שאת נוכחת בבדוריות דמי. אם יקצצו את אצבעי, ימצאו דם מסוג בייני. בא 4 ובא 8 ולא 48, רק סוגּ נייבי, זן נדיר. אהובתי את, רחוקה אך קרובה, נעבמה אך מוחשית. איפה את? טאפ סז אסא ₪ צ 1 ]אסאת: 054.וא60. [א/וסמכ ₪ טופ 91501 50: אבברטין איננה יקירתי הנעבמה, בפעמים אני שואל את עצמי האם מכתבי אביך בזמן האחרון הם הגירסא הדיהיטבית של מכתבי מרסל פרוסט אל אהובתו אנברטין. אני חוזר וקורא את קבצי המכתבים שבנו המתוייקים בדיסק, ומבחין בדינמיקה המטורפת שב קנאה ועוררות, של בריחה והתגרות, שב חיזור והיענות. שוב נענמת ני בבמה ימים. איני יודע אפיבו אם נתק התבתובת בינינו קרה עקב תקנות טכניות בקווי התקשודת, או ששוב היטכבת ספק באהבתי, נטעת בנבולת ברגטותייך שנך. האם שמע קולי הרחיק אותך? ואני קיוויתי שזוהי רק ההתחבה, שנתקרב עוד ועוד. שתפי אותי בענייני היום-יום. איך התגובות נתערוכה. עב מה את עובדת עבשיו. החזירי אותי בחייך. חברתי, אהובתי, אחותי בנה. בתבי בי, 580. סז אסא ₪ צזצה 1 [אסאת: 184 םאת וסת. 91 ₪ שת5 07[ ז5: קוב ענות חלושה צןצ1, אני קורא נך. היבן את, גּם כמבתבי האחרוך בא ענית. הראי בי אות וסימן. איפה את? 0ז: אסא ₪ צ+ וצה .1 [אסג: דמאדופ. טסם. 1חם ₪ שסחפ 507 : בא איכפת ני צ], אודה שנהניתי מאוד מן ההתרחשות הדיגיטבית שקרתה ננו, אך את בבר בוודאי חבוקה בזרועותיו של אחר, ובעצם, בא ממש איכפת ני, בא באמת, אינני בועס, חיי בך בתענוגות ריקניים, אני שבעתי ומסתפק בחכיפת המכתבים שננו עד כה. שתהיי בריאה. בא, נא אנאה אותך בקינת נבגד-בפוטנציה, בבביינות שב קרנך קנאי. אודה שקסמה בי תשוקתך ביבדים, למשפחה, ונטעת בי תקווה מסוה שבא היברתי עם נשים אחרות בעבר. אודה שנעמה בי דאגתך שאפסיק נלעשן. אך מביוון שלא באמת דאגת אובב בספר נך שנהניתי הרבה יותר עם נשותי שעישנו במו קטר וגיבגּבו סיגריות, אבל היו נאמנות ני באהבתן. שתהיי בריאה. סז אסא ₪ צוצ1 [אסתת: דמאיחט. וסת. ג סט ₪ 510 ד 5: תוכנית בשפת 6 (8ת50710101 106 == ט) 11 הסג 0 (0808 05נתסס |1) )1 חסו ;פזטסץ 1/8 0 (0'ח0065 )1) 11 תסתז ;88 6/67ת ]1 8 18 לקראת כלה סז: 054 ]אסס. [אשסמם 530 [אסאת: אסא4ה ₪ ץצ 1 :| סו ע1ק₪6 :אבברטין איננה 50 אהובי,אני שבך. ואיך אובל אחרת. אני שנך כוני, ואל תקרא בי אבברטין, ואל תקצוץ אצבעות. קולך ערב, מיבותיך טובות, אך נמאס לי בבר בעסוק ברמזים פיוטיים! אני רוצה אותך מיידי, גם אם אתה עדיין נא מוחשי. אתמוב בשבתבת לי על סידורים וענייני היום-יום, כמו בב זוגּ שמדבר עב הדברים הפשוטים של החיים, הרגשתי שאני רוצה אותך מיידי, ם אם בא בידי. את המיידיות הזאת נוכל נלהשיגּ אם נעבור משיטת התכתבות חד-ביוונית, בשימוש בתובנה אינטראקטיבית המאפשרת דו-שיח בו-זמני, המסך מתחבק בשניים ואנחנו סדברים ב-₪!אזד. 51א, אני משתמשת בה נהתכתבויות עם אחרים ברשת, בא, אל תקנא. אתה תתחבר אבי בפרוזטוקוב ]א008/א2 ביום ראשון בשעה 11 בפי שעוך גריניץ'. ועוד דבר, בוא ונקבע בנו הסדר ג'נטנמני, שבא מנסים בפרוץ אחד נמחשבו של השני, תוך בדי הדיבור בינינו. אני מחכה בך, ץצ 1 ופ :ואסות אסאג ₪ ץצ 1 :סך 48 6חה 08066] וחפופסז -א[ה 7 301106ת6זת1 צוצא1 שבת, עד שהגיעה השבת הנהדרת הזאת. איזה רעיון גאוני היה בך, מאז שהיכרנו בא הרגשתי כל כך קרוב. אם משום הדיבור על סידורים' במו שאמרת, או המיידיות. מה את כובשת ברגע, בדיוק? האם ציפורנייך משוחות בבכה אדומהל תעני ני בבר, אני מת מהתרגּשות. אל תהיי נבובה, צ:1צ1/4, ואב תכניסי אותנו שוב נפינוסופיות. במה את נא שואבת אותי באבה שאבות פשוטות של יומיום, על בבוש ומזג האוויר, הקירות שמסביבי ומצב בריאותי.. אתה בטוח שאתה רוצה שאני אשאל את השאנות האנו? בא. עוד בא. ובקשר נהסבם הג'נטבמני - מאה אחוז, אל תחחטשי, אני אקיים אותו למרות שנלפעמים אני כל כך רוצה אותך עב-ידי, שנדמה בי שאם נא תגבי בי את מקום הימצאך, אפרוץ במחוטב שנך ואגּבה הכל עניך, אציץ מבעד נמסך האישי בחדרך ואדע עניך הבב. הא, הא, ואיך בדיוק היית פורץ נלמחשב שני? מה יש, בא שמעת אף פעם עב סוסים טרויאנים? בא שמעת עב תוכניות החודרות במחשבים ומשתבטות עניהם ועושות כרצונן? אתה מתבוון בוירוס? אם אתה סוס טרויאני, אז אני פצצת ג זמן. אם את פצצת זמן אז אני פצצת מימן. (תמשיבי אותי, זה משחק שאהבתי בשחק פעם, מזמן, בא, א תקנאי.) אני אוהב אותך, לייני. במה דגיגים עוד נּדל יחד באקווריום שכנו. כמה חבומות נכזבים תמלאי באשר תנדי ני ינדים. אני אוהב אותך. אלוהים, אסור שיתפשו אותו, אני לא מוכנה להיות פצצת הזמן שלו. הוא לא מבין? הוא לא מבין שאם אזרהה, אעמיד את אהבתגו המחודשת בסכנת כיליון, כמו פסיכה שגזרה מוות על אהבתה לארוס, ומשנגלה לה ארוס באור - נהפכה משיכתה אליו לאהבה בדרגה גבוהה יותר. ולכן לא אוכל לוותר. כששני אהובים מתכתבים ואינם יודעים אחד את זהותו של השני ואינם מנחשים את קירבתם המרוחקת, זה קשה. כבר רציתי שיגלו. או לפחות אחד מהם. אך כמה יותר קשה עתה, כשרק אחד מהם הוא היודע. האם כל כולו הוא סימולציה, משחק מחשב? ובינתיים חלמתי חלום. וחידשתי את הקשר עם ד"ר קרנל. 11 סד : 410 2 50 ₪ עמאתסא פס [אסאת: אסא ₪ צוצה.1 7 ופ חנום המבוך והראי יש שם בבירינט. בזה מודרני, בונו עשוי זוויות מאוד חדות וקירותיו מחומרים מבריקים. אני מחפשת את דרכי בתוך המבוך אבל אינני מבוהנת. אני מסתובבת בעצבתיים ואפינו מפזמת נלעצמי, בפעמים מבחינה בזווית העין בצבנית דמותי, בכל זאת בא מרגישה בב כך נוח, מחפשת, פתאום מוני מבוי סתום, קיר בוהק במראה ודמות מטושטשת שמחקה את תנועותי. ככב שאני מתקרבת ומתבוננת יותר טוב, והדמות מישירה מבטה אב עיני, גּם תנועותיה מהססות בשנלי, אני מתבבבכת מן הטשטוש ומתקרבת צמוד-צמוד, זוהי דמות גברית, זיפי זקן מבבינים מסנטרה ועניבה מצטיירת סביב צווארון בא חונצה והגוף שמתחת. עב ריק. נדמה בי שאני מכירה את הגבר הזה אבל אינני מצניחה בלהצביע במפורש על זהותו. עיניו אומרות דברים טובים והוא כאינ'ו מחכה שאתחיל בדבר, ובכל אותו הזמן ממשיך בחקות את תנועות ידי, עד שאני מתנערת, מחניטה בהמשיך, מניפה זרועי באומרת מצם, גּם הוא עונה ני בתנועת פרידה, ונענם. אז התעוררתי. 1 הייתי רוצה בהתחיב ולהתייחס דווקא ב-₪צ8 הזה. באותה צורה בדיום גמרת את שעת הטיפוב בפעם שעברה, מבנבי לכבד את ההסכמים הבסיסיים עניהם סיבמנו בתחיבת הטיוב. סליחה, בתחיבת הטיפוב. אך הנה אפיבו פבינות הפה הזו מרמזת באן אני חותר. גּם בטיפוב, כמו בטיוב, יש איזה שביל המורה את נקודת הגּמר. האם בא הגיע הזמך שנעסוק באותו סיום, נקודת המר המתקרבת אנינו מן האופק? דוקטור, איך אתה יבול בראות פה איזה סוף אם אני מספרת בך על חנום שב מבוך ושב דמות מטושטשת שאינני מבינה. 0%, אני מסכימה איתך ששברתי קצוז את הכבבבים שסיבמנו בהתחנבה, אני מתנצבת, ,41מכ 810, סתם מיהרתי והתרגּשתי מהתערוכה. הטיפוב או הטיול הזה, שבו את תופשת יותר ויותר את תפקיד המוביבה, הדומיננטית, מוציא אותנו מכבני החוזה המקוריים שבנו. את בוחרת נלהגיד 2 מצם ממש באיבו יצאת מהחדר בו אנו שוהים יחד וסגרת אחרייך את הדבת. חצרפי בבך את העובדה שבא הופעת לשבושת הטיפובים הבאים נבאחר מכן, בכומר לא עמדת גּם בתנאים של עיתוי הפגישות עניהם הקפדנו כל כך עד עכשיו ותביני איך זה מתקשר. באמת שנא יכונתי נהופיע, הייתי נורא עסוקה, והיו בעיות ובניות ומיניון דברים שקרו ני, דברים חשובים, ובשל כך הודעתי לך שנא אוכב בקיים את הפגישות. כל אחד זה יבול נ'קרות, מה כל כך נורא? במה אתה ממהר בהסים מסקנות של סוף? מה נפספוסים הקטנים האבו בדי שתאמר בי שאני דומיננטית ומשתכטת על הטיפוב'? הביטי 1[1, ענינו בשים נ'ב בסימנים המופיעים בדרכנו ומבוונים אותה, אפיבו אם הם מטושטשים בפעמים ונא תמיד נעימים בַרגּע הראשון. ברור שבתחיבה מתעוררת בך התנגדות, וחשש, מהרעיון של סיום. בואי נחזור א החבום, אנחנו בבר יודעים כמה אפשר בנמוד מחנומות. בן, בדיוק ההיפך ממה שאמרת עד עבשיו. בטת בא עב סיום. דווקא כן. על פניו הייתי אומר שהנה את מובנה נלהיפגּש פנים אב פנים עם עצמך. אם קודם ראית בחנומך ג'וק מפחיד הרי שעתה את עומדת מול דמותך שנך ומוכנה בהסתכל מקרוב בעינייך. נא, אבל זה גבר, אמרתי בך, עם עניבה וזיפי זקן... אבן, בן, את מוכנה נבהיפגש גּם עם החכקים ההבריים שב נפשך, ה המשנימים. אז נמה אני נא רואה בבירור את עצמי? הרי הדמות מתנועעת ממש כמוני אבל זהותה כב כך מטושטשת, וגברית, מוכברת אבב גּם זרה. זיפים מלבינים, עניבה, לבירינט. מה זה מזביר בך? אני נזכרת שאתה אמרת ני פעם שהנפש היא במו מבוך. הזכרת אז גּם את הבבירינט של המינוטאורוס, ואומץ נב. אבן 1 דיברנו הרבה עב בך שאני מהווה בעין ראי עבורך, במען תובני בהתבונן בעצמך. ואכן, הפניתי את תשומת ביבך בבבירינט. מוזר שזה לא עבה על דעתך קודם. בי הדבר נראה ברור, ובעיני זוהי קריאת ביוון בשנינו, כמו שאמרתי, נהתחיל בחשוב על סיום. חשבי עב כך 11, האם את מוכנה בפגישת פנים אל פנים עם עצמך ועם המטפל שבך. ואם יקשה עניך נהחליט- חבום נוסף יוביל אותנו אל הפתרון ואל ההרכבה הסופית של הפאזב. חשבי על.כך 11, חשבי על כך, חשבי... מי הדמות שבמראה? האם באמת זה הוא, ד"ר קרנל? האם הגיע הזמן לפגוש אותו. חשבי חזק... אין לי מנות ולא זו התשובה במלואה. זיפים מלבינים, ועניבה, הוא צודק, אבל הדמות עצמה, האם אין זהו קו דמותו של צ[1 כפי שהצטייר בעיני כשנעלם, ויותר מאוחר, שוב כשחזר לתמונה? אולי אין זה מבוך, אלא דרך המלך, אל ההחלטה הגורלית? 5 : ]סו אסאה 116 :סד 6 6ת8 108060 מזהזפסז?] - 81% 7 167801196ה1 צזצ,1 אהובתי, סוף-סוף הגּיעה השבת. כמה שאני חיכיתי נה. איך את? איפה את? מה את בבושה ומה את עושה? אני בסדר, טסצ אאגאד. אספר בך חבום שחנמתי. יש שם נבירינט. כזה מודרני, ועשוי בונו זוויות מאוד חדות וקירותיו מחומרים מבריקים. אני מחפשת את דרכי עד שמולי מבוי סתום, קיר בוהק כמראה ודמות מטושטשת שמחקה את תנועותי, והדמות מישירה מבטח אב עיני, גּם תנועותיה מהססות בשני, זוהי דמות גברית. אינני מצניחה בזהות אותו והוא באיבו מחכה 14 שאתחיב בדבר, עד שאני מתנערת ומחליטה בהמשיך בדרבי ומניפה בזרועי באומרת שצם, הּם הוא עונה בי בתנועת פרידה, ונעלם. אז התעוררתי. מתוקה שבי, אגוז מופבא ארומטי ורומנטי, בוטן בלתי מפוצח, כמה ברור ונפבא הוא החכום. פסיבונוגּ היה אומר שאת נפגשת עם עצמך, אבל אני אומר נך שאני הוא הגבר שבחנומך. גּם אני כבר הוזה ומצפה. אני רוצה נפגוש אותך. אני בא רוצה יותר שתעשי אהבה עט חפצים. אני רוצה בקשקש איתך שעות על שעות, אני בא רוצה זמנים קצובים. אני רוצה קרוב קרוב, אני בא רוצה אותך רחוקה. ואני רוצה בהרגיש אותך. לגעת בך. בלי מסכים ונוח-מקשים ואמצעים. אמרי בי מיד היכן ומתי? תבחרי ככ מקום שעונה על דעתך ביבשת הגדונה הזו, ואני אהיה שם. נדו-יורק. שדה התעופה. רציף 28. 1 באפריב. בשעה !11:11. אבבש ז'אקט כמו בחבומך, ופרח בדש, כמה בנאבי, אך ככה תכיריני ממבט ראשון, נבהתחבר סוף-טוף אב בב הטוב שיש ננו בתובנו . עוד מעט קט. 51 ו- צ]צ.1 בנצח. סד: כ.41 תה 5 ₪ טפאאסא תכ אסאת: אסאגא ₪ צוצ 1 5 אפשר נהיפגש דוקטור, שכנעת אותי. אהיה באירופה לקראת ה-20 באפריב. אוכב בוא ולפגּוש אותך, הדמות מהראי... אתה בטוח שזה אתה? סז אסאא ₪ צ1צ91 ץצ דצא1 [אסאהּ: כ ולאה ,567 ₪ <מאאסא זס 5 בעונה רב אירופה? זה טוב. אך נא אהיה באותו שבוע בגרמניה, אבא אשהה בפאריס בצורך בנט מקצועי. את מוזמנת נהקדים או כאחר את הביקור בשבוע. אודה ולא אבוש, מאוד שמחתי ב'שמוע שקיבלת את דעתי, ועוד יותר מכך, שהחננות שהינך בשבה בפגישה. סד : כ 1 5042 ₪ זמאתסא תכ [אסאת: אסאג ₪ צ.וצג 1 7 פארים זה יהיה אירופה. פאריט. שדה התעופה. רציף 20. 1 באפריב. בשעה 11:11. בוני ציפייה וסקרנות. בהתראות. דו'ה-וו אנאלוגי תחושת סיום ספר, האם היא תלויה אך ורק בקורות העלילה ובדיגמיקה שלו? או שדי במישוש, ותחושת כובד בידגו הימנית, וביד שמאל קלו מעט הדפים המפרידים בינינו לבין הכריכה? בדומה לשאלה - מה יותר נכון, לדעת מתי תמות ולתכנן את חייך על פי כך, או להחטף במפתיע? בכל אופן, ככל שמספר הדפים שנותרו הולך וקטן ומבשר את סופו של הסיפור, בא לי לעסוק בסטטיסטיקה של סיומים. אני מהמר על מספר האותיות והתווים במכתבו האחרון של (5110, מספר המוּפעים של השם [1, או מהו סה"כ השורות השוכנות במסלולים המגנטיים של הדיסק, ב- צ1880108כ המכיל את קבצי חלק ב'. 1500. אין קל מזה. מפעילים את תוכנית (וס60זסאו) 6 הסופרת מילים שורות ואותיות, בקובץ אחד או בכולם, ובודקים אם צדקתי בהימורי. אכן טעיתי. 1893, לרגל הנסיעה נאלצתי ללוות את 11 באופן צמוד יותר. דבר אחד הוא לצפות בנינוחות מן הצד בעת חליפת מכתבים של הגיבורה, ושעות ארוכות במשחקיה, או לשלוח לה רמזים מתוכננים, ודבר אחר הוא לדעת שמודמנת לה נסיעה בה עומדות לקרות התרחשויות רבות משמעות. עתה עלי לעקוב אחריה ולשים לב לכל פרט ופרט בהקפדה יתרה, אחרת לא אוכל עוד לשמור על אמינות בעיניכם הקוראים אשר אולי כבר חששו לדמיוני המגזים ובודה האגדות. 127 11 אנחנו טסים כמתוכנן לניו-יורק, עם חניית ביניים בפאריס. משצדו עיני את 1[ על יד דלפק הכרטיסים, כבר הינחתי שאכן הננו עולים על אותה טיסה, ובחרתי לשמור על מרחק ראוי לשמו וראוי למצב של צמידות ומעקב העומד בפנינו. הסתובבתי לי בחנויות הפטורות ממכס, בשיגרה מוּכרת של טרום טיסה, רק שם, ליד דוכן הסיגריות, הבחנתי לראשונה בדרכון שלקחתי בחיפזון מהמגירה. בדרכון זה, השלישי, שמי, ג'אד, איננו מופיע כלל. איך לא חשבתי על זה קודם? הצצתי אל פניה של הקופאית, פן אמצא רמז לחשר כלשהו בעיניה, וטוב שלא חשבתי על כך קודם, שכן אישיותי המפוצלת בלאו הכי, היתה מתפלצת בהיווכחה שאינני סתם סוכן כפול, כי אם משולש, בהיותי גם השליח לדבר אווירה, לדבר סיפור העלילה. בטבעיות נעמדתי בתחילת התור לעלייה למטוס, מתוך ידיעה ש-11 תהיה בוודאי בין האחרונים להגיע. הטיסה עברה עלי בתרדמה עמוקה, מרגע ההמראה ועד לנחיתה בפאריס, וכך גם התאוששתי מן העייפות הנילווית לסידורי הנסיעה המקדימים ומן המתח שבתיאום בין כל הגורמים, שהרי היה צורך לסנכרן בין כל הדמויות והזמנים והמקומות, דבר לא פשוט. בגמר הסידורים לחניית הביניים בפאריס, השעה בדיוק 11:11 ו-11 למרבית ההפתעה עוזבת את השדה ועולה על מונית. אין זאת כי אם פספסתי משהו במכתביה אל ד"ר קרנל, ואולי נקבעה פגישתם להתקיים במקום אחר ולא בשדה התעופה. בדיעבד יסתבר שבחרה לבלות את זמן ההמתנה בחיפוש אחר הכיכר המצולמת באותה תמונה נעלמה שגילתה לה את הקשרו של אוקסימורון לפאריס, שם בכיכר לא עוד ישובים 'קבצנייך שמחים' אלא זוג מאוהב מחובק ומנותק מן העולם, 11 מפנטזת את פגישתה הקרובה עם אהובה, קו דמותו השברירי מתמלא תוכן וצבע, וכולו מצטייר בגוונים נהדרים של מוחשיות, וריגושים של 'הרגע לפני'. אם תטיילי מסביב לכיכר תראי גגות וסילואטות רנסאנס, אם תציצי לשערי בתים יפגוש אולי מבטך בקונסיירג' שהושיטה את מפתחות החדר ל-זאן כשהיה מתגורר שם בגיחותיו לפאריס, אם ואם ואם, אך לא, מבטה נעול, על הזוג בספסל, בדמותו המתממשת בקרוב של אאן, ובהבטחה. אני כאמור נשארתי בשטח ה'טרנסיט'. צרפת היתה מן המדינות הראשונות שעשתה שימוש בתקשורת באופן המוני. את כל מאגרי המידע הם מיחשבו וכבר בתחילת שנות השמונים חילקו לכל בית ומוסד את ה-מִינִיטָלי - מסופון כתום המתחבר לטלפון ודרכו מתבצעים כל הבירורים והחיפושים, הזמנת כרטיסים לרכבת ולאירועים ותקשורת לצמתי מחשבים. זה היה צעד המקדים את זמנו, של חינוך להמונים. כל זקנה ונער משתמשים ב-'מיניטלי. גם בשדה התעופה מפוזרים כאלו, ואני ניגש לשחק ולבחון את הצעצוע החביב. 108 - 0/0 אבל הרי אינני מבין צרפתית והאופציות הניתנות לבחירה בתפריטי המסך של המיניטל נראות בעיני כשמות של מאכלים מסובכים ממטבחו של גורמה פרנסאוי, ולא כפעולות מחשב פשוטות של התמצאות בתוכנה. בוודאי נראיתי מוטרד, או לפחות מבולבל, משום שאז ניגש אלי אדם בגיל העמידה, לבוש חליפה אירופאית שמרנית, ומציע לי את עזרתו במבטא ובחביבות שאינם אופיניים לצרפתים, שואל בנימוס האם אני מעוניין לראות מה הדבר הזה מסוגל לעשות? "בטח, תודה רבה," אני מופתע מהנדיבות. "אין בכך כלום," הוא אומר, "הרי שנינו מחכים." בתחילה הוא מראה לי את מסך ההתמצאות בשדה התעופה. זמני המראה ונחיתה, מיפוי של כל הקומות בשדה, ומיקומם של ה-'מיניטלים' - מהבהב באור כתום - ותחזית מזג האוויר ומשטרה ועזרה ראשונה, לאחר מכן הוא עובר לחיוג בטלפון ומדגים לי התקשרות אל הבנק ובירור יתרה, ואפילו ביצוע תנועות כספיות. אני מרגיש קצת כמו ילד כפר שיצא לבילוי בלונה-פארק עם הדוד שלו, והוא מיידע אותו אל מכונות המזל הנפלאות. "והמדפסת," אני שואל, "בשביל מה?" "אה, פשוט מאוד," הוא אומר, "בשביל לשמור העתק של הפעולות, כמו פקס למשל. הנה אשלח את סוף המאמר שלי להגהה ועריכה אל הקולגה שבמשרד," והוא מתקתק, והמדפסת מדפיסה, ומהצד השני נשלח לו הפקס. אני מתרחק הצידה כדי לא להפריע. "בוא, גוא סא0צ," הוא קורא לי. "סיימתי, בוא ואראה לך עוד פטנט. ניתן להשתמש במדפסת גם כדי להדפיס כרטיסי ביקור מהודרים, על פי הציורים שבמסך, פתרון אידיאלי לאנשי עסקים ממהרים ששכחו את כרטיסי הביקור בבית, והם הלא תעודת הביטוח והביטחון העצמי שלהם." מתייעץ איתי, "מה אתה אומר, לבחור מסגרת עבה או דקה, אותיות דפוס או כתב," ומשסיים לתכנן נותן בידי מטבעות שאשלשל לתוך המכונה כדי שזו תפיק מתוכה ותדפיס בו-ברגע את הכרטיסים. צ'יק, צ'יק, הם נזרקים למגירת הקיבול שבצד, אחד אחר השני כמו שטרות העוברים במכונת מיון מהירה. הוא אוסף אותם אל תוך ארנקו, מנפנף אלי בידו, "היה נעים מאוד, 6אש0סצ א ]א, ועכשיו תורך. שחק כרצונך, רק שלא תפסיד את הטיסה." חזרתי במבטי אל קופסת הפלאים, נשאר שם כרטיס אחד שאיחר לרדת, כלאחר יד הרמתי והצצתי בו. אוי לאו ד"ר קרנל, כתוב שם, ומתחתיו, קָלִינִישָר פְּסיכולוגֶה. רגע, אני רץ מיד אחריו, "ד"ר קרגל זה אתה," מלמלתי אחריו, "אני חייב לשאול אותך כמה דברים, היית יכול לעזור לי עוד בפרשנות החלומות, גם לפתור ולהבין את פרשת 11 עם האבא שלה, היי, ד"ר קרנל!" אבל הוא כבר נבלע בצעדיו המכובדים בין עדר הנוסעים שירד זה עתה 19 מהמטוס, כאשר קודקודו מפלס את דרכו ומבטו מופנה אל הרצפה. עוד עיני עוקבות אחריו ואני מבחין ב-11 המתקרבת מולו, ממהרת, מבטה מחפש, ותיקה נשמט מידיה. ד"ר קרנל, אני רוצה לקרוא לו, תביט, היא ממש מולך, אבל הוא רחוק, כבר חלף על פניה. חצאיתה של [1 משתובבת בהתכופפה להרים את התיק ואני מנסה לנחש האם גם לפגישה הזאת יצאה בלי תחתונים, והם ממשיכים כל אחד לדרכו. אני מוריד בחזרה את ידי שנופפו בהתרגשות ומסתכל מסביבי, שוב לבד, בגוף ראשון, לא עוד גיבורי מדברים אלא רק אני וקולי. אוי לא. אל תעשו לי את זה, ואל תגידו שבאמת רציתם שתְקְרָה ביניהם הפגישה. הן רק אכזבה יכולה לצאת מכך. סיראנו לא גילה לרוקסאן את סוד מכתבי האהבה; פסיכה, לאחר שנתוודעה אל ארוס, כבר איגנה אותה התמימה וחסרת האונים. אך ידעתי, רבותי, שתתחלקו לשני סוגים, אלה החושבים שפגישה עם הדוקטור היא חיונית ואלה המשוכנעים שהיא מיותרת. אני חוזר שוב אל מסופון המיניטל, ולצידו במגש המדפסת מונח העתק נשכח של הפקס ששלח ד"ר קרנל לפני רגעים ספורים לד"ר גרין הקולגה שבמכון. והא לכם סיומו: "...הבעיה האחרונה שעומדת בפני המטפל בהגיעו אל קו הגמר, אל חוף המבטחים, היא ההחלטה על הפסקת הטיפול, אך בעיה זו נחסכה ממני שכן הנסיבות הובילו לפגישה מוחמצת. שוב תופסת המטופלת את הפיקוד על חייה ואת היוזמה למילוי משאלותיה. כאשר מסתיים ניתוח והחולה נשאר ללא צלקות נראות לעין - סימן שהניתוח הצליח. טוב סיום מעין זה, מאשר כל הודאה והודיה על התהליך עצמו. הטיפול אינו יכול לסבול סוף שמח. כל סיום משאיר טעם של אפר, של מוות. כל סוף - מוות חסר טעם." 1|20 . ניו-יורק. השעון מחייך בראשי אולמות 11:11, שעות הטיסה נמחקו ונתאפסו בהפרש השעות שבין פאריס לניו-יורק, נבלעו לתוך ים של שעות אבודות שברחו מתוך החיים. אא! יורד מן המטוס בצעדים קלילים ועיניו מחפשות את רציף 28 ופרח בדש בגדו כמובטתח, כמה בנאלי. הוא נראה כמו חתן. מזמזם לעצמו ניגון מתקתק ששמע בעת הנחיתה, צועד אל עבר אולם קבלת הנוסעים ומלביש על פניו את חיוכו שהתכונן לו מול המראה כבר מלפני צאתו לדרך, בדיוק כפי שרצה להֶָראות בפגישתו הראשונה עם צ.1צא.1. וניגון מוסיקת הנחיתה מצעיד אותו לעברה. ירית הצלף לא נשמעה אך הגופה צנחה מיד, מעכבת את הנוסעים הדוהרים אל דוכני בדיקת הדרכונים. אין ספק ששדות תעופה הם מקום קלאסי לטרוריסטים, הם שדות הקרב של המאה העשרים. בכך עוד הספיק להרהר ברגע נפילתו, ולרגע לא היה בטוח שהוא, הוא עצמו ולא אחר, העומד לנפוח את נשמתו. שהרי מת כבר מזמן מזמן, זומבי כמו שאמרנו, תשאלו בפאריס, תבדקו אפילו ברשומות הקבצים של אוקסימורון. אך לעזאזל, למה נדבק לו דווקא השיר האידיוטי הזה לראש, אהה כמה אבסורדי הדבר, לא ניגון בעל מסר משמעותי, סתם מנגינה של מטוסים ומעליות וסופרמרקטים, בוודאי שלא זו המוסיקה אותה איחל לעצמו בתכנונים הכי פרועים של המוות... ועוד הספיק לתמוה, תוך כדי התקהלות אנשי הביטחון ומרוצתם עם מכשירי הקשר, מה פתרונה של החידה, האם יש בעולם יותר אנשים מתים או יותר חיים. עוד הוא מתפלא כמה ארוך זמן הנפילה וכמה רבות המחשבות הצפות בו, בסרטים זה נראה כהרף עין המספיק לאנחת גניחה או לכל היותר משפט מפתח על טיבו של האדם. חשבון פשוט ומהיר מורה שעד עתה רבו המתים מן החיים, אך גידול אקספוננציאלי באוכלוסיית כדור הארץ (340 מיליון בשנת אלף, 3 ביליון ב-1960, ו- 6 ביליון ב-1990) מוכיח שבקרוב מאוד ישתנה היחס הזה. אם כך, מה חבל - בהתווספו אל מניין המתים הוא איננו משנה כהוא זה את התשובה לחידה שהעסיקה את החבר'ה בסנסטיקו. שדה התעופה נסגר הרמטית ובאופן מיידי. יעילות רבה ניכרת בתכונת השוטרים ונערי הביטחון המחופשים בחליפות מעונבות. 11 מרוחקת מזירת הפעילות ומסוגרת באולם ההמתנה, צופה מן השוליים בהתרחשות, מבעד לדלתות הזכוכית. צופרי אמבולנסים ומכוניות שיטור מרוקנים את מחשבותיה לכדי בהייה מטומטמת. בדלפק בדיקת הדרכונים מסתופפים שוטרים ופקידים, מעבירים מידע ממכשירי הקשר המשדרים מהזירה אל הפקידה המזינה ושולפת נתונים במסוף הגבולות. 11 קידוד פרטים אישים: - מבנה גּוף - בך וכך, - תווי פנים - באבה ובאבה, - בבוש - ,0451041 , - סימני זיהוי מיוחדים - פרח בדש הבגד העביון - בתובת קעקע על הירך שנטשטשה באופן תמוה בשטוף הדם את הגופה. - תעודות.זיהוי - אין - קוד 29 - מסמבים אחרים - אין - קוד 34 והפקידה איננה מתאפקת מחיוך אפסילוני: האם כולנו נידונים להיוולד, לחיות ולמות כרשומות נתונים במחשב? וממתי כתובת קעקע נשטפת ונמסה? 5 שרה התעופה בניו-יורק נשאר סגור ומנותק שעות רבות, מחזה אבסורדי. עליתם של נוסעים חדשים נמנעת, והטיסה חוזרת ריקה לישראל. כלומר לא ריקה לגמרי. 11 באגף הנוסעים, ואני, עם דרכון ששמי ג'אד אף לא מוזכר בו - באגף העסקים. ישובים כל אחד לאורכה של שורת מושבים ברווחה רבה. 11 שקועה בתנומה המומה בעוד אני מנחש סופים וממציא הרהורי סיכום. הדיילת היחידה שלרשותנו, עייפה אך משועשעת מהמצב, כבר ראתה בשנות עבודתה אנשי עסקים שיצאו לפגישה אחת בחו"ל וחזרו לאחר יממה, אבל לחזור מייד מבלי לצאת אפילו משטח שדה התעופה? היא מפטירה "דברים משונים מזדמנים בעבודה הזאת." נחיתה רוטינית. 1[ עולה על אוטובוס מס' 90 משדה התעופה אל הבית, כנראה שזקוקה לנסיעה בין מזבלות לריחות פרדסים כדי להשלים את הנחיתה. ואני ממהר ומקדים אותה, לוקח מונית עד לביתה. עוד דבר אחד אני חייב לעצמי - אורת לא קרוא בביתה שמעולם לא פקדתיו אך הוא אינו ממש זר לי, אני מוצא את ממלכתה של 11 ממש כפי שדמיינתי ותיארתי אותה, ניגש מיד אל המחשב, אל הזירה האמיתית. עוד עלי לחוות כמוה גם את ההתקשרות לאוקסימורון לפני שיגמר הסיפור ואני טרם זכיתי לכך. אני מפעיל את תוכנת התקשורת, מספרו של אוקסימורון נמצא בטבלה מקודדת מראש, אליו מחייג המודם, ודרכו אני מגיע אל מחשבי קוברה וטייגר, ממש בעקבות צעדיה של 11, ומחפש כמובן עדכונים כלשהם לרשומותיו של אא. אין זכר ואין זיכרון. לא מת ולא חי. הרשומות נעלמו כלא היו, נמוגו בערפל העתיד. 12 אתם אשר האמנתם שתפקידו של החלום להתממש, ויעודה של הסימולציה להתרחש - תגידו, האם כבר נפגשו פלסטינים עם ישראלים, גרמנים עם צרפתים, גרוזינים עם רוסים, חרגולים עם פרפרים? לכו הביתה להסתכל בעיני יקירכם ושאלו: מי אתה בכלל? האם אנו מכירים? נעים מאוד. ועוד תשאלו האם יש בכלל דבר כזה כמו צ'אנס נוסף. האם היה מלכתחילה. או במילים אחרות, אם אמיתית היא התקווה המלווה פרידה כואבת, שיבוא יום וניפגש, ועולמנו יתחבר לו בביטחה לעולם ועד, והכל יסתדר. כמו שהאמנתם כשנגמרה קייטנת הקיץ ונפרדתם מאהבה ראשונה, ונשבעתם אמונים והבטחות להתכתב ולשלוח מתנות ולקרוא את אותם ספרים ולספר הכל הכל ולהיפגש מחדש ואז בטח נתחתן. הכל יסתדר. או שניגזר עלינו לקחת חלק במשחק הסימולציה הענקי הזה, כדמויות מיתולוגיות בגרפיקה משובחת ורזולוציה גבוהה. כאשר !1 מגיעה, ואני בקושי הספקתי לכבות את האורות והמכשירים, ולהסתלק מבלי שעלה בידי אף לסגור את השער מאחורי - רק להסתתר מאחורי הגדר בחסות החשיכה, והיא, [1 מתקרבת ומתפלאת שהשער פתוח ומתבוגנת סביבה, אני רואה בינתיים את השכנה המעצבנת ההיא, הגולדברגית, מתקרבת אל 11 בקפיצות ובצוויחות קטנות ובלתי מובנות, מנפנפת באיזו מעטפה. בטח ישבה לה בחלון כהרגלה בעמדת היכון עד שראתה אותה חוזרת הביתה. "גיברת," היא צועקת ל-11, ששה לתקוע את אפה אצל השכנה הבלתי מתמסרת. "גיברת, מישהו היה פה והשאיר משהו בשבילך. אמרתי לו שבטח יצאת רק לחוף, שככה את עושה תמיד, שאף פעם את לא הולכת להרבה זמן מהבית. אבל הוא לא רצה לחכות. והוא השאיר את זה" "מי זה היה? איך הוא נראה?" "לא יודעת, כזה שחרחר, אולי דרום אמריקאי. אני חושבת. לפי הריח, את יודעת, גם בעלי משם, מאז שהיינו ילדים אני מכירה אותם בריח שלהם. אולי עולה חדש, לפי המבטא. הוא קרא לך בשם 'לייליי אבל ירעתי שהוא מתכוון אליך. דווקא בחור יפה. נו? נו?י 1 לוקחת בידה את המעטפה, ונכנסת הביתה. אין לה עוד סבלנות לקשקושיה של השכנה. על המעטפה מצויר מספר ומשוכפל פעמים רבות, ובתוכה דיסקט, משחק מבוכים חדש. ההליכה במבוך, כמוה ככתיבת הסיפור, בוחרים דרך והולכים איתה עד למבוי סתום, אז חוזרים ומתחילים מחדש, תמיד יש סוף, אך לאו דווקא פתרון. 11 איננה מעתיקה אותו חס וחלילה לדיסק הקשיח הקבוע בתוך המחשב, אלא מפעילה אותו ישירות מתוך הדיסקט, ומתחילה לשחק, אל תאמינו לריחות ילדות. 153 מילון מונחים אבטחת מידע: תחום העוסק בהגנה על מחשבים ועל המידע המאוחסן בהם מפני פגיעה בזדון או שימוש בלתי-מורשה. אוקסימורון: מונח ספרותי. משפט המכיל דבר והיפוכו. כמו שקט רועם... אינטראקטיבי: הידברותי, המתנהל כדו-שיח, בניגוד לפעולה חד-צדדית. תחילת דו-שיח במחשב: 51266 6חה 10660 הת8זפסזק 6ע11סהזוה[ סיומו של הדו-שיח הוא בהודעה: %|19 01 6ח5. - + 1 ,41 : "אזעקה" המופעלת כשתוכנית בקרה מגלה פריצה למחשב. באג: שגיאה בתוכנה או בחומרה הגורמת להתנהגות שגויה. על-פי המיתוס, מקורו של המונח בתקלה שנגרמה במחשב הסיפרתי הראשון כאשר פרפר נלכד בין מעגליו החשמליים. מהמילה 31200 נגזר המונח ₪81(0כ, שמשמעו ניפוי תוכנה משגיאות. בינארי: ייצוג מידע באמצעות אפסים ואחדים בלבד, כפי שנעשה במחשבים. ג'ויסטיק: מוט היגוי הניתן להנעה בכל הכיוונים ומשמש להכוונת הסמן על-גבי המסך, כתחליף לעכבר או למקלדת. דואר אלקטרוני: מנגנון למשלוח הודעות בין משתמשי מחשב. ההודעות מוקשות במקלדת או נלקחות מקובץ שהוכן מראש בדיסק. השולח מתבקש לציין את נושא המכתב ואת כתובת הנמען, המורכבת משמו, ומשם המחשב בו הוא עובד - וביניהם הסימן 6 (41/) . הודעה נשלחת למשתמש כאשר מתקבל דבר דואר עבורו, והוא יכול "לפתוח את תיבת הדואר" בכל זמן לפי בחירתו, ולאחר הקריאה - לשמור, לענות או לבטל. דיגיטלי: סיפרתי, ייצוג של נתונים באופן בדיד כמו במחשבים, לעומת ייצוג אנלוגי, שהוא ייצוג רציף של תופעות כפי שהן נתפסות במוח האנושי. דימון: פרוסס, תוכנית מיוחדת, ישות הקשובה באופן קבוע לאירועים הקורים במערכת המחשב ופועלת על פיהם. הולוגרמה: צילום בטכניקה מיוחדת - תלת מימדית. הֶקֶר: ‏ %םא1110-'פריק-מחשבים', מי שכל עולמו מתרכז במחשב - המשמש לו לביטוי כל נטיותיו האינטלקטואליות, ההרפתקניות והאומגותיות. וירוס: תוכנה מזיקה. הפועלת במחשב כנגיף המתרבה בין תאים חיים וגורם למחלות מדבקות. חלונות: תלוקה של המסך למלבנים המאפשרים עבודה במקביל על משימות שונות. יוניקס: מערכת הפעלה רבת-משתמשים שפותחה בברקלי לצרכים מדעיים, נחשבת כ'פריקית' - אך מאוד פופולרית עד היום. בין פקודותיה: קטזם: חיפוש מילה מסוימת באוסף קבצים. סוהקותסס ,]011: השוואה ומציאת הבדלים בין קבצים, סץ: ספירת מילים ואותיות בקובץ מסוים חופס!: פקודת כניסה לחשבון במחשב, בה מתבקש המשתמש להוזדהות בשמו, 6 ףפפהכ: סיסמא מוצפנת של המשתמש, בדומה למפתח של כספת. 15 1 פקודת סיום העבודה במחשב ויציאה מחשבונו של המשתמש. 1: מאפשרת לבצע פקודות במערכת מרוחקת שאינה המחשב שלו. 9- |11א: פקודה קטלנית המחסלת תוכניות. 867ו-01כ1ו5: מנהל המערכת, משתמש כל-יכול,בעל הרשאה לשימוש בלתי-מוגבל במחשב: 6ותסק: זומבי, תוכנית שפסקה מפעולה באופן לא טבעי ולכן היא כרוח-רפאים שלא ניתן לבטלה, להורגה. 5: קובץ הרשאות המציין שמות מחשבים המורשים להציג מידע גרפי במחשב המקומי. סותק: נפילה,תקלה חמורה בתוכנה או בחומרה, הגורמת להפסקה מיידית בפעולת המחשב. %: אתחול המחשב על-ידי טעינה של מערכת ההפעלה. תשצ100ט511: תהליך סגירת התוכנה ומערכת ההפעלה לפני כיבוי המחשב. %8: קובץ מעקב בו נרשמת פעילות המערכת ותקלות המתרחשות בה. מודָם: מכשיר המחבר מחשב לקו הטלפון ומאפשר תקשורת למחשבים זרים. מקלדת: לוח מקשים המכיל את כל האותיות והמספרים וכן מקשים לפעולות מיוחדות כמו: 'קונטרול'-<, 1 21)>, 'אינסרט'-<5צ11>, אותיות גדולות- :1.020% 02/.05)... 05 חא א: תוכנה גרפית חלונאית, שפותחה ב-11]/ ויתרונותיה בכך שנתקבלה כסטנדרט בינלאומי ומסוגלת להריץ את האפליקציה במחשב אחד, ולשדר ולהציג את תוצאותיה על גבי מסכים מרוחקים. סוס טרויאני: תוכנה שתולה הפועלת ללא ידיעת משתמשי המחשב, מפצחת טיסמאות ומפענחת סודות. סימולציה: הדמיה, חיקוי סביבה מציאותית באמצעים מלאכותיים. פונטים: גופנים, מערך עיצוב אותיות ותווים, גודלם וצורתם, להדפסה או להצגה במסך. פיקטלים: הנקודות שמהן מורכבת תמונת המסך. צ'יפים: רכיבים אלקטרוניים קטנים, אבני הבניין מהן מורכבים המחשבים. קובץ גסתר: קובץ מיוחד שאינו מופיע בהצגה רגילה של רשימת הקבצים, כדי לבקש לראותו יש לדעת מראש על קיומו. קרנל: גרעין מערכת ההפעלה, חלקה הבסיסי, לב-ליבה. הוא המוציא מן הכוח אל הפועל, מקשר בין התוכנה לחומרה. רשתות תקשורת: אוסף מחשבים הקשורים ומדברים ביניהם, כמו למנויים ברשת הטלפון. שפה טבעית: שפה אנושית, להבדיל משפות תכנות מחשבים. תוכניות מחשב המבינות שפה טבעית הן אתגר מחקרי בתחום האיטליגנציה המלאכותית. 1%6 "תגיד, זה לא נראה לך קצת כמו מדע בדיוני?" "מה פתאום? בסיפור הזה אין אפילו פרט טכני אחד שלא נתבצע כבר בפועל, ואם לא אז באיזשהו מקום בעולם זה יכול לקרות עכשיו ולהתקיים באמת." ייחודו של רומן ה"הייזטק" שלפנינו הוא בכך שזרימת האירועים כולה - החל משיח"אהבים, דרך טיפול פסיבולוגי, עיסוק באמנות, חיפוש אחרי זהות-עצמית, ועד פענוח תעלומה בלשית המרחפת לאורך כל הסיפור - מתרחשת באמצעות ובתוך רשתות-מחשב בינלאומיות, ובכל אלה שולט המשחק - כתמצית הסרר והמשמעות. אף שהמחשב הוא כביכול אמצעי-תקשורת קר ומנוכר המטשטש גבולות של זמן ומקום, מצטיינת עלילת הרומן ברעננות מקורית וסוחפת, הנוגעת בקצות עצביהם החשופים | והמסוכסבים של הגיבורים, על רקע הווית"חיים ישראלית אקטואלית. נאורה שם-שאול גרה בתל-אביב ועוסקת במערכות מחשבים. כמו גיבוריה היא מחוברת אל צמתי התקשורת הממוחשבת של סוף המאה העשרים, שם היא מחפשת תשובות לתהיות הקיומיות המרכזיות של זמננו, ובמרכזן השאלה: "האם נגזר עלינו לקחת חלק במשחק הסימולציה הענקי הזה, בדמויות מיתולוגיות בגרפיקה משובחת ורזולוציה גבוהה?!" מקור פרוזה יטוראלית מקור פרוזה יטוראלית מקור פרוזה ישוראליו וו עטיפה / אריה ולמן תמונה / בהשראת אלחנתי, ביצוע: מקינטוש הוצאת הליכוץ המאוחד